אף על פי שהסכם הפסקת האש בין ארצות הברית לאיראן הוא הסכם זמני, המלחמה למעשה הסתיימה, והיא לא תתחדש בעוד שבועיים. מי שהחל במלחמה זו והתפאר בהסרת "הציוויליזציה האיראנית" מהקיום והחזרת איראן ל"תקופת האבן, שם מקומה הראוי", אינו יכול עוד להמשיך לנהל אותה. גורם הזמן לחץ על הנשיא האמריקאי, וכל יום נוסף שבו תימשך מלחמה זו, שלא הצליח להכריע אותה במהירות ובקלות שציפה לה, והמשך עליית מחירי מוצרי הנפט והפרעות בשווקים הפיננסיים בתוך אמריקה, היה ככל הנראה מוביל להפסד ודאי למפלגתו בבחירות אמצע הקדנציה הקרובות, מה שיעכב את שארית כהונתו הנשיאותית, ויחליש את סיכוייו של כל מועמד רפובליקני לנצח בבחירות לנשיאות בשנת 2028.
העמידה האיראנית בפני מתקפה אמריקאית-ישראלית אינטנסיבית של הפצצות אוויריות מתמשכות, למרות עלותה האנושית והחומרית הגבוהה, ואף יכולתה של איראן להפוך את המלחמה, שאמריקה וישראל רצו שתהיה מהירה ונקייה, למלחמה עזה, פתוחה ומתגלגלת, שהכניסה את העולם כולו למשבר חמור ומתמשך, אילצה את הנשיא האמריקאי להפעיל את הלחץ הגבוה ביותר בחיפוש אחר מוצא שישמור על כבודו לא רק לעצמו, אלא גם למדינתו שהסתבכה במלחמה עקשנית. וכאשר לא הצליח, וגילה את מידת החשיפה של מגבלת היכולת האמריקאית להשיג את הניצחון המדומה, נאלץ להסכים להפסקת אש זמנית למלחמה שלא תתחדש, ולחזור למשא ומתן עם משטר איראני שנלחם כדי להפילו, בתמורה לפתיחה מותנית מחדש של מצרי הורמוז, שהיו פתוחים במקור לפני פרוץ המלחמה. ויהיה אשר יהיה ניסיונו של טראמפ כעת לייפות את הטענה להשגת ניצחון במלחמה שניהל מרצונו, ולא מאונס, בשם ישראל ובהסתה של נתניהו, המציאות האובייקטיבית מצביעה על הפסד ברור שספג, שיהיו לו השלכות שליליות לא רק עליו, אלא גם על מדינתו.
הנשיא האמריקאי השפיל את עצמו בתוצאות המלחמה שפתח בה עם ציפיות מוגזמות שלא הצליח להגשים, והשפיל את מעמדה של אמריקה יחד איתו. כל היעדים המוצהרים שלשמם ניהל מלחמה זו לא הוכרעו בשדה הקרב, וכעת עליו לנהל עליהם משא ומתן עם איראן. עצם הסכמתו להפסקת אש ולשולחן המשא ומתן אינה רק הכרה מרומזת בכישלון השימוש בכוח שעליו הסתמך מלכתחילה כדי לכפות את תנאיו על איראן, אלא גם נכונותו להציע לה ויתורים, על מנת להגיע להסכם. איראן כפתה על אמריקה; המעצמה העולמית, את הצורך לקבל את החזרה למסלול המשא ומתן, שהוא מסלול המבוסס על הצורך בהצעת ויתורים הדדיים בין הצדדים המנהלים משא ומתן. כתוצאה ממלחמה זו שהפסידה אמריקה, נחשף הקשר שטראמפ חשב עליו כקשר כוח אנכי עם איראן המקרטעת אזורית, כלומר שאמריקה יכולה, בזכות עודף כוחה, לכפות את ציותה של איראן לתנאיה, כקשר כוח אופקי בינה לבין איראן, שבו וושינגטון אינה יכולה להשיג חלק מדרישותיה אלא באמצעות משא ומתן שוויוני עם טהראן.
ומה רבה חשיפה זו של השלכות עתידיות על מעמדה של אמריקה כמעצמה עולמית. בהתנשאות יתרה, זלזול באחרים ופזיזות בקבלת החלטות, חשף טראמפ במלחמתו הפזיזה נגד איראן את הנסתר; את מידת ההידרדרות שחלה מאז תחילת האלף הנוכחי במעמדה של אמריקה בעולם. הידרדרות זו התגלגלה במגמת עלייה מאז כתוצאה מניסיונות התיקון הרציניים שנמשכו על ידי מעצמות גדולות ואזוריות במטרה להחליש את המעצמה, ולהשתחרר מאחיזת המערכת החד-קוטבית הבינלאומית, ולהפוך את המערכת הבינלאומית לרב-קוטבית. והצעדים העוקבים שנוקטת סין בשני העשורים האחרונים להרחבת הגמוניה האזורית שלה, מלחמת רוסיה באוקראינה, הרחבת היקף ותנועת מדינות ה"בריקס", הקמת מסגרות כלכליות ופיתוח מערכות פיננסיות בינלאומיות חדשות, והתעוררותה המאוחרת של אירופה, הם רק דוגמאות לתנועה המתמשכת בעימותים עקיפים עם אמריקה, שמטרתם לערער את מעמדה כמעצמה עולמית.
