אמריקה ואיראן: מעודף כוח לגבולותיו\r\n\r\n

המלחמה נגד איראן אינה עוד רק מבחן כוח צבאי, אלא הפכה למבחן לגבולות ההשפעה האמריקאית עצמה. זה לא היה אירוע מבודד, אלא הגיע בהקשר של מסלול ארוך של עליית ההגמוניה האמריקאית, מסלול שהגיע לשיאו ברגע שבו נראה היה שוושינגטון מסוגלת לנהל סכסוכים עולמיים מרחוק, כפי שקרה במלחמת אוקראינה, שם נגררה רוסיה למלחמה זו כדי להתיש אותה ולהחליש אותה. שם, הכוח לא היה בעימות ישיר, אלא ביכולת לכוון את הסכסוך, בטקטיקה שהראתה את יכולתה של ארצות הברית להשפיע על העולם גם עם יריב בגודל של רוסיה. אך דפוס זה אינו מבטיח עוד תוצאות באותה יעילות, שכן גבולות ההתשה העקיפה החלו להתגלות כאשר העימותים עוברים לזירות מורכבות יותר ורבות משתתפים.\n\nבאותו רגע, נראה היה שוושינגטון עדיין אוחזת בחוטי המשחק הבינלאומי, מסוגלת להחליש את יריביה מבלי להיות מעורבת ישירות, ולעצב מחדש את מאזני הכוחות באמצעות כלים החורגים מהכוח הצבאי המסורתי. אך מסלול זה לא נמשך באותו אופן. עם עלייתו של דונלד טראמפ, חל שינוי ברור, שבו ההימור לא היה עוד על התשה חכמה וניהול מאזנים, אלא על הכרעה ישירה, בצומת ברור עם גישתו של בנימין נתניהו המבוססת על כפיית עובדות בכוח, ושינוי זה נשא בתוכו מעבר מניהול סכסוך לניסיון לסיים אותו בכוח קשה.\n\nבהקשר זה, בלט ממד נוסף שאינו פחות חשוב מהשינוי הפנימי האמריקאי, והוא התפקיד הישראלי ההולך וגובר בעיצוב כיווני שינוי זה. מלחמה זו הראתה את שאיפתה של ישראל, בהנהגת בנימין נתניהו, לחזק רמה חסרת תקדים של אינטגרציה אסטרטגית עם ארצות הברית, המשקפת תפיסה ישראלית ותיקה המבוססת על הרעיון שכוחה האזורי של ישראל אינו שלם אלא תחת מטרייה אמריקאית מעורבת ונחושה יותר. בתפיסה זו, ישראל אינה נתפסת רק כבעלת ברית מסורתית של וושינגטון, אלא כבעלת הברית המרכזית המסוגלת לדחוף את ארצות הברית לתפקיד ישיר והגמוני יותר במזרח התיכון, ובכך לעצב מחדש את מאזן הכוחות האזורי על בסיס עליונות משותפת.\n\nהצעה זו, שקודמה פוליטית ואסטרטגית בחוגי קבלת ההחלטות, מבוססת על התפיסה שהברית האמריקאית-ישראלית אינה רק יחסים של תמיכה הדדית, אלא פרויקט השפעה משותף, שנועד להעניק לארצות הברית תפקיד דומיננטי יותר, ולהעניק לישראל בתמורה את מעמד בעלת הברית המשפיעה ביותר בהכוונת תפקיד זה. מכאן ניתן להבין כיצד השתלבו החישובים, וכיצד חלק מהימורי ההכרעה המהירה הפכו להרפתקה רחבה יותר, שבה התערבבו ההיגיון האסטרטגי עם תפיסות פוליטיות לגבי צורת המערכת האזורית הרצויה.\n\nההרפתקה שהוביל טראמפ, ושבהשראתה נבעו רבים מהיבטיה מההשתלבות הזו של חזונות, לא השיגה את ההכרעה המקווה, אלא פתחה את הדלת לסדרה של מחירים כבדים שסימניהם כבר החלו להתגבש. הכישלון לא היה רק מעידה בשטח, אלא הפך לרגע חושפני, שבו הוא אינו נמדד רק במה שקרה בשטח, אלא בהשלכותיו הפוליטיות, הכלכליות והאסטרטגיות שעלולות ללוות את ארצות הברית במשך שנים.\n\nכאשר המעצמה הגדולה ביותר אינה משיגה הכרעה ברורה, למרות העליונות הצבאית העצומה, הדבר מעלה שאלות רציניות לגבי יעילותה, ושולח מסר ליריביה שהאתגר אינו בלתי אפשרי עוד, אלא ניתן לבדיקה. וכאן מתחילה השחיקה, לא באופן פתאומי, אלא הדרגתי, בדמות הכוח עצמו. ארצות הברית אינה עוד הכוח שאינו ניתן להתנגדות באופן מוחלט, אלא כוח שניתן לבדוק את גבולותיו, ואולי להתיש אותו, כאשר עליונותו נשארת קיימת אך פחות ודאית ממה שהייתה.