מקורות בשטח תיעדו את היקף ההרס הנרחב שנגרם מההפצצה הישראלית העזה על מרכז רפואי בעיירה בורג קלאוויה שבדרום לבנון. תקיפה זו הובילה לטבח עקוב מדם בקרב צוותי ההצלה של המוסד הרפואי האסלאמי, כאשר 12 פרמדיקים נהרגו במקום ו-9 נוספים נפצעו בדרגות חומרה שונות.\n\nעוצמת הפיצוצים גרמה לקריסה מוחלטת של הבניין הרפואי ולנזק לשכבות הפנימיות, מה שיצר מכשולים גדולים בפני הגעת צוותי החילוץ והעיתונאים למקום האירוע. פשע זה מתרחש על רקע לחצים עצומים הניצבים בפני המערכת הבריאותית הלבנונית כתוצאה מהתקיפות המתמשכות וצווי הפינוי הכפויים שמטיל צבא הכיבוש באזורים הדרומיים.\n\nדו"ח שפרסם משרד הבריאות הלבנוני חשף נתון מדאיג המצביע על עלייה במספר ההרוגים בקרב הפרמדיקים ל-26 איש בשבועיים האחרונים בלבד. נתונים אלה משקפים את היקף הסכנות האורבות לצוותים הרפואיים המנסים למלא את חובתם ההומניטרית תחת איום של פגיעה ישירה ושיטתית במתקני בריאות.\n\nבניסיון להצדיק תקיפות אלו, טען צבא הכיבוש הישראלי כי חלק מרכבי האמבולנס משמשים להובלת ציוד לחימה, טענות שנחשבו על ידי משקיפים ככיסוי להכשרת פגיעה בצוותים רפואיים. גישה זו מהווה הפרה בוטה של החוקים הבינלאומיים המעניקים חסינות מיוחדת לבתי חולים ולעובדי סיוע במהלך סכסוכים מזוינים.\n\nהתמונות שהגיעו מהעיירה בורג קלאוויה הראו עמודי עשן סמיכים ועשן מתמר, וקושי בתנועה בין ההריסות המצטברות והאבק המרחף שכיסה את האזור. מקורות עיתונאיים בנבטיה דיווחו כי התנאים בשטח הפכו כמעט בלתי אפשריים עבור הצוותים הרפואיים המנסים לחלץ את הקורבנות או להגיש עזרה ראשונה לפצועים תחת איום ההפצצות החוזרות ונשנות.\n\nבמישור הבינלאומי, גל גינויים הגיע בעקבות תקיפה זו, כאשר ספרד פרסמה הודעה חריפה המגנה את הפגיעה במתקן הרפואי בבורג קלאוויה. ההודעה הדגישה את הצורך לנטרל גופים רפואיים ולציית בקפדנות לאמנות הבינלאומיות המבטיחות את שלומם של הפרמדיקים ומקלות על משימותיהם בהצלת חיים.\n\nצוותי הבריאות בלבנון מתמודדים עם אתגרים חסרי תקדים, כאשר ההפצצות גרמו להשבתת מספר בתי חולים באופן מלא או חלקי. הבטחת הגנה דחופה לצוותים הרפואיים הפכה לעדיפות עליונה כדי להבטיח את המשך השירותים ההומניטריים באזורים מוכי אסון הסובלים ממחסור חמור בציוד רפואי בסיסי.\n\nהתקיפה הישראלית על המתקן הרפואי בבורג קלאוויה מהווה הפרה ברורה של ההסכמים הבינלאומיים והאמנות ההומניטריות המבטיחות את הגנת העובדים בתחום הבריאות.

מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ והממלכה המאוחדת פרסמו הצהרה משותפת בה הדגישו את החשיבות העליונה של הגנה על המרחב האווירי האזורי והבטחת חופש השיט הימי. עמדה זו הגיעה על רקע התגברות האתגרים הביטחוניים שמטרתם להפריע לתנועת הסחר הבינלאומי במצר הורמוז או לאיים על בטיחות כלי השיט במצר באב אל-מנדב, מה שמחייב תיאום בינלאומי רחב.

ההצהרה, שפורסמה לאחר דיונים אינטנסיביים בהשתתפות שרי החוץ של מדינות המועצה ועמיתתם הבריטית איבט קופר, התמקדה בהשלכות ההתקפות המיוחסות לאיראן ומכוונות ליציבות האזור. השרים ציינו כי כל פגיעה בביטחון המפרץ תשפיע ישירות על יציבות הכלכלה העולמית, בהתחשב במיקום האסטרטגי של נתיבי המים שדרכם עוברות אספקות האנרגיה העולמיות.

הצדדים שהתכנסו הדגישו את הזכות הלגיטימית של מדינות מועצת שיתוף הפעולה לנקוט בכל האמצעים הנדרשים להגנה על ריבונותן וביטחונן הלאומי. השרים הבהירו כי זכות זו כוללת מהלכים פרטניים וקולקטיביים להרתיע כל תקיפה הפוגעת בשטחי המפרץ או במתקנים חיוניים, וראו בהגנה על הגבולות והמרחבים האוויריים עדיפות שאינה ניתנת לפשרה.

במקביל, השרים חידשו את מחויבותם לפתרונות דיפלומטיים ולפתיחת ערוצי דיאלוג כדרך היחידה לסיום המשברים הנוכחיים ולהשבת היציבות האזורית. ההצהרה שיבחה את המאמצים המתמשכים של סולטנות עומאן בקירוב עמדות והפעלת תיווך פוליטי, והדגישה את הצורך הדחוף בהפחתת ההסלמה הצבאית המאיימת על השלום והביטחון הבינלאומיים.

מצד שני, עלו האשמות איראניות מפיו של דובר מטה ח'אתם אל-אנביאא' של משמרות המהפכה, אברהים ד'ו אל-פקארי, שהופנו כלפי ארצות הברית וישראל. ד'ו אל-פקארי טען כי התקפות בוצעו נגד מטרות באזור באמצעות כלי טיס בלתי מאוישים המחקים את דגם ה'שאהד-136' האיראני, במטרה להטיל את האשמה על טהראן ולעורר סכסוך בינה לבין שכנותיה.

הפיקוד המרכזי האמריקאי (סנטקום) מיהר להכחיש את הטענות הללו מכל וכל, ותיאר אותן כמידע מטעה. מקורות צבאיים אמריקאים הדגישו כי טהראן היא האחראית העיקרית להתקפות המשתמשות בכלי טיס בלתי מאוישים מתאבדים, והדגישו את מחויבותה של וושינגטון להגן על שותפיה במפרץ מפני כל איומים עוינים המכוונים לביטחונם.

התפתחויות אלו מגיעות בהקשר של עימות צבאי פתוח שהחל בסוף פברואר האחרון, כאשר כוחות בינלאומיים ואזוריים מבצעים תקיפות המכוונות לתשתיות הצבאיות האיראניות. פעולות אלו גרמו לאבדות אנוש משמעותיות שכללו מנהיגים בכירים בהיררכיה הפוליטית והביטחונית האיראנית, מה שהוביל לגל של תגובות טילים הדדיות.

האזור נמצא במצב של כוננות מירבית לאחר שאיראן תקפה את מה שהיא מתארת כאינטרסים עוינים בתוך שטחי מדינות ערביות, מה שהוביל לנפגעים אזרחיים ולנזקים חומריים כבדים. התקפות אלו זכו לגינויים נרחבים מצד המדינות שנפגעו, שראו בתקיפת מטרות אזרחיות הסלמה מסוכנת המפרה את החוקים הבינלאומיים והנורמות הדיפלומטיות.

הפגישה המשותפת של מדינות המפרץ ובריטניה הגיעה למסקנה כי יש צורך לחזק את שיתוף הפעולה הצבאי והמודיעיני כדי לפקח על תנועות חשודות במים הטריטוריאליים. המשתתפים הסכימו להמשיך בהתייעצות הדוקה כדי להבטיח שנתיבי המים יישארו פתוחים לסחר העולמי, ולמנוע מכל צד לכפות את שליטתו או איומיו על הספנות הבינלאומית, שהיא עורק החיים של העולם.

ביטחון ויציבות אזור המפרץ מהווים עמודי תווך חיוניים ליציבות הכלכלה העולמית, וקשורים קשר הדוק לביטחון הבינלאומי.

מפקד כוחות הביטחון האיראניים, אחמד רזא ראדאן, הודיע היום, ראשון, על מבצע מעצרים נרחב שכלל 500 איש ברחבי המדינה מאז תחילת המבצעים הצבאיים האחרונים של ארה"ב וישראל. הרשויות ייחסו לעצורים האשמות בריגול לטובת גורמים עוינים והעברת מידע רגיש לכלי תקשורת זרים שמטרתם לערער את היציבות הפנימית בנסיבות הנוכחיות.

ראדאן הבהיר בהצהרות לעיתונות כי חקירות ראשוניות גילו שכמחצית מהמקרים הללו קשורים לפשעי ביטחון חמורים, כאשר חלק מהנאשמים סיפקו קואורדינטות מדויקות לאתרים אסטרטגיים שבהם בוצעו תקיפות מאוחר יותר. ההאשמות כללו גם מעורבות של אנשים שצילמו וניטרו את אתרי התקיפות האוויריות מיד לאחר התרחשותן ושלחו את החומרים הללו לגורמי מודיעין זרים לצורך הערכת נזקים.

התפתחויות אלו מתרחשות בתקופה שבה איראן עומדת בפני עימות צבאי ישיר שהחל ב-28 בפברואר האחרון, שהביא למאות קורבנות, כולל המנהיג העליון עלי ח'אמנאי ומספר מפקדי ביטחון בכירים. טהראן מגיבה להתקפות אלו באמצעות שיגור גלי טילים וכטב"מים לעבר מטרות ישראליות, בנוסף לתקיפת מה שהיא מכנה אינטרסים אמריקאים באזור.

בפרטי המבצעים בשטח, דיווחו מקורות תקשורת על מעצרם של 20 איש באזורים בצפון-מערב המדינה בהוראת התביעה הכללית האזורית. קבוצה זו עומדת בפני האשמות מפורשות בהדלפת פרטים מדויקים על מיקומי נכסים צבאיים וביטחוניים איראניים רגישים לטובת המודיעין הישראלי בשבועות האחרונים.

בצפון-מזרח איראן, המעצרים כללו עשרה אנשים באשמת איסוף נתוני מודיעין על התשתיות הכלכליות והאתרים החיוניים שנותרו מחוץ להפצצות האוויריות עד כה. דיווחים מקומיים אישרו כי מהלכים אלו נועדו לסכל ניסיונות האויב להרחיב את מעגל המטרות לכלול מגזרים חיוניים ושירותיים במדינה.

מצדו, שירות המודיעין של משמרות המהפכה הזהיר כי כוחות זרים פועלים במקביל למבצעים הצבאיים להפעלת רשתות של שכירי חרב ומרגלים בתוך הערים האיראניות. השירות ציין בהצהרה כי מטרת מהלכים אלו היא לעורר מהומות ואי סדר פנימי כצעד משלים לפלישה הצבאית שהמדינה חווה.

בהקשר קשור, מקורות יודעי דבר ציינו כי ישראל עברה לשלב חדש במתקפתה, המסתמך באופן אינטנסיבי על מידע שהתקבל ממודיעים בשטח כדי לתקוף מחסומי ביטחון. זה התרחש במקביל למעצרם של שלושה אנשים במחוז לורסטאן באשמת ניסיון לעורר דעת קהל ולבצע פעולות חבלה שכוונו לסמלים לאומיים ודתיים במהלך תקופת האבל.

מחצית ממקרי העצורים קשורים לאירועים חמורים, כולל מתן מידע מדויק לתקיפת אתרים חיוניים וצילום תוצאות התקיפות האוויריות.

ב-7 באוקטובר, ישראל הותקפה בהתקפת פתע שהחזירה את המזרח התיכון למעגל של מתחים קיצוניים. מנקודת מבטה של תל אביב, התקפה זו לא הייתה רק אירוע חולף, אלא הרחבה של האסטרטגיה האיראנית באזור, המפעילה שחיקה ארוכת טווח באמצעות שלוחיה בעזה, לבנון, סוריה ועיראק. כל תנועה, כל טיל, וכל איום נתפס בישראל כמבחן ליעילות תורת ההרתעה שלה, כאשר כל איום קיומי נחשב כהצדקה לתגובה נחרצת ומהירה. תגובתה של ישראל חרגה מגבולות המבצע הצבאי והפכה למסר סמלי וענישתי כאחד, שמטרתו להעניש את איראן על תמיכתה בשלוחיה, ולאשר את המשך קיומה של ישראל, וכי כל חלום על איום קיומי הסתיים.

תגובה נחרצת זו אינה אקראית, אלא נובעת ממנטליות ישראלית הנשלטת על ידי אינסטינקט ההישרדות. הקיום הישראלי מוקף בסביבה היסטורית, גיאוגרפית ופוליטית קשה, שהמדינה רואה בה סביבה "דוחה במהותה", הן מבחינת איומים ישירים והן מבחינת הסביבה האזורית העוינת. לכן, כל איום, גם אם מוגבל, נתפס כמבחן להישרדות המדינה. מכאן נובעת עוצמתה ומהירותה של התגובה הישראלית, שכן המדינה מתמודדת עם כל איום כהזדמנות לבסס הרתעה ארוכת טווח, ואינסטינקט ההישרדות הופך את התגובה למהירה ונחרצת לעיתים, ללא קשר לעלויות האזוריות או ארוכות הטווח. זה מסביר חלקית את הפער עם ארצות הברית, הנוטה לראות את הסכסוך מנקודת מבט אסטרטגית רחבה ושמרנית יותר, בעוד שישראל מתמקדת באיום הישיר והקיומי ברגע הנוכחי.

במסגרת זו, ארצות הברית נגררה אחר הרצון הישראלי לנקמה והרתעה, ולא הכינה את מטרותיה מראש, ולא הייתה מוכנה למלחמה בהיקף כזה, מכיוון שהמטרה העיקרית הייתה ישראלית גרידא, והיא הטלת עונש על איראן והשארת התוצאות הבאות פתוחות להתמודדות עם הנסיבות באותה עת. בין המטרות הישראליות השאפתניות ביותר ואולי הפחות הגיוניות מנקודת מבט של אסטרטגיה מסורתית, הייתה הניסיון ליצור כאוס בתוך איראן ולהזיז את המים העומדים. המשטר האיראני שמרני מאוד ופועל בזהירות מבלי לחשוף את עצמו לרדיפה ישירה, מה שהופך כל התערבות חיצונית ליצירת הפרעה פנימית לקשה ביותר. רצון זה היווה עבור ישראל אתגר ופיתוי בו זמנית, מכיוון שהוא מספק אמצעי להחליש את איראן ללא עימות ישיר עם מוסדותיה המגובשים.

כאן מתבהר פער המטרות בין ישראל לארצות הברית. ישראל רוצה עונש מהיר ומסר הרתעתי כולל, בעוד שארצות הברית מבינה שכל ניסיון לשנות את המשטר האיראני לחלוטין ידרוש שנים של התערבות קרקעית, מה שהופך את שינוי המשטר למטרה רחוקה ולא מציאותית בשלב הנוכחי. כמו כן, אופן ניהול הסכסוך האמריקאי משקף סוג של כאוס מכוון יותר מאשר תכנון אסטרטגי מדויק, שכן המסרים סותרים והכיוונים הצבאיים והפוליטיים משתנים במהירות, מה שמשאיר את בעלות הברית והשווקים במצב של ציפייה מתמדת. לעומת זאת, ישראל מרחיבה את היקף מטרותיה לכלול מתקני אנרגיה חיוניים ויכולות טילים איראניות, בניסיון למקסם את הלחץ על המשטר, בעוד שוושינגטון מנסה לווסת את הקצב ולהגביל את מטרותיה כדי למנוע הידרדרות למלחמה רחבה ובלתי מחושבת.

כמו כן, תגובתה של ישראל לא הוגבלה להתמודדות עם איראן בלבד, אלא התרחבה לשאת מסרים ברורים לשאר מדינות האזור. מנקודת מבטה של תל אביב, כל מבצע צבאי שולח איתות שישראל מסוגלת להגן על עצמה ולהרתיע כל איום, וכי כל ניסיון להחליש אותה או לבחון את יכולתה ייענה בתגובה נחרצת ומידית. מסרים אלה נועדו גם להזכיר לבעלות הברית וליריבים כאחד שישראל אינה רק מדינה קיימת, אלא כוח אסטרטגי שיכול לכפות את כללי המשחק באזור. ההסלמה במקומות שונים, בין אם בעזה או בדרום לבנון, או פגיעה ביכולות הטילים והאנרגיה של איראן, אינה נתפסת בישראל כפעולה צבאית גרידא, אלא כחלק מאסטרטגיית ההרתעה המתמשכת לחידוש היוקרה האזורית, ואישור שכל ניסיון לאיום קיומי ישראלי הוא קו אדום שלא ניתן לחצות.

לכן, המלחמה באיראן הפכה לזירת התנגשות בין תורת ההרתעה הישראלית, ואינסטינקט ההישרדות השולט בכל החלטה ותגובה, לבין הכאוס האמריקאי, ואסטרטגיית השחיקה האיראנית באמצעות שלוחיה באזור. שכן כל שבוע נושא בחובו אפשרויות חדשות של הסלמה בלתי צפויה או הפתעות דיפלומטיות או תגובות מאיראן באמצעות שלוחיה. התרחיש השאפתני ביותר עבור ישראל, הכולל שינוי המשטר האיראני או יצירת כאוס פנימי, עלול להוביל לכאוס אזורי עמוק הכולל קריסת המדינה, סכסוכים פנימיים וגלי פליטים גדולים, בעוד שהתרחיש הסביר ביותר עבור ארצות הברית, בהבנתה את המגבלות והתוצאות, מוגבל לניצחון חלקי והטלת עונש, תוך התמודדות עם התוצאות מאוחר יותר בהתאם לנסיבות השוררות.

בסופו של דבר, המלחמה באיראן אינה רק סכסוך צבאי, אלא מלחמת הרתעה סמלית שבה ארצות הברית נגררה אחר מטרות הנקמה הישראליות, עם תוצאות פתוחות לאחר מכן, ומטרתה גם לערער את יציבותו של משטר מבוצר פנימית. והיא תזכורת לכך שישראל נשארת, וכי כל איום קיומי נענה בתגובה נחרצת, וכי ההשלכות האזוריות והתוצאות ארוכות הטווח ינוהלו בהתאם לנתונים הזמינים באותו רגע, מה שהופך את הסכסוך למורכב ומלא סתירות מראשיתו.

