בין מסך הקולנוע למציאות ההתנקשויות: כיצד 'תיאוריית הקונספירציה' מסבירה את התקיפה נגד נשיאים?

הניסיון להתנקש בחייו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בארוחת ערב כתבי הבית הלבן, שוב מאיר את הקשר העמוק בין הדמיון הקולנועי למציאות הפוליטית המרה. מאז שטראמפ חזר לשלטון בינואר 2025, גברה תדירות האירועים המזינים את 'תיאוריית הקונספירציה', מושג שגולם בסרטם של הכוכבים מל גיבסון וג'וליה רוברטס משנת 1997, שבו אובססיה אישית הופכת לחשיפת רשתות מודיעין מורכבות.

הסרט 'תיאוריית הקונספירציה' מספר את סיפורו של נהג מונית המאמין שכל אירוע אקראי הוא חלק ממזימה גדולה יותר המוסתרת על ידי שירותי הביון, מה שמתחבר למציאות הנוכחית בארצות הברית. בעוד שטראמפ תיאר את תוקפו 'קול תומאס אלן' כ'זאב בודד' ובלתי שפוי, חשפו מקורות תקשורת רקע אקדמי ומקצועי מכובד של התוקף, מה שיצר פער בין הנרטיב הרשמי לתדמית החברתית, ובכך חיזק את החשדות הקונספירטיביים.

האירוניה בולטת בשימוש בשמו המשולש של התוקף, פרט שצוין בסרטו של גיבסון כסימן ל'רוצחים פוליטיים' בזיכרון האמריקאי, כמו ג'ון וילקס בות' ולי הארווי אוסוולד. טקס תקשורתי זה של הכרזת שמות משולשים הופך בתרבות הפופולרית לאיתות מכוון ליצירת נרטיב רשמי על הרוצח הבודד, מה שהופך את הסרט הישן למראה המשקפת את אירועי היום בדיוק מדהים.

היסטורית, תיאוריית הקונספירציה לא התגבשה כמושג פופולרי אלא במאה העשרים, ובמיוחד לאחר אירועים מזעזעים כמו רצח ג'ון קנדי ופיגועי ספטמבר. מומחים סבורים כי תיאוריות אלו מבוססות על שלושה עקרונות: שום דבר לא קורה במקרה, שום דבר אינו כפי שהוא נראה, והכל קשור זה לזה, מה שמעניק לציבור הסברים פשטניים למציאות מורכבת שהניתוח המוסדי אינו מסוגל להסביר.

הפילוסוף קרל פופר תיאר דפוס חשיבה זה כ'גרסה חילונית של תיאולוגיה', שבה קבוצות סודיות ואליטות נסתרות החליפו את הכוחות המיסטיים בניהול ענייני העולם. פופר הזהיר כי חשיבה זו מצמצמת את ההיסטוריה לעימות בין 'אנחנו' ל'הם', מה שעלול להוביל בסופו של דבר לייצור שנאה ונטייה דיקטטורית תחת מעטה החיפוש אחר האמת הנסתרת.

בסרט 'תיאוריית הקונספירציה', הספר 'התפסן בשדה השיפון' מופיע כסמל לניכור ולבדידות, ספר שנקשר היסטורית למצבי הפרעה נפשית אצל מתנקשים אמיתיים. קשר ספרותי זה משקף את המצב הפסיכולוגי של הדמויות המוצאות את עצמן לכודות בין שני עולמות, אחד מציאותי שהן דוחות, והשני מדומיין המבוסס על בידוד ותחושת צורך למלא תפקיד 'שליחותי' לטיהור החברה.

בחזרה לקלאסיקות הקולנוע, הסרט 'נהג מונית' (1976) של מרטין סקורסזה בולט כאחת היצירות המשפיעות ביותר בהבנת הפסיכולוגיה של המתנקש. גיבור הסרט טרוויס ביקלה, שגולם על ידי רוברט דה נירו, מייצג את החייל לשעבר הסובל מבדידות ומחליט לנקות את העיר ניו יורק מ'זוהמותיה' הפוליטיות והמוסריות, מניע הדומה באופן מחשיד להצהרתו של התוקף קול תומאס אלן.