\n\nעם התמשכות המלחמה, לא רק השטח שילם את המחיר. מלחמות מודרניות אינן נלחמות רק בטילים, אלא בתקציבים, ועם התרחבות הפעולות, וושינגטון מצאה את עצמה מול התשה כלכלית פתוחה, שבה העלויות מצטברות, השווקים משתבשים, והלחצים הפנימיים גוברים. הבעיה לא הייתה ביכולת לשלם, אלא בהיעדר סוף ברור, מה שהפך את המלחמה לנטל כבד שקשה להצדיק.\n\nבמקביל, מלחמה זו לא זכתה להסכמה מערבית מלאה, מה שחשף פער הולך וגדל בין וושינגטון לבעלות בריתה. לא הייתה קריסה מפורשת, אך הייתה היסוס, הסתייגות ומרחק פוליטי בטוח, המשקפים מציאות מדאיגה: שההנהגה האמריקאית אינה מסוגלת עוד לגייס בריתות באותה קלות שהייתה בעבר, וכי מעמדה בתוך נאט"ו ורשת בעלות בריתה אינו מנוהל עוד באותו אמון אוטומטי, אלא הפך למורכב יותר, למשא ומתן יותר ופחות ודאי.\n\nבצד השני, התגלתה הפרדוקס הבולט ביותר. במקום שהמלחמה תוביל להחלשת היריב, היא תרמה לעיצובו מחדש. איראן יצאה מלוכדת יותר פנימית, תפקיד בעלות בריתה התעצם, ושיתוף הפעולה בין הכוחות המתנגדים להגמוניה האמריקאית גדל. וכך, העימות אינו עוד רק ניסיון להכיל יריב, אלא הפך לגורם בחיזוק מעמדו ובהפקת יכולתו לעמוד בפני אתגרים.\n\nעם התסבכות התמונה, בלטה הסתירה המהותית: היכולת להרוס אינה משמעותה היכולת לבנות מחדש או לכפות יציבות. המודל המבוסס על מכות מנע וניהול סכסוך בכוח הוכיח את מוגבלותו, במיוחד בסביבה מורכבת כמו המזרח התיכון, שבה אין סופים מהירים או מכריעים.\n\nהשלכות אלו לא נשארו מחוץ לגבולות. בתוך ארצות הברית, המלחמה החלה להותיר את חותמה, כאשר הפילוג הפוליטי התעצם, האמון בהנהגה ירד, והוויכוח סביב כדאיות ההתערבויות החיצוניות שב ועלה. ובהיעדר תוצאות מכריעות, המלחמה אינה מוצגת עוד כהוכחת כוח, אלא כנטל פוליטי הולך וגובר.\n\nבמקום שוושינגטון תכתיב את קצב האירועים, היא מצאה את עצמה בעמדת תגובה, עם ריבוי חזיתות והשתלבות שחקנים, מה שהקשה על השליטה במסלול הסכסוך. וכאן, הסכנה לא הייתה בהפסד ישיר, אלא באובדן היכולת לכוון את המסלול עצמו.\n\nברגע זה בדיוק, העולם החל לשנות את יחסו לארצות הברית. הוא אינו רואה בה עוד רק כוח הגמוני, אלא ככוח שמשתנה אופי מרכזיותו בתוך המערכת הבינלאומית, שבו השאלה אינה עוד כיצד היא מפעילה את הגמוניה שלה, אלא האם היא מסוגלת לשמור עליה באופן שהעולם הורגל אליו מאז סוף המלחמה הקרה. החל הספק, לא רק בקרב היריבים, אלא גם בקרב בעלות הברית, באופי תפקיד זה ובגבולות המשכיותו.\n\nוכך, ניתן לומר שמה שקרה לא היה רק כישלון במלחמה, אלא תחילתה של תקופת מעבר במבנה הכוח העולמי. זו לא הייתה נפילה פתאומית, אלא עיצוב מחדש איטי בתפיסה ובמאזנים, שבו החלו להופיע סימני נסיגה, והעולם, עם מדינותיו הגדולות ואחרות, החל לחשב מחדש את יחסו למעמדה של ארצות הברית, לא ככוח שיצא מהמערכת, אלא ככוח שמעמדו בתוכה אינו יציב כפי שהיה.\n\nובהקשר רחב יותר זה, הברית האמריקאית-ישראלית הופכת לחלק משינוי זה ולא מחוצה לו, שכן היא אינה עוד רק יחסים מסורתיים בין מעצמה עולמית לבעלת ברית אזורית, אלא הפכה לנושא לדיון סביב גבולות ההשפעה ההדדית, ואופי התפקיד שכל צד יכול למלא בעיצוב כיווני המדיניות האמריקאית עצמה, ברגע שבו מוגדר מחדש מושג המנהיגות וההגמוניה יחד.