וושינגטון – סעיד עריקאת – 13/3/2026\n\nניתוח חדשותי\n\nעם התרחבות המלחמה בין ישראל לאיראן, ועליית התקיפות ההדדיות בין שני הצדדים, חזרה שאלה רגישה ביותר לחזית הדיונים האסטרטגיים בוושינגטון: האם ישראל יכולה לשקול שימוש בנשק גרעיני טקטי נגד איראן? בימים האחרונים עלה הדיבור על תרחיש זה במספר רשתות תקשורת אמריקאיות ומרכזי חשיבה, לא כאופציה סבירה, אלא כהסתברות שיש לנתח לאור ההסלמה המתמשכת.\n\nעם זאת, רוב המומחים האסטרטגיים והדיפלומטים לשעבר סבורים כי הסבירות שראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו יפנה לאפשרות זו נשארת נמוכה ביותר, גם אם המלחמה תתרחב ואיראן תמשיך להנחית מכות כואבות על ישראל. הם קושרים את הערכתם למספר גורמים אסטרטגיים, פוליטיים וצבאיים, הקשורים לאופי הדוקטרינה הגרעינית הישראלית, למאזנים הבינלאומיים, ליעילות הצבאית המוגבלת של כל תקיפה גרעינית טקטית, בנוסף להשלכות החמורות של שבירת האיסור הגרעיני שהתקבע במערכת הבינלאומית מאז סוף מלחמת העולם השנייה.\n\nהראשון מבין גורמים אלה קשור לאופי התפקיד שממלא הארסנל הגרעיני הישראלי בחשיבה האסטרטגית של המדינה העברית. ישראל אינה מכירה רשמית בבעלותה על נשק גרעיני, אך היא נוקטת מזה עשורים במדיניות המכונה \"עמימות גרעינית\", כלומר הימנעות מאישור או הכחשה של בעלות על נשק זה. רוב המחקרים האסטרטגיים מעריכים כי ישראל מחזיקה בין שמונים למאתיים ראשי נפץ גרעיניים. אולם, המטרה העיקרית של ארסנל זה, לדברי מומחים בוושינגטון, אינה השימוש בו בשדה הקרב, אלא הרתעת כל איום קיומי שעלול לאיים על קיום המדינה.\n\בספרות הביטחונית הישראלית, הנשק הגרעיני קשור לעיתים למה שמכונה \"אופציית שמשון\", כלומר השימוש בו רק במקרה שהמדינה נתונה בסכנה קיומית אמיתית. וגם עם התרחבות המלחמה עם איראן, רבים מהאנליסטים סבורים כי הסכסוך הנוכחי אינו מגיע לרמת האיום הקיומי שעלול לדחוף את ישראל לשבור את האיסור הגרעיני.\n\nהגורם השני קשור לעלות הפוליטית והדיפלומטית העצומה של שימוש בנשק גרעיני. אם ישראל תנקוט בצעד זה, היא תהיה המדינה הראשונה שתשתמש בנשק זה מאז 1945. סביר להניח שזה יוביל לגל גינוי בינלאומי כמעט מוחלט, ולהטלת סנקציות כלכליות ופוליטיות קשות. כמו כן, היחסים האסטרטגיים בין ישראל לארצות הברית עלולים לספוג טלטלה עמוקה, שכן וושינגטון מעלימה עין מזה עשורים מהעמימות הגרעינית הישראלית במסגרת הבנה בלתי מוצהרת המבוססת על אי שימוש בנשק זה. כמו כן, שבירת הבנה זו תציב את ישראל בבידוד בינלאומי חסר תקדים, ותפתח מחדש את תיקה הגרעיני במוסדות הבינלאומיים, כולל מועצת הביטחון והסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.\n\nבהקשר זה, כמה מומחים בוושינגטון מציינים כי ישראל הצליחה במשך עשורים לנוע באזור במידה רבה של חופש אסטרטגי, הנתמכת בהגנה פוליטית וצבאית אמריקאית רחבה, מה שגרם לה להתנהג באופן עקבי כאילו היא מעל לכל אחריות בינלאומית. אולם, מציאות זו עלולה להשתנות באופן דרמטי אם ישראל תנקוט בשבירת האיסור הגרעיני. עצם השימוש בנשק גרעיני, גם אם טקטי ומוגבל, עלול להפוך את הסביבה הפוליטית והדיפלומטית סביב ישראל, ולהציב אותה תחת לחצים בינלאומיים חסרי תקדים, כולל מצד שותפיה המערביים, כולל ארצות הברית.\n\nהגורם השלישי קשור ליעילות הצבאית המוגבלת של תקיפה כזו. המתקנים הגרעיניים האיראניים העיקריים, כמו מתקני פורדו ונתנז, ממוקמים עמוק מתחת לאדמה ומבוצרים בשכבות הגנה. וגם שימוש בנשק גרעיני טקטי אינו מבטיח בהכרח השמדה מלאה של מתקנים אלה.\n\nמנגד, ישראל מחזיקה כבר במגוון רחב של כלים צבאיים אמריקאיים קונבנציונליים מתקדמים, כולל פצצות חודרות בונקרים, יכולות סייבר, ותקיפות אוויריות מדויקות, בנוסף לפעולות מודיעיניות חשאיות. לכן, מספר מומחים סבורים כי האפשרויות הקונבנציונליות עשויות להשיג את אותה מטרה צבאית מבלי לסכן הסלמה גרעינית.\n\nהגורם הרביעי הוא המשך מה שהחוקרים מכנים \"האיסור הגרעיני\", שהוא הכלל הבלתי כתוב שנוצר מאז סוף מלחמת העולם השנייה, לפיו מדינות גרעיניות נמנעו משימוש בנשק זה בסכסוכים מזוינים. אפילו המעצמות הגרעיניות הגדולות נמנעו מלהשתמש בו למרות שניהלו מלחמות רבות במהלך העשורים האחרונים.\n\nעבור ישראל, התלויה במידה רבה בתמיכה פוליטית וצבאית מערבית, שבירת איסור זה עלולה לגרור מחיר פוליטי ומוסרי עצום.\n\nהגורם החמישי קשור לסכנת ההסלמה האזורית והתפשטות גרעינית. נקיטת ישראל בשימוש בנשק גרעיני נגד איראן עלולה לפתוח פתח לסדרת התפתחויות מסוכנות במזרח התיכון. זה עשוי לכלול תגובות איראניות נרחבות באמצעות טילים או דרך בעלות בריתה באזור, בנוסף להאצת מרוץ החימוש הגרעיני.\n\nמדינות אזוריות גדולות כמו מצרים, ערב הסעודית וטורקיה עשויות לראות בהתפתחות כזו מניע להאצת תוכניותיהן הגרעיניות או לשאוף להחזיק ביכולות הרתעה דומות, מה שעלול להפוך את המזרח התיכון לאחד האזורים המסוכנים ביותר בעולם מבחינת התפשטות נשק גרעיני.\n\nהגורם השישי קשור לאופי הגיאוגרפיה האיראנית עצמה. איראן היא מדינה רחבת ידיים בעלת מבנה פוליטי וצבאי המפוזר על פני שטח גיאוגרפי גדול. גם אם ישראל תשתמש בנשק גרעיני טקטי, סביר להניח שהתקיפה תהיה מוגבלת מאוד מבחינת מספר היעדים. בפועל, ישראל עשויה להיות מסוגלת לתקוף אתר אחד או שניים בלבד, אך זה לא יוביל לשיתוק מוחלט של המדינה האיראנית. טהראן עשויה להיות מסוגלת לספוג את המכה ולארגן מחדש את יכולותיה הצבאיות והפוליטיות, מה שמפחית את הערך האסטרטגי של כל שימוש גרעיני.\n\nהגורם השביעי קשור למסורות הצבאיות הישראליות הנוטות לתקיפות מנע קונבנציונליות במקום להסלמה גרעינית. ישראל הסתמכה בעבר על פעולות צבאיות מדויקות להשמדת תוכניות גרעיניות עוינות, כמו השמדת הכור הגרעיני העיראקי ב-1981, ותקיפת הכור הגרעיני הסורי ב-2007. תקדימים אלה משקפים את העדפת ישראל לפעולות מוגבלות ומדויקות המשיגות יעדים אסטרטגיים מבלי להידרדר להסלמה קטסטרופלית.\n\nבתוך ויכוח זה, מספר אנליסטים בוושינגטון מציינים כי עליית הדיבור בתקשורת האמריקאית על האפשרות של שימוש בנשק גרעיני טקטי משקפת בחלקה את מצב הדאגה בתוך מרכזי ההחלטה ממסלול המלחמה. עצם העלאת תרחיש זה לדיון הציבורי מעיד על הבנה גוברת שההסלמה עלולה לצאת מכלל שליטה. עם זאת, רוב הבכירים לשעבר והמומחים מציגים אפשרות זו במסגרת ניתוח תיאורטי, ולא כאופציה פוליטית המוצגת בפועל על שולחן מקבלי ההחלטות.\n\nכמה חוקרים מציינים גם כי העמימות הגרעינית הישראלית הייתה היסטורית חלק ממשוואת הרתעה מדויקת במזרח התיכון, המבוססת על החזקת היכולת מבלי להשתמש בה. אם ישראל תשבור את האיזון הזה באמצעות שימוש בפועל בנשק גרעיני, היא עלולה לערער את אחד ממקורות הכוח האסטרטגיים החשובים ביותר שלה. העמימות מעניקה להרתעה כוח פסיכולוגי ופוליטי, בעוד שהשימוש בפועל עלול להפוך את הנשק הגרעיני מכלי הרתעה לנטל אסטרטגי כבד.\n\nבחישובים הצבאיים הטהורים, מומחים סבורים כי תקיפה גרעינית טקטית אינה מספקת פתרון מהיר לבעיית תוכנית הגרעין האיראנית. אופי המתקנים האיראניים המפוזרים והמבוצרים, בנוסף ליכולת המדינה האיראנית לבנות מחדש, פירושו שכל תקיפה, קשה ככל שתהיה, עלולה רק לעכב את התוכנית ולא לסיים אותה. יתרה מכך, היא עלולה להעניק לטהראן הצדקה פוליטית פנימית ובינלאומית להאצת פיתוח יכולותיה הגרעיניות באופן פומבי.\n\nבסופו של דבר, ישראל עשויה לפנות להסלמה צבאית רחבה באמצעות כלים קונבנציונליים מתקדמים אם המלחמה תמשיך להתרחב. אך שימוש בנשק גרעיני טקטי יגרור עלות אסטרטגית ופוליטית עצומה, לעומת תועלת צבאית מוגבלת. מסיבה זו, ולמרות עליית הדיבור עליו בחוגי תקשורת וניתוח מסוימים, הסבירות לפנות לאפשרות זו נשארת נמוכה ביותר.

עם כניסת המלחמה האמריקאית-ישראלית נגד איראן ליומה האחד עשר, מתגלות השלכות רחבות שאינן מוגבלות לגבולות העימות הצבאי, אלא מתרחבות ומשפיעות על סוגיות אזוריות אחרות, ובראשן הסוגיה הפלסטינית. לדברי ד"ר עלי ג'רבאווי, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת ביר זית ושר פלסטיני לשעבר, הסוגיה הפלסטינית הפכה בצל מלחמה זו למה שניתן לתאר כ"סכסוך הנשכח".

ג'רבאווי סבור כי מה שמתרחש באזור אינו עוד עימות מוגבל, אלא הפך למלחמה אזורית מיומה הראשון, לאור מעורבותם של צדדים רבים בה. למרות שהתמונה הנראית לעין מרמזת שהסכסוך מתנהל בין ישראל וארצות הברית מצד אחד ואיראן מצד שני, המציאות חושפת מעורבות ישירה או עקיפה של מדינות אזוריות גדולות. כמו כן, השלכות המלחמה חרגו מגבולות האזור והשפיעו על הכלכלה העולמית, במיוחד לאור שיבוש שוקי האנרגיה והאפשרות לסגירת מצרי הורמוז, מה שהשפיע על סחר הנפט והגז בעולם.

הסוגיה הפלסטינית בצל מלחמה גדולה יותר

בתוך תמונה סוערת זו, ג'רבאווי סבור כי הסוגיה הפלסטינית נדחקה למקום אחורי בסדר העדיפויות הבינלאומי. סכסוכים גדולים, לדבריו, מאפילים לעיתים קרובות על סכסוכים קטנים יותר, וזה חל על המצב הפלסטיני כיום. המלחמה האזורית האפילה על המתרחש ברצועת עזה, בגדה המערבית ובירושלים, כאשר המעקב הבינלאומי אחר המתרחש שם פחת.

הוא מציין כי ההתפתחויות בשטח משקפות זאת בבירור; השיח הבינלאומי על השלבים המדיניים הקשורים למלחמה בעזה הופסק, ומעבר רפיח נסגר מחדש לאחר שנפתח חלקית בעבר. במקביל, התקפות המתנחלים בגדה המערבית הסלימו והפכו אלימות יותר, בעוד שהעניין העולמי במה שמתרחש בשטח נעדר.

מנקודת מבטו, ישראל מנצלת את עיסוק העולם במלחמה כדי להאיץ את מדיניותה בשטח, במיוחד בתחום ההתפשטות ההתנחלותית וכפיית עובדות חדשות בגדה המערבית. בכך, הפלסטינים משלמים את מחיר סכסוך גדול מהם, בהתגלמות ברורה של האמרה ש"סכסוכים קטנים משלמים את מחיר הסכסוכים הגדולים".

תרחישים שלאחר המלחמה

בטווח הארוך, ג'רבאווי מקשר את עתיד הסוגיה הפלסטינית לתוצאות המלחמה המתנהלת. אם ישראל תצא מנצחת ותצליח להחליש באופן משמעותי את המשטר האיראני או לשנותו, מאזן הכוחות האזורי עשוי להשתנות באופן שעלול להגביר את הלחצים על הפלסטינים. כמו כן, מדינות המפרץ, במקרה זה, עשויות להיות עסוקות בסידור מצבן הביטחוני והמדיני, מה שעלול להפחית את נוכחות הסוגיה הפלסטינית בסדר העדיפויות שלהן.

האפשרויות הפלסטיניות המוגבלות

במציאות זו, ג'רבאווי אינו רואה שלפלסטינים יש אפשרויות רחבות ברמה הבינלאומית או האזורית כרגע, שכן רוב הכוחות עסוקים במלחמה ובהשלכותיה. לכן הוא סבור כי העדיפות צריכה להיות לסידור הבית הפלסטיני הפנימי, במיוחד לאור המשבר הפיננסי החונק ממנו סובלת הרשות הפלסטינית והידרדרות הכלכלה בגדה המערבית כתוצאה ממדיניות ישראל ומעיכוב כספי המסים הפלסטיניים.

הוא מדגיש כי משבר כלכלי זה משתקף ישירות ביכולת לנהל את המצב הפנימי, מה שמגביר את תחושת התסכול הציבורי ומחליש את האמון בין החברה להנהגה המדינית. לכן הוא סבור כי חיזוק הלכידות הלאומית ובניית שיח מדיני מאוחד הפכו לצורך דחוף, גם אם לא מספיק כדי לפתור את הבעיה באופן מלא.

הסתברות להסלמה בגדה המערבית

עם הידרדרות המצב הכלכלי והסלמת תקיפות המתנחלים, ג'רבאווי סבור כי הסתברות להסלמה בגדה המערבית גדלה. היעדר נזילות כספית ושיתוק הפעילות הכלכלית יוצרים סביבה חברתית מתוחה, המלווה במצב הולך וגובר של חוסר ביטחון באזורים מסוימים.

בהקשר זה, הוא סבור כי חיזוק הקשר בין הרמה הרשמית לחברה הפלסטינית עשוי לסייע בהפחתת המתחים ובהחזרת מידה מסוימת של אמון, ולו באופן חלקי.

סוף פתרון שתי המדינות?

אחת הסוגיות שבהן ג'רבאווי מתעכב היא גם סוגיית פתרון שתי המדינות, כאשר הוא מדגיש כי פתרון זה הסתיים למעשה לפני שנים, ומה שנותר ממנו הוא רק סיסמה מדינית המשמשת בשיח הבינלאומי ללא תרגום אמיתי בשטח. ההתפשטות ההתנחלותית וקטיעת השטחים הפלסטיניים הפכו את הקמת מדינה פלסטינית בת קיימא לכמעט בלתי אפשרית.

הוא סבור כי המשך הדבקות בסיסמה זו נועד בעיקר לנהל את הסכסוך במקום לפתור אותו, וזה מעניק זמן להמשך העובדות הנכפות בשטח. לכן הוא קורא להעלות שאלות אסטרטגיות חדשות לגבי עתיד הפרויקט הלאומי הפלסטיני ולחפש חלופות מציאותיות.

הממד הדתי בסכסוך

ג'רבאווי מציין גם את הסלמת הממד הדתי בשיח המדיני הישראלי, במיוחד לאור עליית הזרמים הימניים הדתיים בתוך הממשלה. זרמים אלה, לדעתו, נשענים על אידיאולוגיה דתית הדוחפת לשליטה על כל פלסטין ההיסטורית ואולי אף להתרחבות מחוצה לה, כפי שמתבטא במדיניות ישראל כלפי מדינות שכנות כמו סוריה ולבנון.

בהקשר זה, הוא מפנה את תשומת הלב למתרחש במסגד אל-אקצא של פריצות והגבלות על התפילה, ורואה כי התגובות בעולם המוסלמי עדיין נמוכות מרמת האתגר שמדיניות זו מציבה.

סיכום

לסיכום, ג'רבאווי סבור כי הסוגיה הפלסטינית עוברת שלב רגיש ביותר, שכן המשבר הפנימי שלה מצטלב עם תמורות אזוריות גדולות שעשויות לשרטט מחדש את מפת האזור. בעוד העולם עסוק במלחמה אזורית רחבה, הפלסטינים מוצאים את עצמם במצב של "הסכסוך הנשכח", מה שהופך את סידור הבית הפנימי ובניית אסטרטגיה מדינית חדשה לדחוף יותר מאי פעם.