ניסיון ההתנקשות ברונלד רייגן בשנת 1981 הוא הדוגמה הבולטת ביותר ליציאת הקולנוע למציאות, כאשר ג'ון הינקלי ג'וניור ירה בנשיא כדי למשוך את תשומת לבה של השחקנית ג'ודי פוסטר. הינקלי היה אובססיבי לסרט 'נהג מונית' עד כדי כך שאימץ את דמות הגיבור וקיצץ את שיערו באותה צורה, מה שפתח דיון ארוך באמריקה על השפעת התרבות הפופולרית על האלימות הפוליטית.

התוקף האחרון של טראמפ, קול תומאס אלן, שלח הצהרה למשפחתו שבה תקף את מה שתיאר כ'שחיתות מוסרית' ואת המלחמות שניהל הממשל, מניעים המצטלבים עם אובססיותיו של טרוויס ביקלה בשנות השבעים. דמיון זה מצביע על כך שהמניעים מאחורי ניסיונות ההתנקשות משלבים לעיתים קרובות כעס פוליטי אישי עם הרצון להגשים 'צדק' מדומיין המוזן על ידי אמנות וקולנוע.

במקרה של הסרט 'תיאוריית הקונספירציה', הגיבורה אליס מגלה שאובססיותיו של הנהג פלטשר לא היו רק שיגעון, אלא התבססו על תוכנית מודיעינית סודית לייצור רוצחים שניתן לשלוט במוחם. מהפך דרמטי זה מחזק את האמונה בקרב המאמינים בקונספירציה ש'האמת מוזרה מהדמיון', וכי מה שנראה כהפרעה נפשית עשוי להיות במהותו ידע על סודות שהציבור אינו מודע להם.

הקשר בין שחיתות פוליטית לשחיתות מוסרית נשאר המכנה המשותף בנאומיהם של מבצעי הפעולות, הן בסרטים והן במציאות האמריקאית העכשווית. התוקף אלן התייחס לשערוריית 'אפשטיין' כחלק ממניעיו, בדיוק כפי שטרוויס ביקלה ראה בסנטור פאלאטין ובבית הבושת שני צדדים של אותו מטבע שיש לחסלם כדי לטהר את העיר.

הקולנוע האמריקאי נשאר מעבדה לציפיות של אלימות פוליטית, שכן הסרטים משקפים את החרדה החברתית העמוקה מפני כוח נסתר. ובעוד הרשויות מנסות לפשט אירועים אלה על ידי תיאורם כתוצר של 'מוחות מופרעים', הנרטיבים הקולנועיים והקונספירטיביים מתעקשים על קיומם של קשרים עמוקים יותר הנוגעים לטבע המערכת הפוליטית והביטחונית בארצות הברית.

הפער בין התדמית הרשמית של התוקף כמהנדס גאון לבין תיאורו כ'בלתי שפוי' פותח פתח רחב לחשיבה קונספירטיבית שאינה מקבלת הסברים מוכנים. ניגוד זה הוא שמעניק לסרטים כמו 'תיאוריית הקונספירציה' ו'נהג מונית' עמידות והמשכיות, שכן הם נוגעים בנימה רגישה בתודעה הקולקטיבית האמריקאית, החשדנית תמיד כלפי נרטיבים ממשלתיים.

לסיכום, נראה שמראות הקולנוע אינן מסתפקות בשיקוף המציאות, אלא לעיתים תורמות לעיצובה או להצגת תבניות מוכנות להבנתה. ועם המשך הקיטוב הפוליטי החריף בארצות הברית, 'תיאוריית הקונספירציה' נשארת הכלי הפופולרי ביותר להסברת אירועי התנקשות, בין אם ניסיונות אלו אמיתיים ובין אם הם רק פרקים בדרמה פוליטית גדולה.

תיאוריית הקונספירציה מעניקה לבעליה תשובות מקיפות לאירועים מורכבים, ומספקת תחושה כוזבת של הבנה ושליטה בעולם סוער.