באופן מפתיע, צף על פני השטח עימות ישיר שלא נכפה על המעצמה הזו, אלא היא בחרה בו, כ"מבחן" שבו היא מראה לכל הכוחות והתנועות המתקנות המנסות לערער את מעמדה, שהיא עדיין נהנית מיכולת על-אנושית להדוף את "התוקפים" עליה, ושומרת על הגמוניה מלאה כמעצמה. טראמפ בחר במלחמה נגד איראן מתוך אמונה שהיא תהיה משימה קלה, שבאמצעותה יראה לעולם שאמריקה עדיין מובילה ושולטת בהתפתחויות העולמיות. אך התוצאה של מלחמה זו מראה שאמריקה, גם בשימוש בכוח צבאי מופרז, הייתה למעשה חלשה ולא הייתה מסוגלת להכריע את העניין אפילו מול כוח אזורי שהיא עצמה אמרה עליו שהוא חלש ובעל כוח מתפורר. ובכך יש בהחלט אינדיקציה לחולשה, ואות שייקלט על ידי כל הצדדים האחרים השואפים לחזק את מעמדם בזירה הבינלאומית, והזמנה פתוחה להם לא לחשוש מעתה, אלא להגביר את אתגריהם העתידיים לאמריקה, כי הדלת נחשפה כפתוחה לרווחה בפניהם. מי שלא הצליח להגביל את איראן, לא יוכל לכפות ציות על כוחות מתקנים וכוחות עולים אחרים אזורית.מאז תחילת האלף השלישי, המערכת הבינלאומית עוברת שינוי. ניתן היה לראות, באמצעות התבוננות בהתנהגותן של מעצמות גדולות, במיוחד סין ורוסיה, וכוחות אזוריים עולים, כמו הודו, איראן, ברזיל, טורקיה, דרום אפריקה וצפון קוריאה, שהן אינן מקבלות את המשך המצב החד-קוטבי הבינלאומי, שבו אמריקה יושבת בראש הפירמידה ההיררכית הבינלאומית. אך כעת, וכתוצאה מכישלונה של וושינגטון להכריע את מצב המלחמה נגד איראן לטובתה, שינוי מצב המערכת הבינלאומית הפך לעניין בלתי נמנע, שאין לו מנוס. ברור כעת שאמריקה סובלת ממצב בלתי הפיך של נסיגה בכוחה ורגרסיה במעמדה. זה לא אומר בשום אופן שהיא לא תמשיך להיות מעצמה בעלת השפעה במאזן הכוחות העולמי, אך זה אומר שהיא אינה מסוגלת עוד לכפות את רצונה המוחלט על העולם, כפי שהייתה לפני שנחשפה מגבלת כוחה ויכולתה לכפות ציות על איראן. ואחת הראיות החושפניות לכך היא שלמרות חולשתם והתפוררות מעמדם ויכולתם של המוסדות הבינלאומיים כתוצאה מהתקיפה האמריקאית, ובראשם האו"ם, וושינגטון לא הצליחה אפילו להשיג מהם החלטה ממועצת הביטחון המתירה פתיחה מחדש של מצרי הורמוז בכל האמצעים, אלא נתקלה בווטו כפול מרוסיה וסין, ששלל ממנה את כיסוי הלגיטימציה הבינלאומית להמשך מלחמתה נגד איראן.בנוסף לטראמפ ואמריקה, נתניהו וישראל הם שני המפסידים הגדולים ביותר במלחמה זו, שנוהלה בלחץ עז ומתמשך מצדם. מלבד מסע ההרס השיטתי שבוצע על ידי חיל האוויר באיראן, שהותיר נזקים משמעותיים שאין לזלזל בהם, אך ניתנים לתיקון ולפיצוי, כל היעדים הישראליים של מלחמה זו לא הושגו. ומלבד הפרטים, כמו אי יציאת האיראנים לרחובות להפלת המשטר, אי הצלחה בהסתת הכורדים להכריז מלחמה על איראן, אי נפילת המשטר האיראני לאחר סדרת חיסולים של מנהיגיו הפוליטיים והצבאיים, חיסול היכולת הצבאית של חיזבאללה, והמשך פגיעת טילים איראניים באתרים ישראליים, המטרה הישראלית החשובה והגדולה ביותר בסיום מעמדה ותפקידה של איראן ככוח אזורי יריב ושווה לישראל לא הושגה, אלא למעשה התחזקה.