מקורות שטח בלבנון הודיעו על התרחשות העימות היבשתי הישיר הראשון בין לוחמי חיזבאללה לכוחות צבא הכיבוש הישראלי בעיר אל-חיאם שבדרום המדינה, מאז כניסת ההבנות האחרונות לתוקף. חיזבאללה הבהיר בהודעה צבאית כי לוחמיו זיהו תנועות עוינות שניסו להתקדם לעבר השכונה הדרומית של העיר ביום רביעי בערב, מה שהצריך התערבות מיידית כדי לבלום את החדירה.

על פי הפרטים שהתקבלו, ההתנגדות פיתתה את הכוח הישראלי למארב מתוכנן היטב שכלל פיצוץ מטען חבלה רב עוצמה, ולאחריו פרצו עימותים אלימים מטווח אפס. ההודעה שפורסמה על ידי חיזבאללה אישרה כי המבצע גרם לפגיעות ודאיות בקרב חיילי הכיבוש, וציינה כי העימותים המזוינים עדיין נמשכים באזור היעד עד למועד כתיבת דו"ח זה.

בהתפתחות קשורה, יחידות התצפית של חיזבאללה זיהו תנועה של כוח תגבור ישראלי נוסף שיצא מגבעת אל-חמאמס הכבושה במטרה לספק תמיכה לכוח הנצור במארב אל-חיאם. ההתנגדות תקפה את התגבורת הזו במטח רקטות מרוכז, מה שהוביל לשיבוש הגעתה ולהחמרת המצב בשטח עבור הכוחות שחדרו לשכונה הדרומית.

מצדו, צבא הכיבוש הישראלי הודה בפגיעות בקרב כוחותיו הפועלים בחזית הצפונית, והכיר בפציעתם של שני חיילים מחטיבה 401 המשוריינת בפציעות בדרגות שונות. מקורות עבריים הבהירו כי מצבו של אחד הפצועים הוגדר קשה כתוצאה מחשיפה לירי ישיר של לוחמי חיזבאללה במהלך הפעולות הצבאיות המתמשכות בכפרים הגבול.

התפתחויות אלו בשטח מתרחשות בהקשר של חידוש פעולות ההגנה היבשתיות של חיזבאללה, אשר הגביר לאחרונה את תקיפותיו נגד טנקים ונגמ"שים ישראליים באמצעות טילים מונחים. מהלכים אלו באים בתגובה להמשך התוקפנות הישראלית באזורי דרום לבנון והפרברים הדרומיים של ביירות, שגרמו לגלי עקירה נרחבים של תושבים מקומיים.

ההתנגדות הודיעה אתמול על השמדת נגמ"ש של צבא הכיבוש באחד מהיישובים הדרומיים, מה שהוביל לפגיעה ישירה בו ולנפגעים בקרב יושביו, בין הרוגים לפצועים. פעולות עוקבות אלו מאשרות את כישלון הכיבוש לכפות מציאות שטח חדשה, ואת נחישות ההתנגדות להתמודד עם כל ניסיון התקדמות יבשתית החורג מהקווים המוסכמים.

דיווחים המגיעים מהגבול הלבנוני מצביעים על כך שהעיר אל-חיאם עדה למתיחות צבאית חסרת תקדים, כאשר הכיבוש שואף להשתלט על נקודות אסטרטגיות המשקיפות על הכפרים הסמוכים. מנגד, לוחמי חיזבאללה ממשיכים לבצע פעולות איכותיות המבוססות על תצפית מדויקת ומארבים מתקדמים כדי לשחוק את הכוחות התוקפים ולמנוע מהם להתבסס בתוך השטח הלבנוני.

לוחמי ההתנגדות גרמו לפגיעות ודאיות בקרב כוח הכיבוש, והעימותים עדיין נמשכים בשכונה הדרומית של העיר אל-חיאם.

משרד הבריאות הלבנוני הודיע ביום רביעי בערב על מותם של שלושה בני אדם ופציעתם של שישה נוספים בדרגות שונות, כתוצאה מסדרת תקיפות אוויריות שביצע חיל האוויר הישראלי וכוונו לאזור דרך שדה התעופה בבירה ביירות. מקורות בשטח הבהירו כי ההפצצה פגעה ישירות בשתי מכוניות בעת שעברו באזור החיוני, מה שהוביל לנפגעים ולנזק לרכוש אזרחים במקום.

מצדו, צבא ישראל אישר בהודעה קצרה כי ביצע תקיפה נגד פעיל השייך לחזבאללה בביירות, מבלי לחשוף את זהות היעד או דרגתו הצבאית בתוך הארגון. מאוחר יותר, כלי תקשורת ישראליים ציטטו מקורות צבאיים שהעריכו כי המבצע נועד להתנקש במפקד הכוח הרקטי של הארגון, במסגרת הסלמה של מבצעים איכותיים נגד מפקדי שטח.

התקיפות לא הוגבלו לדרך שדה התעופה, כאשר מטוסי קרב ישראליים תקפו את אזור שוויפאת הממוקם מדרום לבירה ביירות, ובמיוחד ליד מפעל גנדור. הסוכנות הלאומית למידע דיווחה כי ההפצצה גרמה לבהלה בקרב התושבים המקומיים, בעוד עמודי עשן עלו מהאתרים הממוקדים שלטענת הכיבוש כללו תשתיות צבאיות.

בעדכון שטח שני, דובר צבא הכיבוש הודיע על ביצוע תקיפה אווירית נוספת בביירות שכוונה לפעיל חזבאללה שני, וזאת פחות משעה לאחר התקיפה הראשונה. התקפות עוקבות אלו מגיעות כחלק מאסטרטגיה ישראלית שמטרתה להגביר את הלחץ על בירת לבנון ופרבריה הדרומיים כדי לשבש את היכולות המבצעיות של ההתנגדות.

בגזרה הדרומית, צבא הכיבוש הודיע על תקיפת מה שתואר כפלטפורמות רבות לשיגור רקטות הממוקמות באזורים שמדרום לנהר הליטני, בנוסף לתקיפת מתקן המיועד לייצור כטב"מים. הכיבוש טען כי תקיפות מנע אלו נועדו לצמצם את יכולתו של חזבאללה לבצע התקפות רקטיות או אוויריות לעבר היישובים הצפוניים.

מנגד, ההתנגדות הלבנונית הגיבה בשיגור מטחי רקטות אינטנסיביים, כאשר מקורות דיווחו על תצפית של שיגור לפחות 8 רקטות מדרום לבנון לעבר השטחים הכבושים. צפירות אזעקה נשמעו באזורים נרחבים בגליל העליון ליד גבול לבנון, בצל אזהרות מפני חדירה אפשרית של כטב"מים מתאבדים למרחב האווירי הישראלי.

חזבאללה הודיע בהודעה רשמית על תקיפת ריכוזי כוחות הכיבוש הישראלי באזור חלת ואדי אל-עסאפיר בעיר אל-חיאם שבדרום לבנון. הארגון אישר כי המבצע בוצע באמצעות מטח רקטות מדויק, והדגיש כי תקיפות אלו מגיעות במסגרת ההגנה על אדמות לבנון ותגובה לתקיפות המתמשכות נגד אזרחים.

מבחינה פוליטית, המזכיר הכללי של חזבאללה, נעים קאסם, הדגיש בנאומו כי הארגון יתמודד עם הכיבוש הישראלי עד קצה גבול היכולת ובכל הכוח שברשותו. קאסם אישר כי אפשרות הכניעה אינה עומדת על הפרק כלל, וכי ההתנגדות תמשיך להגן על לבנון יהיו אשר יהיו הקורבנות האנושיים והחומריים, וראה בהמשך ההתנגדות זכות לגיטימית להפלת מטרות התוקפנות.

קאסם ציין כי המטרה העיקרית בשלב זה היא לסכל את התוכניות הישראליות והאמריקאיות המשותפות באזור, ולהבטיח שהאופק יישאר פתוח לשחרור. הצהרות אלו מגיעות בתקופה שבה הגזרה עדה להסלמה חסרת תקדים, כאשר צבא הכיבוש קרא לחייליו ולתושבי הצפון להיערך לימים ארוכים של לחימה עזה.

יש לציין כי הסלמה זו בשטח מגיעה בעקבות סדרת מבצעים איכותיים שביצע חזבאללה, שכללו תקיפת עמדות צבאיות בצפון ישראל באמצעות רקטות וכטב"מים. האזור נמצא במצב של מתיחות רבה בצל המשך התקיפות האוויריות הישראליות על הדאחייה הדרומית ואזורי הבקאע והדרום, מה שמבשר על הרחבת היקף העימות הכולל.

אנו מחויבים להמשיך להגן ולהפיל את מטרות האויב הישראלי-אמריקאי כדי שההיסטוריה תרשום שלא נכנענו ושמרנו על אופק פתוח.

הלשכה הפלילית המתמחה בתיקי טרור בבית המשפט המחוזי בתוניס גזרה 23 שנות מאסר על התובע הכללי לשעבר, השופט בשיר אל-עכרמי. החלטה שיפוטית זו, שהתקבלה ביום שלישי, באה בעקבות האשמות הקשורות לתיק ההתנקשות במזכיר הכללי לשעבר של תנועת הפטריוטים הדמוקרטים המאוחדים, שוקרי בלעיד, שנרצח בשנת 2013.

מקורות משפטיים דיווחו כי בית המשפט לא הסתפק בפסיקה נגד אל-עכרמי, אלא כלל בפסיקות גם את מנהיג תנועת א-נהדה, חביב אל-לוז, ואת הפעיל בארגון הטרור האסור אנסאר א-שריעה, חסן בן בריכ. הלשכה גזרה על כל אחד מהם 13 שנות מאסר, יחד עם החלטה להעמיד את כל המורשעים תחת פיקוח מנהלי למשך שלוש שנים נוספות לאחר תום תקופת המאסר.

פרטי ההרשעה מתייחסים למעורבות הנאשמים בפשעים הקשורים להעמדת כישורים ומומחיות לרשות אנשים הקשורים לפשעי טרור, בנוסף להאשמות בזיוף מהותי וחשיפת מידע סודי. בית המשפט הבהיר כי מעשים אלו נועדו לסייע בביצוע פשעי טרור או לנצל אותם כדי להבטיח אי-ענישה של מבצעיהם ולהטעות את הצדק.

באשר לשופט בשיר אל-עכרמי באופן ספציפי, פסק הדין כלל עונש מאסר של 10 שנים בגין כוונתו כ"עובד ציבור" להשאיר את חובת מעצר הנאשמים במטרה לסייע להם להימלט מהעמדה לדין. הוא הורשע גם בהאשמה של הסתרת האמת בכוונה תוך ניצול מאפייני תפקידו הרגיש שמילא במערכת המשפט התוניסאית.

פרשת ההתנקשות בשוקרי בלעיד, שנרצח ביריות בתוך מכוניתו מול ביתו ב-6 בפברואר 2013, נחשבת לאחת הפרשות שעוררו רעידת אדמה פוליטית בתוניסיה. פשע זה הוביל בזמנו להפגנות נרחבות וללחצים פוליטיים גדולים שאילצו את הממשלה, שהונהגה על ידי תנועת א-נהדה, לעזוב את השלטון באופן זמני כדי להתגבר על המשבר הלאומי.

בלעיד, שהיה בן 48 בעת הירצחו, היה אחד מהדמויות הבולטות באופוזיציה ומבקר של מדיניות תנועת א-נהדה, והשתייך לזרם מרקסיסטי-לניניסטי. ממשלת תוניסיה באותה תקופה תיארה את ההתנקשות כפשע טרור מתועב שמטרתו לערער את יציבות המדינה ואת תהליך המעבר הדמוקרטי במדינה.

יצוין כי מערכת המשפט התוניסאית הרשיעה בעבר 23 בני אדם בתיק ההתנקשות, בעוד שהרשויות הודיעו בפברואר 2014 על מותו של כמאל אל-קדקאדי, החשוד העיקרי בביצוע המבצע, במהלך עימות ביטחוני. גורמים הקשורים לארגונים קיצוניים קיבלו אחריות על ההתנקשות בבלעיד, יחד עם ההתנקשות במתנגד השמאלני מוחמד אל-בראהמי, שנרצח שישה חודשים לאחר מכן.

בשיר אל-עכרמי החל את דרכו המקצועית במערכת המשפט בשנת 1989, ומילא תפקידים כבדים, כולל חקירת תיקי טרור גדולים שזעזעו את דעת הקהל העולמית. בין הבולטים בתיקים אלו היו מתקפת מוזיאון בארדו בבירה תוניס, והמתקפה העקובה מדם על מלון אימפריאל בעיר התיירות סוסה בשנת 2015, שהביאו למותם של עשרות קורבנות תיירים.

ביוני 2022, נשיא תוניסיה הוציא צו נשיאותי המורה על פיטוריו של אל-עכרמי מכהונתו, במסגרת רשימה שכללה עשרות שופטים נוספים. אז הוגשו נגדם האשמות רשמיות הקשורות לשינוי מהלך תיקי טרור ושיבוש חקירות, בנוסף לחשדות לשחיתות כספית ומוסרית, האשמות שהשופטים המפוטרים דחו והכחישו מכל וכל.

פסקי דין אחרונים אלו מגיעים על רקע מהלכים רשמיים אינטנסיביים לסגירת תיקי ההתנקשויות הפוליטיות שנותרו פתוחים במשך שנים רבות ללא הכרעה סופית. משרד המשפטים הקים בפברואר 2023 ועדה מיוחדת למעקב אחר תיקי ההתנקשויות ולבדיקת כל החקירות וההליכים שבוצעו על ידי גורמי הביטחון והמשפט מאז התרחשות הפשעים.

משקיפים רואים כי מתן פסקי דין אלו נגד שופטים ומנהיגים פוליטיים מהווה שלב חדש בתהליך המשפטי התוניסאי, ומטרתו לחשוף את נסיבות הסתרת פשעי הטרור. הרשויות ממשיכות להדגיש כי האחריות תחול על כל מי שהוכח כי היה מעורב בשיבוש מהלך הצדק או בהסתרת ראיות הקשורות לתיקי ביטחון לאומי.

פסקי הדין מתייחסים לשורה של חריגות וליקויים שאפיינו את ההליך הפרוצדורלי בתיק ההתנקשות בשהיד שוקרי בלעיד.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הכריז כי ארצות הברית נמצאת בעמדה אסטרטגית חזקה מאוד בנוגע לתיק האיראני, ותיאר את ההתפתחויות בשטח פחות משבוע לאחר פרוץ העימות הצבאי כהתקדמות אדירה. טראמפ הבהיר בהצהרותיו כי הכוחות האמריקאים ממשיכים בפעולותיהם ביעילות, וציין כי המטרה העיקרית של המהלך הצבאי הייתה לערער את השאיפות הגרעיניות של טהראן שהיו על סף מימוש.

הנשיא האמריקאי טען כי התוקפנות הצבאית הישירה הייתה הצעד היחיד שנותר כדי למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני, והדגיש כי ללא התקיפות הללו, המשטר היה יכול להשיג כוח גרעיני תוך שבועיים בלבד. הוא הוסיף כי הפעולות הנוכחיות מתמקדות בהרס מוחלט של מערכות הטילים האיראניות ומשגריהן, כדי להבטיח נטרול כל יכולת תגמול ארוכת טווח.

בהקשר קשור, טראמפ איים על ההנהגה האיראנית בשפה חריפה, באומרו כי כל מי שמבקש לתפוס עמדת הנהגה במשטר הנוכחי ניצב בפני גורל בלתי נמנע של מוות. הצהרות אלו מגיעות בזמן שמקורות צבאיים אישרו כי צה"ל ביצע תקיפות אוויריות נרחבות שפגעו באתרים אסטרטגיים ורגישים השייכים למשטר באזורים המערביים והמרכזיים של הבירה טהראן.

מצידה, דוברת הבית הלבן, קרוליין לויט, חשפה כי הממשל האמריקאי כבר החל לבחון תרחישים אפשריים לאחר סיום המערכה הצבאית. לויט ציינה כי טראמפ מקיים פגישות אינטנסיביות עם יועצי הביטחון הלאומי כדי לדון בתפקיד שוושינגטון תמלא בעיצוב עתידה הפוליטי של איראן לאחר ערעור יסודות המשטר הנוכחי והרס יכולותיו הצבאיות.

הדוברת הדגישה כי שירותי המודיעין האמריקאים עוקבים בדייקנות אחר הדיווחים בנוגע לזהותו של היורש הפוטנציאלי של המנהיג העליון המנוח עלי ח'אמנאי, כאשר שמו של בנו מוג'תבא ח'אמנאי בולט כאחד המועמדים המובילים. היא הבהירה כי וושינגטון עורכת חקירות משלה כדי לוודא מידע זה, והדגישה כי המיקוד הנוכחי נשאר על הבטחת הצלחה מלאה של המבצעים הצבאיים האוויריים המשותפים.

הממשל האמריקאי הגן על הלגיטימיות של המלחמה האווירית שהוא מנהל בשיתוף פעולה עם ישראל, למרות הביקורת הפנימית והבינלאומית שדרשה ראיות מוחשיות לקיומו של איום איראני ישיר ומיידי. לויט אמרה כי ההחלטה לפתוח במבצע התבססה על הצטברות האיומים האיראניים המתמשכים על האינטרסים האמריקאים, וראתה כי העם האמריקאי תומך בצעדים צבאיים אלה שמטרתם לסיים את הסכנה מטהראן.

דוחות מודיעיניים מצביעים על כך שהניצוץ הראשון להסלמה זו היה שיחת טלפון מכרעת שהתקיימה בין נתניהו לטראמפ ב-23 בפברואר האחרון, שבה הצד הישראלי עדכן את וושינגטון על פגישה צפויה של ההנהגה האיראנית במיקום אחד. בהתבסס על מידע זה, טראמפ הוציא את פקודתו הסופית לפתוח במתקפה, שהובילה מאוחר יותר להתנקשות במנהיג העליון עלי ח'אמנאי ולפרוץ עימות כולל.

במישור המבצעי, הימים האחרונים ראו תגובה איראנית נרחבת שכללה שיגור של כ-500 טילים בליסטיים ויותר מ-2000 כטב"מים מתאבדים, בניסיון להדוף את המתקפה שפגעה ביותר מ-2000 מטרות בתוך שטחי איראן. הסלמה זו הובילה לשיבושים כלכליים עולמיים, כאשר מחירי הנפט קפצו ב-6%, בעוד שמניות חברות הנשק האמריקאיות רשמו צמיחה ניכרת.

טראמפ דחה את ההאשמות שהופנו כלפיו על ידי יריביו הדמוקרטים וכמה תומכים על ניהול 'מלחמה מיותרת' או היגררות אחר רצונות ישראליים, והדגיש כי החלטותיו נובעות מחזון אסטרטגי להגנת הביטחון הלאומי. לאור התפתחויות אלו, חוגים פוליטיים בינלאומיים ממתינים לתוצאות הסכסוך לאור קריסת המשא ומתן הדיפלומטי המהירה שהתנהל בז'נבה לפני תחילת התוקפנות.

"אם לא היינו תוקפים את איראן, הם היו משיגים כוח גרעיני תוך שבועיים, וכל מי שרצה להיות מנהיג שם בסופו של דבר נהרג."

מזכ"ל חזבאללה, נעים קאסם, הדגיש את מחויבותו המלאה של הארגון לעשות כל מאמץ אפשרי כדי להתמודד עם התוקפנות הישראלית הנתמכת על ידי ארה"ב בשטחי לבנון. בנאום טלוויזיוני הוא הבהיר כי העדיפות הנוכחית היא לעצור את מכונת המלחמה ולהגן על הריבונות הלאומית בכל האמצעים הזמינים.

קאסם הפריך את הטענות הקושרות את פרוץ העימות הנרחב למטח הטילים ששוגר על ידי הארגון ביום שני לפנות בוקר, והדגיש כי נרטיב זה חסר דיוק. הוא ציין כי הסיבה האמיתית להסלמה היא קיומה של תוכנית תוקפנית ישראלית מוקדמת ומוכנה מראש לכוון ללבנון, ולא רק תגובה לאירועים זמניים בשטח.

בהתייחסו ללגיטימיות של הפעולה המזוינת, הדגיש המזכ"ל כי קיומו של הכיבוש מעניק להתנגדות לגיטימיות אנושית, דתית וחוקית שאינה ניתנת לפרשנות. הוא ציין כי זכות זו מובטחת במסגרת ההסכמות הלאומיות הלבנוניות, כולל הסכם טאיף והצהרות הממשלה של הממשלות העוקבות, מה שהופך את הנשק לכלי הכרחי להגנת המדינה.

כל עוד הכיבוש קיים, ההתנגדות והנשק הם זכות לגיטימית מבחינה אנושית ודתית, והדבר נקבע בהסכם טאיף ובהצהרת הממשלה.

אחת האמירות המצוטטות ביותר בנוגע למלחמה ולתוצאותיה מיוחסת לקרל פון קלאוזביץ: ״המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים״. לעיתים היא מתורגמת גם כ־״המלחמה היא דיפלומטיה באמצעים אחרים״.מלחמות אינן פורצות בחלל ריק; הן כלים שבהם מדינות משתמשות כאשר הדיפלומטיה נכשלת, קורסת או נזנחת במכוון. הציפייה - לפחות מבחינה תיאורטית - היא שהמלחמה תמשיך לשרת מטרות פוליטיות.

אוטו פון ביסמרק ניסח זאת בחריפות רבה יותר: ״דיפלומטיה ללא נשק היא כמו מוזיקה ללא כלי נגינה״. הנשיא ג׳ון פ. קנדי הציב משקל־נגד מוסרי כשאמר: ״לעולם לא ננהל משא ומתן מתוך פחד, אך לעולם לא נפחד לנהל משא ומתן״. הנרי קיסינג׳ר סיכם בתמצית את מהות אומנות המדינאות: ״תפקידה של הדיפלומטיה הוא לרסן כוח״.

מאז פרוץ המלחמה הנוכחית, שנפתחה במכה מקדימה אמריקנית–ישראלית נגד איראן, הצהיר הנשיא דונלד ג׳. טראמפ בכמה ראיונות כי הוא מוכן להיכנס למשא ומתן עם איראן. הוא טען שמנהיגים איראנים רוצים לשוחח וכי הוא מוכן לכך, אף שהפרטים והעיתוי נותרו לא ברורים.

אני סבור שהכוונה האמיתית של הנשיא טראמפ ושל ראש הממשלה נתניהו היא לכפות על איראן כניעה באמצעות לחץ צבאי מוחץ, המופעל בכוח המשולב של ארצות הברית וישראל, ומחוזק במעורבותן של מדינות שהותקפו בידי איראן, ובהן איחוד האמירויות, קטאר, כווית, בחריין, ערב הסעודית, ירדן, עיראק ומדינות נוספות המארחות בסיסים ונכסים צבאיים אמריקניים. עם זאת, איראן אינה צפויה להיכנע; הדבר אינו טבוע ב־DNAשל משטר האייתוללות.

אני יודע מניסיון ישיר כי לקראת סיום המלחמה בעזה האמינו גם נתניהו וגם טראמפ שעוצמתה הצבאית של ישראל תכפה על חמאס כניעה מוחלטת. בשיחותיי עם בכירים אמריקנים טענתי בעקביות שחמאס לעולם לא ייכנע, אך שהוא מוכן להגיע להסכם לשחרור כל החטופים בתמורה לסיום המלחמה. חמאס אף דיבר על נכונות לוותר על שליטתו בעזה. אולם מבלי להודות בתבוסה (ובפועל אף הכריז על ניצחון), חמאס הובס למעשה בעזה - בדומה לאופן שבו איראן נחלשת כיום צבאית.

המשטר האיראני לא יוותר מרצונו על השליטה באיראן. כפי שהנשיא טראמפ עצמו אמר, שינוי משטר תלוי בסופו של דבר בעם האיראני. המודל ההיסטורי המעורר תקווה רבה ביותר הוא מה שהתרחש במצרים בשנת 2011, כאשר הנשיא חוסני מובארכ התפטר לאחר 18 ימי מחאה המונית במהלך האביב הערבי. תוצאה זו התאפשרה רק כאשר הצבא המצרי בחר לעמוד לצד העם ולא לדכא אותו. זהו אולי התרחיש הסביר ביותר גם לאיראן.

גם אם המלחמה לא תוביל לשינוי משטר, איראן תצא ממנה מוחלשת מאוד, וכלכלתה תהיה הרוסה. ניתן - ואף צריך - למנף תבוסה צבאית זו כדי לפתוח בתהליך מהיר של דיפלומטיה אזורית, שהתאפשר הודות להפעלת כוח. הטעות האסטרטגית של איראן, כאשר תקפה את שכנותיה הערביות מתוך הנחה שהן ילחצו על וושינגטון לסיים את המלחמה במהירות, התהפכה עליה כבומרנג. במקום זאת, כמה מאותן מדינות בחרו להתעמת עם איראן באופן צבאי פעיל.

עוד בטרם הותקפה ישראל על ידי איראן באפריל ובאוקטובר 2024 ושוב ביוני 2025, כאשר איראן שיגרה טילים לעבר ישראל, סייעו מדינות שכנות - ובהן כאלה שאין להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל - ליירט טילים וכטב״מים איראניים. למעשה נוצר ברית הגנה אזורית דה־פקטו ללא משא ומתן רשמי וללא הסכמים חתומים. זה היה דבר יוצא דופן. למרבה הצער, לא נעשה בו שימוש כבסיס למסגרת דיפלומטית אזורית רחבה יותר.

באותה עת היו המדינות הערביות והממשל האמריקני ממוקדים בעיקר בסיום המלחמה בעזה. הדחיפה האמריקנית המכרעת לסיום המלחמה הגיעה רק לאחר שישראל ניסתה ונכשלה בהתנקשות במנהיגי חמאס על אדמתה הריבונית של קטאר ב־9 בספטמבר 2025. בעקבות האירוע הזה התעקשו ממשלות ערב שטראמפ יסיים את המלחמה בעזה - והוא עשה זאת.

כיום קיימות הזדמנויות חדשות. על הנשיא טראמפ ועל צוות ויטקוף–קושנר שלו להבטיח שהמלחמה הזו תהפוך לדיפלומטיה באמצעים אחרים - במילים אחרות, שמה שיבוא אחרי המלחמה יהיה דיפלומטיה. דיפלומטיה אזורית תהפוך למציאות כאשר הנשיא טראמפ יתחייב ליישם אתסעיף 20בתוכנית עשרים הנקודות שלו. ההזדמנות הזו ניצבת ממש לפנינו. סעיף 20 קובע:

״בעוד שיקום עזה מתקדם וכאשר תוכנית הרפורמות של הרשות הפלסטינית מיושמת בנאמנות, עשויים סוף־סוף להתקיים התנאים לנתיב אמין לקראת הגדרה עצמית פלסטינית והקמת מדינה פלסטינית, שאנו מכירים בה כבשאיפת העם הפלסטיני״.

הדרך היעילה והמהירה ביותר להתקדם תהיה שטראמפ, יחד עם המדינות הערביות שהותקפו בידי איראן, יתעקש על קיום בחירות נשיאותיות ופרלמנטריות פלסטיניות בתוך שלושה חודשים, שייערכו בגדה המערבית, במזרח ירושלים וברצועת עזה. יש להבהיר כי אם בחירות אלו יניבו ממשלה פלסטינית המחויבת לפתרון שתי המדינות, לשלום עם ישראל, לרפורמות אמיתיות, לממשל נקי ולפיוס - הברית האזורית החדשה תתמוך ביישום המלא של סעיף 20. תהליך זה יאפשר לאחר מכן את יישומה המלא של יוזמת השלום הערבית ממרץ 2002, שהציעה לישראל כי בתמורה לאפשר הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל על בסיס קווי ה־4 ביוני 1967״מאשרות המדינות הערביות את הדברים הבאים: (א) לראות בסכסוך הערבי–ישראלי כסכסוך שהסתיים, ולהיכנס להסכם שלום עם ישראל, ולספק ביטחון לכל מדינות האזור. (ב) לכונן יחסים נורמליים עם ישראל במסגרת שלום כולל זה״.

צעדים כאלה אמורים להשפיע עמוקות גם על ציבור הבוחרים בישראל, ולאפשר לאזרחי ישראל להתמודד עם מציאות אזורית חדשה - מציאות שלא תסבול עוד את המשך הסכסוך הישראלי–פלסטיני, ומוכנה לנקוט צעדים מכריעים כדי להבטיח מזרח תיכון יציב, לקדם פיתוח כלכלי עמוק ולהבטיח שגשוג משותף לכל מדינות האזור. תהליך השלום הישראלי–פלסטיני לא יהיה עוד דו־צדדי בלבד; הוא יהפוך לאזורי, עם בריתות הגנה וביטחון אזוריות וכן הסכמים לפיתוח כלכלי לטובת כל מדינות האזור.

גם אם שינוי משטר באיראן יתעכב, התרחיש המתואר לעיל הוא התוצאה הטובה ביותר האפשרית עבור ישראל ועבור כל עמי המזרח התיכון.

בואו של חודש הרמדאן המבורך לבתי הכלא הישראליים לא היה רק שינוי בלוח השנה, אלא הפך לעימות יומיומי קשה בין רצון האסירים למדיניות ההתעללות השיטתית. אסירים משוחררים מספרים כיצד האסיר מנותק מעולמו החיצוני, שם נעלמים הביטויים הרוחניים והחברתיים, ומוחלף בבידוד מוחלט שמטרתו לשבור את רוחו ולרוקן את החודש מקדושתו.

מקורות זכויות אדם דיווחו כי אסירים רבים אינם יודעים על כניסת החודש הקדוש אלא ימים לאחר תחילתו, כתוצאה מהבידוד המוטל ומניעת אמצעי תקשורת או גישה למידע על הזמן. היעדר ודאות זמנית זו דחף את העצורים להמציא דרכים פרימיטיביות להערכת הזמן, בהסתמך על הסכמה כללית והערכה אישית כדי לפצות על היעדר מידע רשמי מהנהלת בתי הכלא.

בהיעדר שעונים, תנועת השמש והצל הפכה למקור היחיד לקביעת זמני התפילה; תפילת הצהריים נקבעת על ידי הצל הישר מחלון התא, בעוד תפילת המגרב נקבעת על ידי היעלמותו המוחלטת. תפילת השחר היא האתגר הגדול ביותר עבור האסירים, שכן רבים נאלצים לאכול סחור לפני השינה או להימנע ממנו לחלוטין מחשש לטעות בזמן בהיעדר אור.

שלטונות הכיבוש משתמשים בנשק הרעב ככלי סחיטה פוליטי ופסיכולוגי, וכוחו של נשק זה גובר במהלך ימי הצום באמצעות הגשת ארוחות באיכות ירודה ובכמות מועטה. אסירים משוחררים אישרו כי הנהלת בתי הכלא מעכבת בכוונה את חלוקת המזון, ולעיתים מאלצת את האסירים לאכול את ארוחותיהם כשהיום עדיין בעיצומו תחת איום מכות קשות והתעללות פיזית.

העדויות מדברות על שיטות סדיסטיות שבהן משתמשים הסוהרים, כולל צליית בשר בכוונה ליד חדרי החקירה והפניית הריחות לעבר אסירים שנמנע מהם מזון במשך חודשים ארוכים. התנהגות זו נועדה להוציא הודאות שווא מהעצורים על ידי ניצול רגעי רעב חריף, והצגת סוגי מזון בפניהם בתמורה לויתור על עמדותיהם או למסירת מידע.

במישור הרוחני, האסירים מתמודדים עם מלחמה עזה המכוונת נגד אמונתם, שכן עצורים רבים בבתי כלא נמנעים לחלוטין מהחזקת ספרי קוראן. במקרה שעותק אחד זמין לקבוצה גדולה, הוא נשאר חשוף לקריעה או חילול במהלך פשיטות פתע שמבצעות היחידות המדכאות של הנהלת בתי הכלא.

במחנה 'שדה תימן' הידוע לשמצה, התפילה הופכת לסיכון גדול שעלול להוביל את האסיר לעינויים מיידיים ברגע שהוא מזיז את שפתיו בתפילה. מצלמות עוקבות אחר תנועותיהם המדויקות ביותר של העצורים, מה שמאלץ אותם לבצע את הפולחן בסתר מתחת לשמיכות או בתוך מתקני הבריאות, תוך שימוש ב'היתר חסר טהרה' לטיהור נסתר בהיעדר רשות לוודוא.

מקורות במועדון האסיר הפלסטיני אישרו כי מה שמועבר על ידי המשוחררים מייצג תמונה חוזרת ומתועדת של מדיניות 'צום כפוי' הנובעת מאיכות המזון הירודה ומחוסר הכמות. ארוחת הסחור מוגבלת לעיתים קרובות לביסים פשוטים של לבנה וריבה, בעוד ארוחת האיפטאר מורכבת מכמה כפות אורז לא מבושל ומרק חסר את המרכיבים התזונתיים הבסיסיים ביותר.

הנהלת בתי הכלא אינה מסתפקת בהגבלות תזונתיות, אלא מבצעת בכוונה העברות ופשיטות חיפוש לפני מועד האיפטאר כדי לבלבל את האסירים המותשים פיזית ונפשית. פעולות אלו נועדו למנוע מהעצורים לחוש רגע של שלווה, ולהפוך את זמן הפולחן לעונה אינטנסיבית של דיכוי והפחדה באמצעות גז מדמיע ובידוד.

למרות כל ההגבלות הללו, האסירים ממציאים דרכי הסוואה כדי לבצע את תפילת יום שישי בקהילה, כאשר הדרשן נושא את דרשתו בישיבה בקול חלש מאוד בעוד השאר מתפזרים בחדר כדי להטעות. חלקם מתחזים להולכים, קוראים או ישנים כדי להטעות את מצלמות המעקב, במראה המגלם את קרב הרצון שהאסיר מנהל כדי לשמור על זהותו הדתית.

האסיר המשוחרר עימאד אל-אפרנג'י מספר כי הממד הפסיכולוגי היה הקשה ביותר, שכן החששות לגבי גורל המשפחות בחוץ ומידת ביטחונם גוברים תחת התוקפנות המתמשכת. רגע האיפטאר, למרות פשטותו וקשיחותו, הופך למרחב לתפילה הדדית בין האסירים למשפחותיהם, כחבל הצלה רוחני המונע קריסה מול עריצות הסוהר.

מצדו, עורך הדין חאלד זברקה הדגיש כי מנהגים אלו מהווים הפרה בוטה של החוק הבינלאומי ההומניטרי ואמנות ז'נבה הנוגעות ליחס לאסירים. הוא ציין כי הכיבוש הופך אירועים דתיים להזדמנויות להכפלת עונשים קולקטיביים, באמצעות שלילת זכויות בסיסיות, מניעת טיפול רפואי והזנחה מכוונת של בריאות העצורים.

עדויות האסירים המשוחררים נשארות כתב אישום למדיניות הכיבוש המנסה להפוך את העמידה הרוחנית לסבל פיזי ונפשי בלתי נסבל. עם זאת, המשוחררים מדגישים כי לחצים אלו רק הגבירו את דבקותם של האסירים בזכויותיהם, כאשר התאים ברמדאן הופכים לזירות של סבלנות והתנגדות פסיבית המכשילה את מטרות הסוהר.

מה שקורה בבתי הכלא הישראליים במהלך חודש הרמדאן משקף מנטליות נקמנית החורגת מצעדי ביטחון ופוגעת בכבוד האדם. מאבקם של האסירים למען קיום פולחניהם, זכותם הבסיסית ביותר, נשאר זעקה בפני הקהילה הבינלאומית להתערב ולעצור הפרות אלו הסותרות את כל הערכים והנורמות האנושיות.

היינו מרימים את הביס לפינו ושואלים: האם משפחותינו בסדר? האם הם אוכלים עכשיו או שהם רעבים?

ההפרות הישראליות העקובות מדם ברצועת עזה נמשכו למרות הסכם הפסקת האש, כאשר שבעה פלסטינים, בהם איש משטרה, נהרגו בהתקפות נפרדות ביום שישי. מקורות בשטח דיווחו כי צבא הכיבוש ירה ישירות לעבר אזרח באזור אסלאן בעיירה בית לאהיה שבצפון הרצועה, מה שהוביל למותו המיידי, בעוד שמטוסי הכיבוש תקפו אוהל עקורים בתוך בית הספר מוסטפא חאפז הסמוך לבית החולים נאצר בחאן יונס, מה שהביא למותו של אדם אחד ולפציעת אישה וילד בדרגות שונות.