איראן תנהל משא ומתן עם אמריקה, וישראל המושפלת תיאלץ לבלוע את התוצאות, והיא זו שתיאלץ לציית, ולא תוכל לעשות דבר מלבד לנסות לעטוף את המרירות בטענות שווא על הישגים מדומים. היא, אפילו בהגנה מאחורי אמריקה, ובהסתבכותה בשימוש בכוחה הצבאי המופרז, לא הצליחה להשיג את מבוקשה, אז מה יהיה עליה לאחר שתאבד את הכיסוי הזה. ניסיונו הנואש של נתניהו במשך שני עשורים לחסל את איראן ככוח אזורי נכשל כישלון חרוץ. והמלחמה מסתיימת כעת והמזרח התיכון שנתניהו בישר על שינויו לא רק נשאר כפי שהיה, אלא עבר שינוי בכיוון ההפוך לאינטרס של ישראל. והתפארותו של נתניהו בהכרזתו שישראל הפכה למעצמה עולמית הייתה רק טענה אשלייתית שאין לה תוכן מלבד המשך הבטחת ההגנה האמריקאית. אך הגנה זו אינה עוד כפי שהייתה לפני שתי המלחמות, בעזה ובאיראן, מובטחת ומובטחת ללא כל אחריות או שאלה.
התוצאה האובייקטיבית שישראל חייבת להתמודד איתה היא שרצף כישלונותיה הצבאיים, בעזה, לבנון, תימן ואיראן, מוכיח שהסתמכותה המוחלטת על יכולותיה הצבאיות, הנתמכות על ידי אמריקה, אינה יכולה להשיג לה לגיטימציה לקיום. מה שיכול להשיג לה זאת הם שני דברים מהותיים: הצורך לסיים את הכיבוש ולהגשים את הזכויות הלאומיות הלגיטימיות של העם הפלסטיני המיוצגות בחופש ועצמאות, ולסיים את עוינותה וניסיונותיה המתמשכים להגמוניה על האזור. וכל עוד שני התנאים לא יתקיימו, ישראל תמשיך לבלוע אכזבות.
ואילו המפסידה השלישית במלחמה זו היא המערכת הערבית המתפוררת, המורכבת ממשטרים שהסכימו להתנות את המשך קיומם בהכפפת עצמם לאחרים, ובמיוחד לאמריקה. במהלך מלחמה זו נחשף המצב המזויף של מערכת זו, שהתמוטטה במהירות ובקלות, כתוצאה מאי ביצוע המשימה על ידי אלה שעליהם סמכו להגן עליה, משימה הכרוכה בניצול קבוע של משאבים ערביים. מערכת זו הפסידה משאבים חומריים עצומים, אך חשוב מכך, היא הפסידה יציבות ומוניטין ששיקומם דורש משאבים ושנים רבות. ואפילו עם השיקום, ייתכן שהתוצאה תהיה שהמצב, ובמיוחד בכל הנוגע למעמד המוסרי של מדינות רבות, לא יחזור למצבו הקודם אלא לאחר תקופה ארוכה.מלחמה זו, והבחירות הערביות שהיו כרוכות בה, חשפו חוסר אמון בכוח עצמי, שגם אם לא היה זמין, מפיקים לקחים ופועלים בעתיד לבנייתו. ברור שהתלות היא מצב נפשי לפני שהיא נקבעת על ידי זמינות יכולת חומרית. המערכת הערבית, במצבה הנוכחי, גזרה על עצמה להישאר תלויה; היא שוכנת בשולי הסכסוך המתנהל על קביעת מעמד הכוחות האזוריים בעלי משקל משפיע באזור. ומצב מערכת זו יישאר תלוי ושולי כל עוד הכוחות השולטים בהחלטה הפוליטית יישארו כפי שהם כיום.
לעומת המפסידים, איראן יוצאת ממלחמה זו כזוכה הגדולה ביותר. למרות הפסדיה החומריים הכבדים, אך הניתנים לפיצוי, המדינה והמשטר עמדו איתן, וניהלו מלחמה ביעילות ובכישרון, וכפו על אמריקה משא ומתן לסיום המלחמה על פי תנאים שהוצגו על ידה, בתמורה לדרישות אמריקאיות. הלכידות והביצועים הטובים של איראן במהלך המלחמה העניקו לאיראן מעמד ממשי ומוסרי גדול, שהופכים אותה לכוח שיש להתחשב בו, לא רק אזורית, אלא גם בזירה הבינלאומית הכללית. וטהראן תצא ממלחמה זו חזקה יותר במעמדה האזורי ממה שהייתה, שכן היא השיגה ניצחון חשוב ביותר, באופן ישיר עבורה, ועם השפעות עקיפות עבור גורמים רבים בעולם גם כן.