בהסלמה נוספת בשטח, משרד הפנים והביטחון הלאומי בעזה הודיע על מותו של איש משטרה ופציעתו הקשה של עמיתו בעקבות תקיפה אווירית שפגעה במחסום ביטחוני. ההפצצה אירעה ברחוב סלאח א-דין החיוני בכניסה למחנה הפליטים אל-בורייג' במרכז הרצועה, מה שנחשב על ידי גורמי זכויות אדם כפגיעה ישירה במנגנונים הפועלים לארגון חיי האזרחים ולהבטחת סיוע באזורים מהם נסוג הכיבוש.

האזורים הצפוניים של הרצועה היו עדים גם הם לתקיפות דומות, כאשר פלסטיני נהרג מירי כוחות הכיבוש באזור אל-עטאטרה בבית לאהיה. תקיפה זו הגיעה שעות ספורות לאחר טבח עם שחר שפגע בהתקהלות אזרחים באזור אל-מוואסי ממערב לעיר חאן יונס, שם נהרגו שלושה אזרחים ונפצעו אחרים בזמן שאכלו את ארוחת הסחור ביום העשירי של חודש הרמדאן המבורך, מה שמשקף את נחישות הכיבוש לרדוף אחר העקורים באזורים שלטענתו בטוחים.

סטטיסטיקות רשמיות מצביעות על כך שכל האתרים שהותקפו בהפצצות או בירי נמצאים מחוץ לתחום הפריסה של הכוחות הישראליים שנקבע בהבנות האחרונות. מאז כניסת ההסכם לתוקף, ההפרות היומיומיות הכוללות הפצצות ארטילריות ואוויריות ופעולות צליפה גרמו למותם של כ-618 פלסטינים ולפציעתם של 1663 אחרים, אינדיקציה ברורה לשבריריות המחויבות הישראלית להפסקת האש המוצהרת.

הסלמה זו בשטח מגיעה לאחר מלחמת השמדת עם שישראל ניהלה במשך שנתיים, החל מה-8 באוקטובר 2023, והותירה הרס עצום שפגע ב-90% מהתשתיות האזרחיות ברצועה. משרד הבריאות תיעד מספר כבד של הרוגים במלחמה זו, העולה על 72 אלף הרוגים ויותר מ-171 אלף פצועים, רובם המכריע ילדים ונשים, בתוך תנאים הומניטריים ובריאותיים קטסטרופליים בהם חיים תושבי הרצועה הנצורה.

האזורים שהותקפו על ידי הכיבוש נמצאים כולם מחוץ לתחום שליטתו ופריסתו על פי הסכם הפסקת האש שנחתם לאחרונה.

הרשויות הישראליות הודיעו ביום שבת על החלטה לסגור את כל המעברים בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל מעבר רפיח, החל מיום ראשון ועד להודעה חדשה. צעד הסלמה זה מגיע על רקע מתיחות אזורית גוברת בעקבות מתקפה צבאית שביצעו צבאות ישראל וארה"ב נגד מטרות באיראן.

יחידת מתאם פעולות הממשלה בשטחים אישרה, בהודעה רשמית, כי החלטת הסגירה כוללת את כל המעברים המובילים לגדה המערבית ולרצועת עזה. מקורות הבהירו כי החלטה זו אינה מוגבלת רק לתנועת אנשים, אלא מתרחבת וכוללת הפסקת זרימת סחורות וסיוע הומניטרי חיוני.

דאגה עמוקה שוררת בקרב תושבי רצועת עזה מפני חזרתו של רפאי הרעב שפגע באזרחים בחודשים האחרונים כתוצאה מהמצור המוחלט. משקיפים רואים בסגירת המעברים כלי לחץ פוליטי וצבאי שמטרתו להדק את החנק על יותר משני מיליון פלסטינים הסובלים ממילא מנזקי המלחמה.

ההחלטה עוררה גל של זעם ומחאה ברשתות החברתיות, כאשר פעילים פלסטינים ראו בהצדקות הביטחוניות הקשורות לאירוע האיראני "תירוצים קלושים" בלבד. הם ציינו כי המטרה האמיתית היא להעמיק את המשבר ההומניטרי הרחק מעיני הקהילה הבינלאומית העסוקה בהתפתחויות האזוריות המהירות.

גורמי זכויות אדם הזהירו כי הפסקת כניסת אספקה רפואית ודלק תוביל לקריסת מה שנותר ממערכת הבריאות והשירותים ברצועה. מקורות אישרו כי התלות המוחלטת של התושבים בסיוע חיצוני הופכת את סגירת המעברים לגזר דין מוות איטי על אלפי משפחות החסרות ביטחון תזונתי.

בהקשר קשור, צייצו גולשים כי צירוף מקרים זה של סגירה עם עיסוקו של העולם בנושאים אחרים מעניק לישראל מרחב לכפות צעדי ענישה קולקטיביים ללא לחץ בינלאומי משמעותי. הם הזהירו כי המשך מדיניות זו יוביל להשלכות קטסטרופליות שיפגעו בכל מרכיבי החיים הבסיסיים כגון מזון, תרופות וחשמל.

אזרחים בעזה הביעו חשש כי שלב זה יהיה הקשה ביותר מאז תחילת התוקפנות, במיוחד עם היעלמות חלופות מקומיות ואזילת מלאי הסחורות. עדויות מהשטח אישרו כי מחירי מוצרי היסוד החלו לעלות מיד עם פרסום ההחלטה, מה שמגביר את סבלן של משפחות החיות מתחת לקו העוני.

למרות חודשים שחלפו מאז הסכם הפסקת האש שנכנס לתוקף ב-10 באוקטובר 2025, ישראל לא עמדה בסעיפי הרגיעה הנוגעים לפתיחת המעברים. גורמים פלסטינים מאשימים את הצד הישראלי בהתחמקות מתמדת מהכנסת הכמויות המוסכמות של חומרי סיוע ובתים ניידים לאירוח עקורים.

סגירה חדשה זו מעמידה את גורלם של שני מיליון פלסטינים בפני שאלות גורליות לגבי יכולתם לעמוד בפני מדיניות הרעבה שיטתית. אנליסטים רואים כי היעדר אופק פוליטי ברור וחזרה על סגירת מעברים חיוניים מגבירים את החששות מהתפוצצות המצב ההומניטרי באופן חסר תקדים בעתיד הקרוב.

לסיכום, רצועת עזה נשארת בת ערובה להחלטות הצבאיות הישראליות השולטות בעורק חייה היחיד, על רקע קריאות מצוקה לצורך בהתערבות בינלאומית דחופה. הפלסטינים דורשים פתיחה קבועה של המעברים והבטחת זרימת סיוע הומניטרי ללא הגבלות, כדי למנוע הידרדרות נוספת של האזור לאסון רעב כולל.

סגירת המעברים מאיימת לחנוק מחדש את אספקת המזון, התרופות והדלק באזור התלוי כמעט לחלוטין במה שנכנס דרך מעברים אלה.

מקורות תקשורת דיווחו במוצאי שבת כי מטוס של חברת 'פליי דובאי' האמירתית נאלץ לשנות את מסלולו ולנחות בשטח ערב הסעודית. המטוס נשא עשרות נוסעים ישראלים בטיסה שהתקיימה במקביל לפרוץ גל חדש של הסלמה צבאית באזור.

הדיווחים מצביעים על כך שהאירוע מתרחש בעיתוי רגיש ביותר, כאשר האזור חווה תהפוכות נרחבות כתוצאה מהתקיפות ההדדיות בין איראן וכוחות הכיבוש הישראלי. מצב זה גרם לשיבושים בתנועת התעופה הבינלאומית מעל האזור.

מקורות יודעי דבר ציינו כי כ-100 אלף ישראלים נותרו תקועים בשדות תעופה שונים ברחבי העולם כתוצאה מביטולי טיסות או שינוי מסלוליהן. בין אלה, קבוצת נוסעים מצאה את עצמה בשדה תעופה סעודי ללא סידורים מוקדמים, שם נשארו בתוך המטוס למשך זמן מה.

המקורות ציטטו אחד מהנוסעים הישראלים שאמר כי נפוצו שמועות על אפשרות להעבירם יבשתית באוטובוסים לעיר דובאי. הנוסעים הביעו חשש מנסיעה זו שעלולה לארוך 12 שעות, במיוחד בהיעדר סידורי אבטחה שהם דורשים בדרך כלל בנסיבות כאלה.

מידע מאוחר יותר אישר כי הרשויות הרלוונטיות החלו כבר לארגן את העברת הנוסעים באוטובוסים מסעודיה לכיוון איחוד האמירויות הערביות. צעד זה נועד להבטיח את הגעת הנוסעים ליעדם הסופי לאחר שלא ניתן היה להשלים את הטיסה בדרך האוויר עקב המצב הביטחוני הנוכחי.

נוסעים שהיו על טיסה מתל אביב לדובאי סיפרו פרטים על הרגעים הראשונים של המשבר, כאשר שמעו אזעקות על פעולות צבאיות בעודם עדיין במטוס. הם הסבירו כי שררה חרדה בקרב הנוסעים עם התגברות הידיעות על תחילת מתקפות הטילים באזור.

אחד הנוסעים אמר כי המטוס המתין כ-50 דקות על מסלול ההמראה בזמן שאזעקות נשמעו מסביב, לפני שהצליח להמריא. הנוסעים תיארו את הרגעים הללו כקשים, כאשר אי-ודאות אפפה את גורל הטיסה ואת היעד אליו תפנה, בצל סגירת חלק מהמרחבים האוויריים.

מצדה, נוסעת אחרת ציינה כי הטיסה החלה באופן רגיל לאחר עיכוב קל במועד ההמראה, והייתה אמורה לעבור מעל שמי ירדן. אולם, שינוי פתאומי חל במסלול המטוס כשעתיים לאחר ההמראה, מה שעורר שאלות בקרב הנוסעים לגבי הסיבה האמיתית לשינוי זה.

הנוסעים הבחינו דרך מסכי התצוגה בתוך המטוס כי הזמן שנותר להגעה ירד באופן בלתי הגיוני, מה שהצביע על פנייה לשדה תעופה קרוב. צוות המטוס לא הודיע בתחילה על נחיתת חירום, אלא הסתפק באמירה שהמטוס זקוק לתדלוק דחוף.

הנוסעים לא האמינו לסיפור התדלוק, וראו בו ניסיון להרגיע את המצב ולמנוע בהלה בקרב הנוסעים. לאחר הנחיתה בפועל, התברר להם שהסיבה האמיתית היא הפיצוצים והפעולות הצבאיות שפגעו באזורים קרובים למסלול הטיסה המקורי.

אירוע זה התרחש במקביל לתקיפה נרחבת שביצע צבא הכיבוש הישראלי בשיתוף פעולה עם ארצות הברית נגד יעדים ברפובליקה האסלאמית של איראן. התקיפות כוונו לעיר הבירה טהראן ולמספר ערים מרכזיות, כולל איספהאן, קום וכרג', מה שהוביל לתגובה איראנית מיידית.

טהראן מצידה הכריזה על תחילת מתקפת נקם רחבת היקף שבה נעשה שימוש בטילים בליסטיים ובכטב"מים מתאבדים. התגובה האיראנית כוונה לאתרים צבאיים השייכים לכיבוש, מה שהוביל לשיתוק כמעט מוחלט בתנועת התעופה האזרחית מעל השטחים הכבושים והמדינות השכנות.

מקורות עבריים מצביעים על כך שהמתקפה הישראלית נועדה לפגוע במתקנים חיוניים ופיקודיים, מה שהביא את האזור לסף מלחמה כוללת. התפתחויות אלו השפיעו ישירות על ביטחון התעופה האזרחית, ואילצו חברות תעופה לנקוט באמצעי זהירות חמורים.

בסיום ההתפתחויות, המתח עדיין שולט בשדות התעופה האזוריים, עם המשך הניסיונות לפנות את התקועים ולהבטיח מסלולים חלופיים. אירוע הנחיתה בסעודיה בולט כאחת העדויות למידת השילוב בין התיקים הפוליטיים והביטחוניים בצל ההסלמה הצבאית הנוכחית.

לא היה ברור לנו שהמצב דחוף אלא לאחר הנחיתה, שם הודיעו לנו מאוחר יותר על הצורך לעצור עקב הפיצוצים באזור.

קבוצת החות'ים בתימן מתמודדת עם אתגרים מורכבים עם הסלמת העימות הצבאי בין איראן מצד אחד, לבין ארצות הברית וישראל מצד שני. מכונת התעמולה של הקבוצה החלה לאחרונה לקדם את הצורך לחזור למעגל הסכסוך עם ערב הסעודית, בניסיון לברוח מהמשבר הכלכלי והפיננסי החונק הפוגע באזורים שבשליטתה.

משקיפים רואים כי כללי העימות באזור השתנו באופן דרמטי, כאשר החות'ים אינם יכולים עוד לשווק את עצמם כקורבן מול הכוח הצבאי הסעודי. הגעת הטילים האיראניים ישירות לעומק האזורי הפכה כל מהלך חות'י להד בלבד של האינטרסים של טהראן, מבלי להשיג רווחים אמיתיים עבור התימנים הסובלים ממצוקות העוני.

דיווחים מהשטח חושפים מצב הומניטרי קטסטרופלי בצנעא ובשאר המחוזות שבשליטת הקבוצה, כאשר תורים של רעבים עומדים בחיפוש אחר פרנסה. מציאות חיים קשה זו הופכת כל הרפתקה צבאית חדשה לנטל שהעם התימני אינו יכול לשאת, במיוחד בהיעדר משאבים בסיסיים והפסקת משכורות.

בנאום שנשא לאחרונה, הסתפק מנהיג הקבוצה עבד אל-מאלכ אל-חות'י בקריאה לפעילויות סולידריות עם איראן, שהתבטאו בהפגנות שתיאר כהפגנות מיליון. עמדה זו נראית זהירה במהותה, שכן החות'ים מבינים כי מעורבות צבאית ישירה לתמיכה בטהראן שונה לחלוטין מהקרב לתמיכה בעזה, שיש לה מעמד רגשי מיוחד בקרב התימנים.

המבוי הסתום הקיומי העומד בפני הקבוצה טמון באופי התגובה הצפויה מצד הכוחות הבינלאומיים והאזוריים, שעלולה להיות הרסנית ומיידית. המלחמה הנוכחית מציבה את חיסול 'הזרועות האיראניות' כמטרה אסטרטגית מוצהרת של ממשלת ישראל, השואפת לכפות הגמוניה מוחלטת על האזור בתמיכה אמריקאית חסרת תקדים.

ניתוחים מצביעים על כך שוושינגטון העמידה את יכולותיה הצבאיות לרשות ממשלת נתניהו, שאינה מסתירה את רצונה לעצב מחדש את מפת ההשפעה האזורית. ברית זו שואפת לנצל את הרגע הנוכחי כדי להנחית מכות קטלניות על הכוחות הברית עם איראן בתימן, לבנון ועיראק, תוך ניצול הכיסוי האווירי והלוגיסטי האמריקאי.

למרות המטרות הישראליות הבלעדיות במלחמה זו, יש הרואים בה הזדמנות עבור חלק מעמי האזור להיפטר מההשפעות ההרסניות של מדיניות ההגמוניה. חיסול ההשפעה הצבאית של קבוצות חמושות עשוי לפתוח את הדלת להשבת ההחלטה הלאומית במדינות הסובלות מפילוגים חריפים ומלחמות אזרחים מתמשכות.

אך השגת מטרות אלו נתקלת במכשולים גדולים בשטח, שהחשוב שבהם הוא היעדר תיאום אמיתי עם הממשלות הלגיטימיות במדינות הנפגעות. ניסיונות קודמים הוכיחו כי מבצעים צבאיים אוויריים בלבד אינם מספיקים לעקור כוחות מושרשים בשטח, אלא אם קיימת אסטרטגיה מקיפה הכוללת היבטים פוליטיים וכלכליים.

הישות הישראלית חשה בצורך לפעול במהירות כעת, תוך ניצול התמיכה הנדיבה מהממשל האמריקאי הנוכחי לפני שיחולו שינויים פוליטיים כלשהם. ישנם אינדיקטורים פנימיים בארצות הברית המצביעים על ירידה ברמת ההתלהבות העממית והפוליטית לתמיכה מוחלטת בישראל, מה שהופך את הזמן לגורם מכריע בחישובי תל אביב.

המשימה שישראל מובילה לסיום ההשפעה הצבאית והפוליטית של מה שמכונה 'הזרועות האיראניות' נחשבת ל'משימה לא נעימה' עבור רבים באזור. למרות הרצון להיפטר משליטת קבוצות אלו, מיליונים מסרבים שהשינוי יהיה מתנה מאויבם ההיסטורי, מה שיוצר מצב של חשש עממי מתוצאות מלחמה זו.

בתימן, השאלה נותרה פתוחה לגבי יכולתם של החות'ים לעמוד בפני גל הסלמה שעלול להיות החמור ביותר מזה שנים. הקבוצה שהשקיעה בסוגיה הפלסטינית כדי לחזק את לגיטימיותה, מוצאת את עצמה היום בפני מבחן אמיתי לאמינותה כאשר מדובר בהגנה על האינטרסים האיראניים הישירים.

כל מעורבות צבאית חות'ית בשלב זה לא תהיה הזדמנות להשתחרר מנטל כלכלי כפי שקרה בעבר, אלא עלולה לפתוח את שערי הגיהינום על אזורי שליטתם. פגיעה ישירה בתשתיות ובמה שנותר מהיכולות הכלכליות תוביל לקריסה כוללת שלא ניתן לתקן באמצעות סיסמאות פוליטיות או הפגנות.

מקורות יודעי דבר מאשרים כי התיאום בשטח בין הצדדים במה שמכונה 'ציר ההתנגדות' מתמודד עם אתגרים לוגיסטיים וביטחוניים גדולים לאור העליונות הטכנולוגית והמודיעינית הישראלית. עליונות זו אפשרה לתל אביב לבצע חיסולים ומכות מדויקות ששיבשו את חישובי הקבוצות החמושות ביותר מזירה אחת.

לסיכום, התמונה התימנית נשארת פתוחה לכל האפשרויות, כאשר סבל אנושי משתלב עם שאיפות פוליטיות אזוריות. בעוד העולם ממתין לתוצאות העימות הגדול, האזרח התימני נשאר החוליה החלשה ביותר שמשלם את מחיר הסכסוכים החורגים מגבולות מולדתו ושאיפותיו הפשוטות לחיות בכבוד.

המעורבות הצבאית של הקבוצה לתמיכה באיראן תהפוך למבוי סתום קיומי, במיוחד אם תגובות ארצות הברית וישראל יהיו מיידיות, חזקות והרסניות.

המלחמה המתנהלת נגד איראן אינה מתנהלת עוד לפי הכללים המסורתיים שקדמו להתנקשות במנהיג העליון עלי ח'אמנאי. אירוע זה לא היה רק מכה צבאית איכותית, אלא רגע מכונן שהעביר את הסכסוך מרמת שיקום ההרתעה לרמת שבירת המערכת בסמלה הריבוני והאידיאולוגי העליון. עם שינוי רדיקלי זה, רף העימות עלה לרמה שאינה מאפשרת עוד חזרה להיגיון של מסרים טקטיים הדדיים.

לפני ההתנקשות הזו, התמונה נקראה כהצטלבות בין נטייתו הקונפליקטואלית של דונלד טראמפ, המשתמש בכוח כדי לכפות עסקאות גדולות, לבין הצורך של בנימין נתניהו לשקם את תדמית ההרתעה הישראלית המעורערת מאז השבעה באוקטובר. המכות נתפסו ככלי לחץ בתוך משוואת הסלמה ניתנת לשליטה, אך פגיעה בראש המערכת הפכה את המאבק למאבק הישרדותי שאינו מקבל חלוקה לשניים.

נפילתו של ח'אמנאי לא ייצגה היעדרות של מנהיג צבאי חולף, אלא היעדרות של הסמכות הדתית והפוליטית ששימשה כעמוד השדרה של המשטר האיראני במשך עשורים רבים. השפעת אירוע זה מתרחבת למיליוני מוסלמים הרואים בוולי פקיה סמל דתי, מה שהופך את הפגיעה בו לעלבון סמלי החורג מגבולות פוליטיים ופוגע במבנה הסמלי של הזהות האסלאמית מול מה שמתואר כפראות אמריקאית וציונית.

ההתנקשות פגעה במבנה הסמלי של המשטר האיראני באופן קטלני, שכן האיש היה הציר סביבו נסובה לגיטימיות המדינה והמשכיותה. כאשר סמל זה נפגע, התגובה אינה רק חישובים קרים של הפסדים ורווחים, אלא הופכת להגנה נואשת על הקיום עצמו כדי להוכיח שהמשטר לא נשבר וכי לדמו של המנהיג יהיו מחירים יקרים וחסרי תקדים.

בהקשר נפיץ זה, חישובי טראמפ ונתניהו מצטלבים באופן מסוכן יותר ויותר, שכן שניהם מאמינים ששבירת התקרה היא הדרך הקצרה ביותר לכפות מציאות גיאופוליטית חדשה. טראמפ, עם פילוסופיית המשא ומתן שלו מתוך עמדת כוח מוחלטת, רואה במכה אמצעי להגדרת מחדש של האיזון עם טהראן, בעוד נתניהו רואה בה הזדמנות היסטורית להפוך את מסלולו מראש ממשלה במשבר למנהיג שהנחית את המכה הקטלנית על יריבו האסטרטגי.

אך מה שנראה ברגע קבלת ההחלטה כשיא ההכרעה, הפך במהרה לשער להסלמה כוללת ובלתי מבוקרת, שכן למשטר שנפגע בליבו אין את מותרות התגובה המוגבלת. כל תגובה חלשה תפורש כחולשה או תחילת קריסה, ולכן טהראן פנתה להסלמה רחבה שמטרתה העיקרית היא להחזיר את היוקרה האבודה ולבסס את נוכחותה ככוח אזורי שאי אפשר לעקוף.

המלחמה יצאה למעשה מההיגיון של ניהול סכסוכים מסורתי ונכנסה להיגיון של ניהול כאוס כולל, כאשר המעבר להרגעה הפך למורכב ביותר. כל צד במשוואה זו הפך לשבוי של תדמיתו בפני הציבור שלו; לא טראמפ יכול לסגת לאחר מכה בסדר גודל כזה, ולא איראן יכולה לקבל מציאות המציגה אותה כשבורה המסתפקת בתגובות סמליות שאינן עולות לרמת האירוע.

האירוניה טמונה בכך שהדמיון האישי בין טראמפ לנתניהו בהערצת דמותו של האיש החזק עלול לדחוף את האזור למרוץ הסלמה פרוע. מלחמה, בניגוד לעסקאות מסחריות, אינה מסתיימת תמיד בנקודות שקובעים יוצריה, אלא מסתעפת לנתיבים בלתי צפויים וכופה את קצבה שלה על כולם, מה שהופך את תוצאותיה לפתוחות לכל האפשרויות הקטסטרופליות.

ההתנקשות בח'אמנאי עיצבה מחדש את הנוף האזורי כולו, והפכה את העימות מסכסוך גבולות והרתעה למאבק הנוגע למהות המשטרים ולתדמיתם בפני עמיהם. האזור עומד היום בפני משוואה מסוכנת ביותר, כאשר המכה המרבית הולידה תגובה מרבית, ובין ברית האש ונקמת הקיום נקבע עתיד המזרח התיכון שעשוי לצאת עם מפות חדשות לחלוטין.

מנגד, בולטת הזירה הערבית הרשמית כגוש חסר אונים המסתפק בעמדת צופה המקבל מכות ומשאביו מנוצלים במלחמות של אחרים. חוסר אונים זה מתבטא בהיעדר כל תפקיד פעיל או השפעה אמיתית על מהלך האירועים, ואף חלק מהעמדות הרשמיות נראות כשותפות לדבר עבירה באמצעות שתיקה או הסתפקות בהצהרות כלליות הקוראות לאיפוק בזמן שהאזור בוער.

המונחים של שחרור פלסטין נעלמו מהלקסיקון הפוליטי הרשמי, ובמקומם הופיעו ביטויים עמומים הקוראים לפתרון סכסוכים בדרכי שלום והפחתת הסלמה. שינוי זה בשיח משקף מצב של ניכור מהסוגיות המרכזיות, כאשר כל מי שמנסה להתנגד לכיבוש נרדף ומופלה, באירוניה היסטורית המשקפת את גודל השבר במערכת הערבית הרשמית.

הסכסוך הנוכחי אינו נוגע רק למי שיש לו את הכוח הצבאי הגדול ביותר, אלא למי שיש לו את היכולת לשאת את העלות הגבוהה של הליכה בדרך העימות עד סופה. ובעוד המעצמות הגדולות עסוקות בשרטוט תווי המערכת האזורית החדשה בדם ואש, העמים נשארים הקורבן הראשון של שינויים אלה שעלולים להותיר פצעים עמוקים שקשה לרפא במשך עשורים ארוכים.

האסטרטגיה האיראנית בשלב הבא תתמקד בבנייה מחדש של חומת ההרתעה שנהרסה על ידי פגיעה בראש הפירמידה, מה שאומר שהתגובות עשויות שלא להצטמצם לגאוגרפיה הישראלית אלא עשויות להתפשט ולפגוע באינטרסים אמריקאים באזור. הסלמה שיטתית זו נועדה להעביר מסר ברור לפיו מחיר הפגיעה בסמלים ריבוניים יהיה יקר יותר ממה שקובעי המדיניות בוושינגטון או בתל אביב מדמיינים.

לסיכום, המזרח התיכון עומד היום על סף שינוי היסטורי שעלול להוביל או להיווצרות מאזני כוחות חדשים או לשקיעת האזור במערבולת של אלימות פתוחה. היעדר פרויקט ערבי מאוחד הופך את זירות האזור לשדות לחיסול חשבונות בינלאומיים, מה שמציב את עתיד הדורות הבאים בסכנה בתוך מאבק הרצונות הקיומיים בין הכוחות האזוריים והבינלאומיים.

ההתנקשות בח'אמנאי לא הייתה פרק חולף, אלא רגע שהפך את הסכסוך מניסיון לשרטט מחדש את ההרתעה לעימות הנוגע למהות המשטרים ולתדמיתם.

העימות הישיר בין הכיבוש הישראלי לאיראן עבר תפנית דרמטית בעקבות סדרת תקיפות אוויריות אינטנסיביות שכוּונו לעומק השטח האיראני. התקיפות התמקדו באתרים אסטרטגיים וחיוניים בבירה טהראן, וכללו מפקדות של בכירים ומערכות הגנה אווירית מתקדמות.

דיווחים עיתונאיים עבריים חשפו את מאחורי הקלעים של המבצע שבוצע ביום שבת בבוקר, ותיארו אותו כתוצאה של הטעיה מודיעינית מורכבת. המבצע תואם בין חיל האוויר למודיעין הצבאי כדי להבטיח את אלמנט ההפתעה נגד המטרות שנבחרו.

מקורות יודעי דבר דיווחו כי המתקפה, שתוארה כ'מכה מוחצת', כוונה ישירות לשני אתרים מרכזיים בטהראן שבהם שהו מנהיגים בולטים. בין היעדים היו מפקדים במשמרות המהפכה וראשי שירותי המודיעין האיראניים, מה שהוביל למותם של כמה מהם.

גורם ביטחוני בכיר הצהיר כי המתקפה הצליחה להפתיע את הצד האיראני באופן בלתי צפוי לחלוטין. הגורם הדגיש כי הדיוק בביצוע היה הגורם המכריע בהשגת היעדים שנקבעו בזמן שיא.

הגורם חשף חלוקה מדויקת של אזור הפעולה בין חיל האוויר הישראלי לכוחות האמריקאים הידידותיים. ישראל נטלה אחריות על תקיפת ההנהגה האיראנית הבכירה, בעוד הצד האמריקאי מיקד את תקיפותיו באתרים לוגיסטיים וצבאיים אחרים ברחבי המדינה.

את המבצע האווירי הוביל האלוף תומר בר, מפקד חיל האוויר, שגיבש תוכנית שמטרתה לשתק את היכולות האיראניות כבר מהרגעים הראשונים. התוכנית התבססה על ריכוז כוח אווירי עצום כדי להבטיח עוצמת אש שתכסה את כל היעדים האסטרטגיים.

במתקפה השתתפו למעלה מ-200 מטוסי קרב שהמריאו בו זמנית כדי להגיע ליעדיהם באותו רגע. מטוסים אלו שיגרו מאות פגזים וטילים מונחים לעבר 500 יעדים צבאיים ואסטרטגיים בתוך איראן.

ענף המודיעין מילא תפקיד מרכזי באספקת מידע מדויק ורגיש לטייסים אודות תנועותיהם של גורמים איראניים. במקביל, מודיעין חיל האוויר עסק בניטור וזיהוי מיקומן של מערכות הגנה אווירית ומשגרי טילים בליסטיים.

מקורות צבאיים אישרו את הצלחת התקיפות בהשמדת עשרות משגרי טילים ומאות טילים מוכנים לשימוש. מטוסי סיור זיהו פיצוצי משנה ענקיים בתוך מחסני הטילים האיראניים מיד לאחר תקיפתם.

מטרת הגברת התקיפות על מחסני הנשק הייתה לצמצם את יכולתה של איראן להגיב ולהאריך את משך המבצע הצבאי במידת הצורך. תצלומי אוויר הראו הרס נרחב במתקנים הצבאיים שהותקפו בפרברי טהראן ובערים אחרות.

מנגד, מכשירי ניטור זיהו שיגור של כמאה טילים על ידי הצד האיראני לעבר השטחים הכבושים מאז שעות הבוקר. תגובה איראנית זו באה כניסיון להדוף את המתקפה האווירית הנרחבת שכוונה לתשתיתה הצבאית.

מומחים צבאיים תיארו תקיפה זו כגדולה ביותר בתולדות חיל האוויר הישראלי, ואולי אף בראש רשימת המבצעים האוויריים בעולם מבחינת היקף. הם ציינו כי התכנון התבסס באופן מוחלט על טכנולוגיה מתקדמת ותיאום הדוק עם בעלות הברית.

המקורות הבהירו כי המבצע לא היה יכול להתממש ברמת דיוק כזו ללא האינטגרציה בין המידע המודיעיני לכוח התקיפה. הם הוסיפו כי התוצאות הראשוניות מצביעות על ירידה משמעותית ביכולות ההרתעה הטילים האיראניות כתוצאה מהשמדת הפלטפורמות העיקריות.

מצב הכוננות הגבוהה נמשך באזור בעקבות התפתחויות אלו, תוך ציפייה למסלול ההסלמה הבא בין הצדדים. המקורות מאשרים כי המבצע האווירי השיג את יעדיו העיקריים בנטרול איומים מיידיים ובתקיפת ראשי הפירמידה הפיקודית בטהראן.

הצלחנו לגייס כמעט את כל חיל האוויר, והמטוסים הגיעו ליעדיהם בו זמנית כדי לשגר מאות פגזים.

אלפי משפחות עקורות ברצועת עזה חוו לילה קשה שלא היה חולף, כאשר האוהלים הרעועים הפכו לבריכות מים והמזרנים והבגדים הוצפו לחלוטין. אזרחים רבים בילו את השעות הראשונות של השחר בניסיונות נואשים להציל את מעט הרכוש שנותר להם, בתוך חוסר יכולת מוחלט לספק אוהלים חדשים או בתים ניידים שיגנו עליהם מקור החורף.

עם התגברות השקע הברומטרי, קרסו עשרות אוהלים במחנות המקלט, במיוחד באזור נוסייראת ובשכונת זיתון במזרח העיר עזה. סבל מתחדש זה מגיע על רקע המשך ההגבלות על המעברים והשיבוש בתהליך השיקום, מה שהותיר את העקורים מול הסופות ללא כל הגנה.

מקורות בשטח ממחנה נוסייראת דיווחו כי מראות ההצפה שטפו שטחים נרחבים של מקומות המקלט הזמניים, מה שאילץ את המשפחות לבלות את לילן בחפירת תעלות עפר ידניות. מטרת תעלות אלו הייתה לנסות לנקז את מי הגשמים הרחק מהאוהלים שחלקים מהם קרסו כתוצאה מהרוחות העזות.

המקורות הבהירו כי רוב העקורים לא הצליחו לאכול את ארוחת הסחור, בשל עיסוקם המתמיד בסילוק המים וקיבוע יריעות האוהלים הקרועות. תחושות העייפות התערבבו עם רעב וקור עז, במראה המגלם את היקף הטרגדיה האנושית שחווים תושבי הרצועה מזה חודשים ארוכים.

עם עלות השחר, נראו בבירור תוצאות האסון, כאשר המים חדרו למרכזי המקלט והרסו את מעט החפצים שהיו ברשות העקורים. התושבים תיארו את הרגעים הראשונים של ירידת הגשמים כקשים במיוחד, כאשר המים זרמו בעוצמה רבה שהובילה להצפת המעברים ולשיבוש התנועה בין האוהלים המוצפים.

בשכונת זיתון במזרח העיר עזה, אישרו מקורות כי עשרות אוהלים הוצפו שוב לאחר הפסקת הגשמים למשך שבועות, מה שדחף משפחות רבות לעזוב את מקומותיהן ולחפש מקלט חלופי. אלפי עקורים מצאו את עצמם ברחובות לאחר שאיבדו את מעט הרכוש שנותר להם, בצל היעדר חלופות אמיתיות לאוהלים הבלויים שליוו אותם מאז תחילת המלחמה.

הילדים היו הקבוצה שנפגעה ביותר מגל מזג האוויר הזה, כאשר בגדיהם ושמיכותיהם נרטבו לחלוטין ללא כל אמצעי לייבשם או להחליפם. המשפחות נותרו ממתינות בחשש לכל התערבות סיוע דחופה שתספק להם אוהלים חלופיים או ציוד בסיסי שיגן עליהם מפני תנודות מזג האוויר הבאות.

התפתחויות אלו בשטח מגיעות למרות ההכרזה על הסכם הפסקת אש לפני חודשים, אך התושבים מדגישים את היעדר כל השפעה ממשית של ההסכם על מציאות חייהם. עד כה לא החלו כל פעולות שיקום אמיתיות שיסיימו את מציאות המחנות המשתרעים, מה שמותיר מאות אלפים נתונים לחסדי תנאי מזג האוויר הקשים.

מצדו, הצהיר עלאא אל-דין אל-בטה, ראש עיריית חאן יונס, כי מה שנכנס דרך המעברים של סיוע וחומרי סיוע נותר מוגבל מאוד ואינו עונה על הדרישה המינימלית. הוא ציין כי משבר האוהלים עדיין קיים, שכן מספר האוהלים המודרניים שאושרו להיכנס אינו עומד ביחס להיקף הצורך האמיתי של התושבים העקורים.

אל-בטה הבהיר כי גל הגשמים האחרון חשף את שבריריות המצב ההומניטרי, כאשר כ-80% מתושבי הרצועה חיים בתוך אוהלים שאינם עמידים בפני רוחות או גשמים. הוא הדגיש כי העיריות סובלות ממחסור חמור בדלק, שכן הן מקבלות רק 15 עד 20% בלבד מצרכיהן הבסיסיים להפעלת המתקנים.

מחסור חמור זה מגביל את יכולת הצוותים הטכניים להפעיל ציוד ולטפל בהצטברויות מים גדולות במחנות, מה שמחמיר את המשבר הבריאותי והסביבתי. העיריות נאלצות לעיתים קרובות לשכור ציוד מהמגזר הפרטי ולקנות דלק מהשוק השחור במחירים מופקעים כדי להבטיח את המשך מתן השירותים החיוניים המינימליים לאזרחים.

כ-80% מתושבי הרצועה חיים בתוך אוהלים שאינם עמידים בפני החורף, ומה שנכנס דרך המעברים אינו עומד ביחס להיקף הצורך האמיתי.

במסדרונות הבית הלבן גוברות השאלות לגבי המניעים המונעים מטהראן להכריז על כניעה מוחלטת למדיניות 'הלחץ המרבי' שמנהיג נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. המתווך הדיפלומטי סטיב ויטקוף חשף את מבוכתו של טראמפ לנוכח אי-היענותם של האיראנים, למרות ריכוזי כוחות ימיים ולחצים כלכליים חסרי תקדים שמטרתם לאלץ אותם להציע ויתורים מהותיים.

משקיפים סבורים כי הצהרות אלו עשויות להעניק לטהראן יתרון משא ומתן בלתי מכוון, שכן הן מציגות את טראמפ בעמדה של חוסר יכולת לאכוף את איומיו המתמשכים מזה חודשים. בעוד הנשיא האמריקאי שואף להגיע להסכם היסטורי שיעלה על הישגיו של קודמו אובמה, הוא מוצא את עצמו לכוד בין האפשרות של מלחמה כוללת, שאת השלכותיה הוא חושש, לבין כישלון מאמצי השכנוע הדיפלומטיים.

בהקשר קשור, ציפיות של אקדמיה מפרצית עוררו ויכוח נרחב לגבי קבלתה הקרובה של איראן ל-90% מהתנאים האמריקאיים, הכוללים צמצום תוכנית הגרעין ופירוק טילים בליסטיים. עם זאת, הסבירות להתקפה צבאית נותרה גבוהה בשל חוסר אמון הדדי, מה שמשקף את מורכבות הזירה הפוליטית והצבאית באזור.

מצד שני, קולות בתוך ארצות הברית דוחקים בצורך להיפטר מהמשטר האיראני במקום לנהל עמו משא ומתן, בטענה שכל הסכם יהיה זמני וחלש. מגמה זו באה לידי ביטוי בפרסום מחדש של סרטונים על ידי טראמפ הקוראים להפסיק את המסלול הדיפלומטי ולהתמקד בשינוי המשטר כפתרון יחיד לסיום האיום הגרעיני.

אך המציאות הצבאית מציבה אתגרים שונים, כאשר ראש המטה המשולב של הכוחות המזוינים האמריקאים, הגנרל דניאל קין, הזהיר מפני הידרדרות לעימות ארוך טווח עם איראן. אזהרה זו נענתה בתגובה חריפה מטראמפ, שראה בה 'חדשות כזב', והדגיש כי הניצחון יהיה קל ומובטח במקרה של החלטה על עימות צבאי.

הצהרות אמריקאיות אחרונות לגבי התקרבותה של איראן לייצור פצצת גרעין תוך שבוע אחד מחזירות לזיכרון את התירוצים שהועלו לפני פלישת עיראק לפני עשורים. הסלמה מילולית זו סוללת את הדרך ללגיטימציה של כל תקיפה צבאית אפשרית שעשויה לכוון למתקנים חיוניים איראניים לפני תום המועד המשוער.

בשטח, דיווחים מצביעים על ריכוזי כוחות צבאיים אמריקאיים חסרי תקדים באזור, הכוללים מאות מטוסי קרב, נושאות מטוסים ועשרות אלפי חיילים. למרות גודלו העצום של כוח זה, מומחים צבאיים מפקפקים ביכולתו להפיל את המשטר או לשלוט על הקרקע ללא צורך במספרים כפולים של כוחות יבשה.

המצב האיראני שונה מהחוויה העיראקית בשנת 2003 מבחינת היעדר תמיכה אזורית או פנימית לכל התערבות צבאית זרה. כמו כן, המשטר האיראני הפגין יכולת עילאית להשתמש בכוח מופרז כדי לדכא כל מרד פנימי, מה שהופך את ההימור על קריסתו מבפנים במהלך מלחמה לעניין רצוף סיכונים.

בנוסף, לאיראן יש מבנה הנהגה חלופי ומוכן מראש להתמודדות עם חיסולים שעשויים לפגוע בסמליה הפוליטיים או הצבאיים. טהראן שואבת השראה מכך מניסיונו של חיזבאללה בלבנון, שהצליח להחליף את הנהגתו הבכירה במהירות שיא לאחר סדרת חיסולים ישראליים, מה שמבטיח את המשכיות שרשרת הפיקוד.

מזכיר המדינה האמריקאי מרקו רוביו סיכם את סוד 'העקשנות' האיראנית בממד האידיאולוגי, וציין כי התמודדות עם הנהגה המקבלת החלטותיה על בסיס דתי הופכת את המשא ומתן למורכב ביותר. ממד דתי זה מעניק למשא ומתן האיראני יכולת עמידה ותמרון החורגת מהחישובים הפוליטיים המסורתיים המבוססים על רווח והפסד חומרי.

כמו כן, מודל ההתנגדות ברצועת עזה בולט כגורם השראה לטהראן ולבעלות בריתה באזור, כאשר פלגי ההתנגדות הצליחו לעמוד במשך שנתיים מול ארסנל צבאי עצום. עמידה זו מחזקת את האמונה בקרב ההנהגה האיראנית כי טכנולוגיה צבאית מתקדמת אינה מבטיחה תמיד הכרעה בקרבות נגד רצון עמים או מדינות בעלות עומק היסטורי.

איראן מנסה כעת להימנע מהרס מוחלט באמצעות הצעת ויתורים 'מקובלים' בתיק הגרעין, בתנאי שלא תישלל ממנה זכויותיה מהן נהנות מדינות אחרות באזור. עם זאת, ההתעקשות האמריקאית לפרק את כל קלפי הכוח האיראניים מציבה את האזור על סף תהום, כאשר באופק נראה רק אפשרות של תגובה או כאוס.

כל מתקפה צבאית רחבת היקף תוביל בהכרח לייצור מחדש של מצב של פיגור ונסיגה כלכלית בכל המזרח התיכון. זה מה שנתניהו ובעלי בריתו שואפים להשיג כדי להבטיח את עליונותה המוחלטת של הכיבוש הישראלי, הרחק מכל איומים קיומיים שעשויים להוות הכוחות האזוריים העולים.

לסיכום, התמונה נשארת פתוחה לכל האפשרויות, בין דיפלומטיה של הרגע האחרון לבין תופי מלחמה המהדהדים בעוצמה בוושינגטון ובתל אביב. הימים הקרובים יחשפו אם איראן תצליח לעבור את הסערה הזו, או שהאזור עומד בפני רעידת אדמה פוליטית וצבאית שתשנה את פניו לשנים ארוכות.

הם תוהים מדוע האיראנים לא באו אלינו לומר שאיננו רוצים להחזיק בנשק גרעיני תחת לחץ עצום זה.

משרד האו"ם לזכויות אדם בפלסטין אישר כי קצב אלימות המתנחלים בגדה המערבית הכבושה נמצא בעלייה מתמדת ללא כל הרתעה משפטית או ביטחונית. המשרד הבהיר בהצהרה רשמית כי התקפות אלו מתרחשות במצב של חסינות מוחלטת מעונש, מה שמחמיר את המצב ההומניטרי והביטחוני של האוכלוסייה הפלסטינית במחוזות השונים.

ההצהרה של האו"ם תיעדה את רצח הפלסטיני נסראללה אבו סיאם בפאתי אזור מכמאס מחוץ לירושלים הכבושה על ידי קבוצת מתנחלים. המשרד ציין בבירור כי רשויות הכיבוש לא נקטו בצעדים ממשיים לעצור את החשודים או לחקור ברצינות את האירוע, מה שמחזק את מדיניות העלמת העין מפשעי המתנחלים.

הדו"ח חשף גל של עקירה כפויה שפגעה ב-42 משפחות פלסטיניות מאז ה-17 בפברואר הנוכחי כתוצאה מהטרור של המתנחלים. פעולות העקירה התרכזו באזור אל-בורג בבקעת הירדן, בכפר עין סיניא, ובאזורי אל-ח'לאיל בכפר אל-מוע'ייר ורמון במחוז רמאללה, שם מפעילים המתנחלים לחצים בשטח כדי לאלץ את התושבים לעזוב.

בהקשר של הפרות בשטח, דיווחו מקורות מקומיים על תקיפה אלימה של מתנחל ישראלי נגד הגברת ודאד מח'אמרה לאחר פריצתו לח'ירבת אל-מרכז במסאפר יטא מדרום לחברון. המתנחל חיפש בבתי התושבים ובדירי הבקר שלהם באופן פרובוקטיבי, מה שעורר בהלה ואימה בקרב נשים וילדים באזור היעד.

קהילות מסאפר יטא סובלות מהתקפות שיטתיות וחוזרות ונשנות הכוללות פריצה לבתים ורעיית בקר באדמות פרטיות של אזרחים כדי להשחית יבולים. תושבי אזורים אלה קוראים לגופים בינלאומיים לספק להם הגנה מיידית כדי לעצור את ההתפשטות ההתנחלותית שמטרתה לרוקן את האדמה מבעליה החוקיים לטובת ההתפשטות ההתנחלותית.

בשטח, צבא הכיבוש הישראלי המשיך במבצע הצבאי הנרחב שלו בעיירה יעבד מצפון לגדה המערבית, כאשר הכוחות חידשו את פריצתם לעיירה זו היום השני ברציפות. פריצות אלו כללו חיפושים מדוקדקים בבתים ושיבוש תכולתם, בנוסף להצבת מחסומים צבאיים המפריעים לתנועת האזרחים היומיומית במהלך חודש הרמדאן.

ראש עיריית יעבד, אמג'ד עטאטרה, אמר כי מבצע זה מגיע במסגרת מדיניות שיטתית שמטרתה להעצים את המתנחלים ולהרחיב את השפעתם באזור הסובב את העיירה. הוא הבהיר כי הכיבוש שואף לכפות מציאות חדשה שתקל על השליטה באדמות חקלאיות ותמנע מחקלאים גישה אליהן בתירוצים ביטחוניים שקריים.

עטאטרה ציין כי המתנחלים הקימו מאחז חדש בסביבת יעבד לפני מספר חודשים, כדי שיהווה נקודת מוצא לביצוע התקפותיהם על חוות ורכוש. הוא הדגיש כי קצב המעצרים והפשיטות עלה באופן משמעותי, כאשר תועדו מספר מקרים של מעצרים ופציעות בקרב אזרחים כתוצאה מהעימותים בשטח עם כוחות הכיבוש.

בנוגע לתיק האסירים, דיווחו מקורות זכויות אדם כי כוחות הכיבוש עצרו יותר מ-100 פלסטינים מאזורים שונים בגדה המערבית מאז תחילת חודש הרמדאן המבורך. מעצרים אלו מגיעים במסגרת מבצע אינטנסיבי שמנהלים גורמי הביטחון הישראליים במקביל לחגים ואירועים דתיים, מה שמגביר את המתח הציבורי.

נתונים פלסטיניים רשמיים מצביעים על כך שמספר האסירים הכלואים בבתי הכלא הישראליים עלה על 9300 אסירים, החיים בתנאים קשים מאוד. בין אסירים אלה 66 נשים ו-350 ילדים, הסובלים ממדיניות הזנחה רפואית והתעללות מתמשכת מאז תחילת ההסלמה הצבאית האחרונה באוקטובר האחרון.

מאז פרוץ המלחמה ברצועת עזה, הגדה המערבית עדה להסלמה חסרת תקדים שהובילה למותם של לפחות 1117 פלסטינים ולפציעתם של כ-11500 נוספים. כמו כן, סך המעצרים בגדה ובירושלים הגיע לכ-22 אלף מקרים, נתון המשקף את היקף הפגיעה השיטתית במבנה החברתי והפוליטי הפלסטיני.

משקיפים פלסטינים הזהירו כי פרקטיקות אלו, המשלבות אלימות מתנחלים ופעולות צבאיות מאורגנות, סוללות את הדרך להכרזה רשמית על סיפוח הגדה המערבית. הפלסטינים רואים בצעדים אלה ניסיון לערער כל הזדמנות עתידית להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, ולזרוק לפח את החלטות הלגיטימיות הבינלאומית.

משרד האו"ם לזכויות אדם קרא בסיום הצהרתו להפסיק לחלוטין את הכיבוש הישראלי ולעצור את כל הפעילויות ההתנחלותיות הבלתי חוקיות. הוא גם הדגיש את הצורך בפינוי המתנחלים מהשטחים הכבושים ובמתן הגנה בינלאומית לעם הפלסטיני העומד בפני סכנת עקירה והרג יומיומי.

העימותים נמשכים באזורי צפון הגדה, במיוחד בג'נין ושכם, שם ההתנגדות העממית מתמודדת עם הפריצות החוזרות ונשנות שמבצע צבא הכיבוש. מקורות בשטח מאשרים כי מדיניות הענישה הקולקטיבית והרס התשתיות במחנות ובעיירות רק תגביר את נחישות הרחוב הפלסטיני לעמוד איתן ולהתעמת.

אלימות המתנחלים מתגברת ללא הפסקה וללא הרתעה על רקע חסינות מוחלטת מעונש בגדה הכבושה.

מקורות אנליטיים במגזין "פוריין פוליסי" דיווחו כי ההנחה הרווחת בחוגי קבלת ההחלטות בוושינגטון לגבי האפשרות להכניע את המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנאי, באמצעות סנקציות ובידוד צבאי, היא הנחה חסרת דיוק. החוקר ארש רייסינג'אד הסביר כי גישה זו מתעלמת מאופיו של האיש העומד בלב המערכת הפוליטית האיראנית, שכן עבורו כניעה אינה מהווה אופציה פוליטית זמינה בשום פנים ואופן.

הקריאה האנליטית מצביעה על כך שזהותו הפוליטית של ח'אמנאי עוצבה בתוך התנגדות למשטר השאה וחושלה בצינוקי הכלא, עד לחוויה המרה של מלחמת איראן-עיראק. קורות חיים אלו הפכו את מושג "ההתנגדות" במילון שלו לזהות אישית מושרשת ולא רק לתמרון טקטי להשגת רווחים זמניים או להקלת לחצים כלכליים.

ח'אמנאי רואה במהפכה האסלאמית, שהחלה בשנת 1979, מצב מתמשך ומאבק שטרם הושלם, כאשר סנקציות וחבלה חיצונית נחשבים להוכחה שהמהפכה עדיין חיה ומתמודדת עם אויביה. מנקודת מבט זו, לחצים בינלאומיים אינם נתפסים כמכשולים שיש להסיר באמצעות ויתור, אלא כמבחנים מוסריים המוכיחים את נכונות הדרך המהפכנית של המשטר.

הניתוח מפנה את תשומת הלב לנטייתו הספרותית של המנהיג האיראני, תוך ציטוט הערצתו לרומן "הדון השקט זורם", העוסק בעמידה איתנה בתוך מלחמות ומשברים גדולים. מנטליות זו רואה בתהפוכות גורם מעצב המחדד את אישיות המנהיג, כאשר הגיבור אינו מחפש ניצחון מהיר אלא שואף לשרוד בכבוד בתוך הכאוס העצום.

רוח רפאים היסטורית רודפת את החלטות ההנהגה האיראנית הנוכחית, והיא קבלת החלטה 598 של מועצת הביטחון על ידי האייתוללה ח'ומייני בסוף המלחמה עם עיראק, אותה תיאר אז כ"שתיית כוס הרעל". ח'אמנאי, שירש את השלטון ללא הכריזמה הדתית המוחלטת של קודמו, מסרב לחזור על סצנה זו שנחשבה על ידי אחדים בקרב הבסיסים המהפכניים כוויתור כואב.

הסירוב "לשתות את כוס הכניעה" עבור ח'אמנאי אינו קשור רק ליחסים עם ארצות הברית, אלא הוא ניסיון להשתחרר מהדומיננטיות של מורשת ח'ומייני ולבנות לגיטימציה המבוססת על עקביות אידיאולוגית. הוא סבור כי קבלת פשרה תחת הכותרת "כניעה ללא תנאי" תחתור תחת הנרטיב שבנה במשך עשורים סביב יציבותו וקשיחותו מול המעצמות הגדולות.

חזונו של ח'אמנאי לשלטון מבוסס על לקח היסטורי שהופק מנפילת משטר פהלווי, כאשר הוא מאמין כי היסוס וחולשה מול הפגנות הם שהאיצו את קריסת השאה ולא דיכוי. לקח זה גורם לו להאמין כי נסיגה תחת לחץ מובילה לדרישות נוספות, וכי הפגנת כל סימן של שבריריות תאיץ את נפילת המשטר כולו.

באשר לאיומים צבאיים, הניתוח מצביע על כך שהמערב מתעלם מ"מדיניות השהאדה" המושרשת במחשבה השיעית והמהפכנית האיראנית, כאשר הקרבה נחשבת לניצחון מוסרי סופי. מוות למען ההתנגדות אינו נחשב לתבוסה בעיני ח'אמנאי, אלא מעניק קדושה להמשכיות הגישה והופך את השליט ממנהיג נצור לסמל נצחי של כבוד.

פרספקטיבה זו הופכת את האפשרות של התנקשות או חיסול ממוקד לאמצעי לביסוס מורשתו של ח'אמנאי במקום להרתיע אותו, שכן כישלונותיו הכלכליים והפוליטיים ינוסחו מחדש כהקרבה הרואית. "שהאדתו" של המנהיג עשויה להעניק ליורשיו גמישות רבה יותר בעתיד לקבל החלטות פרגמטיות מבלי להיראות חלשים, תוך הסתמכות על מעטפת המנהיג השהיד.

באשר לתיק הגרעין, ח'אמנאי אינו רואה בו כלי מיקוח או אמצעי להשגת פצצה בלבד, אלא הוא חלק בלתי נפרד מ"מדיניות הכבוד" והעצמאות מההגמוניה המערבית. תוכנית הגרעין בנרטיב הרשמי היא הוכחה לכך שהמדינה עדיין מהפכנית ומסוגלת לאתגר את הרצון האמריקאי, מה שהופך ויתור עליה תחת כפייה לבגידה קיומית.

מקורות המכירים את העניינים האיראניים מאשרים כי חווית הנסיגה האמריקאית מהסכם הגרעין בשנת 2015 חיזקה את אמונתו של ח'אמנאי שוושינגטון אינה צד אמין. נסיגה זו אישרה מחדש את השקפתו כי ויתורים אינם מביאים יציבות, אלא פותחים את הדלת להתערבויות עמוקות יותר המכוונות לליבת קיומה של הרפובליקה האסלאמית.

למרות שהסנקציות גרמו נזקים חמורים לכלכלה האיראנית וערערו את היציבות הפנימית, התחייבויות הקשורות לזהות נשארות חזקות יותר מפיתויים חומריים. העשרת אורניום מתוארת שוב ושוב כעניין של עצמאות לאומית, וקבלת פירוקה תחת איום נחשבת להשפלה, והשפלה במחשבת המנהיג מסוכנת יותר ממחסור כלכלי.

הניתוח מסכם כי הדילמה של וושינגטון עם טהראן אינה רק גיאופוליטית, אלא היא דילמה פסיכולוגית ופילוסופית הקשורה להבנת מניעי היריב. ארצות הברית מתמודדת עם מנהיג הרואה בפשרה תחת כפייה קריסה של הזהות, ומעדיף סיכון אישי ואף מוות על פני קבלת תבוסה סמלית שתסיים את מורשת המהפכה שלמענה חי.

בסופו של דבר, ניתוח זה אינו שולל את האפשרות לשינויים במדיניות האיראנית בעתיד, אך הוא מדגיש כי שינויים אלו לא יגיעו דרך שער הכניעה הפומבית. "גמישות" עשויה להיות אפשרית אם היא תנוסח באופן שישמור על הכבוד, אך ההימור על שבירתו של ח'אמנאי תחת עול הלחץ המרבי הוא הימור המתעלם מעובדות ההיסטוריה האישית והאידיאולוגית של המנהיג.

עבור ח'אמנאי, ויתור תחת לחץ מרבי לא יהיה רק התאמה טקטית, אלא יהיה בבחינת ניתוק קיומי לשלטונו ולזהותו.

מסגד אל-אקצא הוא אחד המקומות הקדושים ביותר בעולם האסלאמי, ומהווה ציר מרכזי בפולחן ובזהות הדתית של המוסלמים בירושלים ובפלסטין. עם בוא חודש הרמדאן המבורך, גוברת זרימת המוסלמים מכל רחבי ירושלים והערים הפלסטיניות לתפילות התראוויח והאיעתיכאף במסגד אל-אקצא, באווירה רוחנית המשקפת את עוצמת האמונה והקשר הרוחני. אולם, הכיבוש הישראלי, במטרה לכפות את שליטתו על העיר ירושלים, נוקט במדיניות הרחקה המכוונת נגד פלסטינים המבקשים להגיע למסגד אל-אקצא, במיוחד בתקופה רגישה זו.

רקע היסטורי:

מאז 1967, תאריך כיבוש מזרח ירושלים, העיר חיה תחת מדיניות דיכוי המכוונת נגד פלסטינים בכל תחומי חייהם. מסגד אל-אקצא, כחלק מהשטח הפלסטיני הכבוש, הפך למטרה קבועה של אמצעי ביטחון שמטרתם לצמצם את מספר המתפללים הפלסטינים ולפנות מקום למתנחלים יהודים להתקרב לאתר. מאז תחילת הכיבוש, יושמו מדיניות הרחקה נגד פלסטינים רבים שניסו להגיע לאל-אקצא כדי לבצע תפילות.

ניתוח מדיניות ההרחקות הנוכחית:

בשנים האחרונות, התעצמה חומרת מדיניות ההרחקה עם בוא חודש הרמדאן, כאשר רשויות הכיבוש מטילות הגבלות חמורות על הגישה למסגד אל-אקצא.

מניעת תפילה באל-אקצא: פלסטינים רבים, במיוחד צעירים וגברים בגיל מסוים, נמנעים מלהיכנס למסגד אל-אקצא.

אמצעי ביטחון מחמירים:

מחסומים צבאיים מוטלים סביב העיר העתיקה ובסביבת אל-אקצא, מה שמפריע לחופש התנועה ומקשה על המתפללים להגיע למסגד.

הרחבת מדיניות המעצרים וההרחקות:

כוחות הכיבוש עצרו מספר אישי דת ופעילים בירושלים, והוציאו צווי הרחקה מהעיר, מה שהופך את הגישה לאל-אקצא לכמעט בלתי אפשרית עבור משפחות מסוימות.

היבטים פוליטיים ואנושיים:

השפעה על חופש הפולחן: מדיניות ההרחקה סותרת את הזכויות הבסיסיות המובטחות על ידי החוקים הבינלאומיים, שכן מאות אלפי מוסלמים נמנעים מלקיים את פולחנם הדתי בחופשיות.

היהוד של ירושלים המתמשך: רשויות הכיבוש שואפות להפוך את ירושלים לעיר יהודית בלעדית, מה שכולל הטלת הגבלות על פלסטינים במטרה לצמצם את מספרם ולדחוק את תפקידם בעיר.

היבטים חברתיים ואנושיים:

ההרחקה משפיעה על חיי היומיום של הפלסטינים, ומגבירה את סבלם, במיוחד בחודש הרמדאן המבורך שבו לאל-אקצא יש מקום מיוחד בלבם. מדיניות זו מחזקת את המתיחות בעיר ומגבירה את המחסומים הפסיכולוגיים והחברתיים בין התושבים.

תגובות מקומיות ובינלאומיות:

תגובות פלסטיניות: התנועות הפלסטיניות והגופים הדתיים כמו הווקף האסלאמי בירושלים פעלו לדחות מדיניות זו, בדרישה להפסיק את מדיניות ההרחקה ולהדגיש את זכותם של הפלסטינים להתפלל באל-אקצא.

העמדה הבינלאומית:

למרות שארגונים בינלאומיים רבים פרסמו הצהרות המגנות מדיניות זו, התגובות ברמת הממשלות לא היו כנדרש. לעיתים קרובות הצהרות אלו אינן יעילות או אינן מחייבות.

המציאות ברמדאן 2026:

ברמדאן 2026, אמצעי הביטחון גברו באופן ניכר. אמצעים אלו הובילו למחסור במספר המתפללים שהצליחו להגיע למסגד אל-אקצא. חוויותיהם של פלסטינים רבים משתנות בין חשיפה לחיפושים אלימים, מעצרים, ומניעת כניסה לעיר.

אווירת תפילות התראוויח:

משפחות פלסטיניות רבות נאלצו להתפלל ברחובות או במסגדים הסמוכים לאל-אקצא, בעוד המחסומים הצבאיים נותרו בכניסה לעיר העתיקה, מה שמפריע לתנועת המוסלמים בירושלים.

סיכום:

מדיניות ההרחקות שמנהיג הכיבוש הישראלי נגד פלסטינים בחודש הרמדאן היא הפרה של זכויות אדם וזכות הפולחן. מדיניות זו אינה מוגבלת רק למניעת גישה למסגד אל-אקצא, אלא היא חלק ממדיניות יהוד מתמשכת שמטרתה לשנות את המציאות הדמוגרפית בירושלים. על הקהילה הבינלאומית לפעול ברצינות רבה יותר כדי ללחוץ על ישראל להפסיק הפרות אלו, ולהפסיק את מדיניות ההרחקה הפוגעת בכבוד האדם של האזרחים הפלסטינים.

בפוליטיקה הבינלאומית, הבעיה אינה תמיד בבעלות על כלי כוח, אלא בהבנת הסביבה שבה נעשה שימוש בכלים אלה. כוח, ככל שיהיה חריף, עלול להפוך מאמצעי לחץ לגורם מסבך אם ההקשר מוערך באופן שגוי. עובדה זו באה לידי ביטוי בבירור בניסיונו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ להתמודד עם איראן, כאשר מדיניות "הלחץ המרבי" היוותה עמוד תווך מרכזי בניהול תיק רגיש ומורכב ביותר.

מאז כניסתו לבית הלבן, הציג טראמפ את עצמו כאיש ההכרעה והעסקאות הגדולות. בהיגיון הפוליטי שלו, כמו בעולם העסקים שממנו הגיע, לחץ מוליד ויתורים, והעלאת רף האיום פותחת את הדלת למשא ומתן מעמדה חזקה יותר. כאשר ממשלו החליט לפרוש מהסכם הגרעין האיראני בשנת 2018, ההחלטה לא הייתה רק יציאה מהסכם בינלאומי, אלא הכרזה על מעבר לשלב חדש: סנקציות כלכליות חסרות תקדים, רטוריקה מסלימה, ומסרים ברורים של הרתעה צבאית.

ההנחה הייתה ישירה: אם המחיר יעלה מספיק, טהראן תחשב מחדש את צעדיה.

אך הנחה זו התנגשה במציאות מורכבת יותר ממה שמניחות משוואות הלחץ המסורתיות. במערכות המערביות, שבהן ממשלות מושפעות מדעת הקהל וממחזורי בחירות, לחץ כלכלי עלול להוביל לעיצוב מחדש של מאזנים פנימיים. מדיניות נסוגה, כוחות חדשים עולים, וחישובים משתנים תחת נטל העלות הציבורית. באיראן, לעומת זאת, המשוואה שונה באופן מהותי.

המערכת הפוליטית האיראנית אינה רק ממשלה ביצועית הניתנת להחלפה באמצעות קלפיות, אלא מבנה אידיאולוגי-מוסדי שהוקם לאחר המהפכה האיראנית בשנת 1979, ושבו השתלבו הסמכות הדתית עם הכוח הפוליטי. לגיטימיות המשטר אינה מבוססת רק על ביצועים כלכליים, אלא על נרטיב מכונן המבוסס על עצמאות ודחיית הגמוניה חיצונית. בהקשר כזה, איום חיצוני אינו נקרא כלחץ פוליטי רגיל, אלא כמבחן ללגיטימיות עצמה.

כאן טמונה הפרדוקס. האיום שאמור להחליש את המשטר עלול להפוך לחומר גיוס פנימי. ואם לגיטימיות השלטון קשורה לרטוריקה של "התנגדות", הרי שכניעה פומבית ללחצים חיצוניים עלולה להתפרש כנסיגה ממהות הפרויקט. ובמקום שהלחץ ייצור פילוג פנימי, הוא עלול לדחוף לאחדות רבה יותר מול "האויב החיצוני".

אין זה אומר שהסנקציות לא כאבו. הכלכלה האיראנית סבלה מלחצים כבדים, המטבע ירד, ושיעורי האינפלציה עלו. אך במערכות בעלות אופי אידיאולוגי, כאב כלכלי אינו הופך אוטומטית לויתור פוליטי. לעיתים הוא הופך למרכיב ברטוריקת העמידה, המייצר מחדש את הנרטיב הרשמי במקום לערער אותו.

מנגד, מדיניות "הלחץ המרבי" השיגה רווחים טקטיים מוגבלים. היא העלתה את עלותן של כמה מפעילויותיה האזוריות של איראן, והפגינה נחישות פוליטית בפני קהל אמריקאי פנימי שדרש עמדה תקיפה יותר. אך יחד עם זאת, היא צמצמה את מרחב התמרון הפוליטי. ככל שרף האיום עלה, כך עלה גם רף הרטוריקה הנגדית. וככל שמרחב הנסיגה הצטמצם, הפשרה הפכה מורכבת יותר.

המזרח התיכון, באופן כללי, אינו זירה המנוהלת על פי היגיון לחץ ליניארי פשוט. זהו מרחב רווי בהיסטוריה ארוכה של התערבויות, רגישויות ריבוניות, ומאזני הרתעה הדדיים. ואיראן אינה מדינה מבודדת שניתן להכיל בגבולותיה הגיאוגרפיים; אלא שחקן אזורי שאינטרסיו והשפעתו מצטלבים בעיראק, סוריה, לבנון ותימן. לכן, כל הסלמה עמה אינה נשארת דו-צדדית, אלא הופכת לרשת של אינטראקציות רב-שכבתיות, שבהן משתלבים חישובי הכוחות האזוריים והבינלאומיים.

השאלה המהותית כאן אינה אם כוח הוא כלי לגיטימי בפוליטיקה הבינלאומית – הוא כזה ללא ספק – אלא כיצד ומתי הוא משמש. הרתעה כשלעצמה אינה טעות אסטרטגית. אך קיים הבדל גדול בין הרתעה כחלק מאסטרטגיה אינטגרלית, לבין איום ככלי לחץ רטורי המנותק מהבנת המבנה העמוק של הצד השני.

במקרה האיראני, הלחץ נגע במהות הזהות הפוליטית של המשטר, לא בשוליו האדמיניסטרטיביים. וכאשר המהות מותקפת, נסיגה הופכת יקרה מבחינה סמלית כמו מבחינה פוליטית. לכן לא היה מפתיע שטהראן הגיבה בצעדי הסלמה נגדיים, הן בתיק הגרעין והן בזירות ההשפעה האזוריות, באופן המשקף היגיון של איזון ולא של כניעה.

בסופו של דבר, ההסלמה לא הובילה לשינוי אסטרטגי ברור בהתנהגות איראן, אלא למיקום מחדש נוקשה יותר. ואילו היציבות בת קיימא – שהיא המטרה המוצהרת של כל מדיניות הרתעה – נותרה מחוץ להישג יד. וכאן בא לידי ביטוי הלקח הרחב יותר: המזרח התיכון אינו מנוהל במנטליות השוק בלבד, ואינו מובן באמצעות היגיון הכוח המופשט. זהו מרחב הנשלט על ידי משוואות של זהות, לגיטימיות וסמליות באותה מידה שהוא נשלט על ידי אינטרסים חומריים.

כוח עשוי להיות הכרחי ברגעים מסוימים, אך יעילותו קשורה למידת התאמתו להבנה עמוקה של ההקשר. ובסביבות פוליטיות בעלות שורשים אידיאולוגיים עמוקים, הסלמה עלולה לא להוביל לכניעה, אלא להקשחה נוספת. בין שפת הכוח להיגיון הזהות, נקבעים גבולות ההשפעה – ונחשפת עלות ההערכה השגויה.

הטרגדיה ההומניטרית ברצועת עזה מחריפה עם המשך המלחמה הישראלית שהפכה את חיי הילדים לגיהינום יומיומי, כאשר הקטנים הפכו לקורבנות ישירים של פעולות הרס שיטתי ואובדן מרכיבי החיים הבסיסיים. תחת המצור ההדוק והיעדר כל אופק לשיקום, אלפי ילדים מוצאים את עצמם נאלצים לעזוב את ספסלי הלימודים ולפנות לרחובות ההרוסים בחיפוש אחר פרנסה.

מקורות בשטח תיעדו מראה קודר של עשרות ילדים העומדים בשולי הדרכים וממתינים למעבר משאיות עמוסות בהריסות בתים הרוסים. ילדים אלה רודפים אחרי הפסולת המתעופפת בחיפוש אחר שאריות מתכות או חומרים שניתן למכור, מסכנים את חייהם בתוך מהירותן הגבוהה של המשאיות וצבירת ההריסות הלא יציבות שעלולות לקרוס עליהם בכל רגע.

הידרדרות זו מגיעה בזמן שהרס רוב מוסדות החינוך ברצועה הוביל להיעדרות ילדים מבתי הספר, מה שהפך את המיקוד כולו להישרדות במקום להשכלה. בתי הספר הנותרים הפכו למרכזי מחסה צפופים בעקורים, מה ששלל מהדור הצעיר את זכותו לחינוך פורמלי זו השנה השלישית ברציפות.

הערכות שטח מצביעות על כך שאחוז עבודת הילדים בעזה זינק לרמות שיא העולות על 80%, עלייה עצומה בהשוואה לתקופה שלפני המלחמה. קטנים אלה נאלצים לבצע עבודות קשות העולות על יכולותיהם הפיזיות, כמו איסוף עץ הסקה וחומרים פלסטיים ממזבלות, כדי להבטיח את הצרכים המינימליים של משפחותיהם העקורות.

במישור הבריאותי, ילדי הרצועה חיים בסביבה נגועה חסרת ניקיון ומים ראויים לשתייה, מה שהוביל למילוי בתי החולים במקרים של מחלות עור ומעיים. דוחות רפואיים מאשרים כי תת-תזונה חריפה החלה לפגוע בגופם של הקטנים, על רקע מחסור חמור בתוספי מזון ותרופות חיוניות לטיפול במגפות המתפשטות במחנות העקורים.

נתוני האו"ם חושפים מספרים מזעזעים, כאשר כיום כ-660 אלף ילדים נמצאים מחוץ למערכת החינוך לחלוטין, מה שמאיים על אובדן עתידו של דור שלם. הסטטיסטיקה גם רשמה מותם ופציעתם של למעלה מ-50 אלף ילדים מאז פרוץ העימותים ועד אמצע שנת 2025, נתון המשקף את היקף הפגיעה הישירה באזרחים.

בהקשר קשור, כ-1500 ילדים הסובלים מפציעות קשות או מחלות כרוניות ממתינים להזדמנות לנסוע לטיפול בחו"ל, אך סגירת המעברים ומחסור ביכולות רפואיות מונעים זאת. ילדים אלה עומדים בפני סכנת מוות איטי בתוך בתי החולים הסובלים מהתיישנות ציוד, הפסקות חשמל מתמשכות ומחסור בכוח אדם מומחה.

מצדו, אמג'ד אל-שווא, ראש רשת הארגונים הלא-ממשלתיים הפלסטיניים, הסביר כי תופעת עבודת הילדים כוללת כעת את כל אזורי הרצועה ללא יוצא מן הכלל כתוצאה מהקריסה הכלכלית הכוללת. אל-שווא הדגיש בהצהרות למקורות תקשורת כי הילדים הם החוליה החלשה ביותר באסון זה, כאשר איתם מתחילה שרשרת הפגיעות במחלות ומשברים פסיכולוגיים עמוקים.

ילדים מהווים כ-47% מכלל אוכלוסיית רצועת עזה, מה שהופך אותם לקבוצה הנפגעת ביותר ממלחמת ההשמדה שהותירה הרס עצום בתשתיות ובבתים. כיום חיים כ-1.9 מיליון עקורים באוהלים רעועים חסרי את מינימום הסטנדרטים של כבוד אנושי, כאשר הילדים מתמודדים עם קור החורף וחום הקיץ ללא כיסוי או מחסה שיגן עליהם.

בנוסף לסבל הפיזי, המשבר הפסיכולוגי בולט כאחד ההשלכות המסוכנות ביותר של המלחמה, כאשר דו"ח של האו"ם שפורסם בנובמבר 2025 ציין כי 93% מילדי עזה סובלים מהפרעות התנהגותיות ואגרסיביות. טראומות פסיכולוגיות אלה הנובעות ממראות מוות והרס דורשות התערבות בינלאומית דחופה כדי להציל את מה שנותר מילדותם הפלסטינית לפני שיהיה מאוחר מדי.

ילדי עזה שילמו את המחיר הגבוה ביותר של המלחמה, הם מנועים מחינוך זו השנה השלישית ברציפות וחיים בסביבה חסרת את מינימום מרכיבי הבריאות.

מקורות יודעי דבר חשפו מהלכים שמבצעים גורמים במועצת השלום ברצועת עזה, שהוקמה על ידי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, לבחינת האפשרות להנפיק מטבע קריפטוגרפי יציב (Stablecoin). צעד זה, שעדיין נמצא בשלביו הראשוניים, נועד לבנות מחדש את המבנה הכלכלי ברצועה לאחר ההרס הנרחב שהותירה המלחמה הישראלית, ולספק חלופות פיננסיות בטוחות לתושבים.

המקורות דיווחו כי המעבר למטבעות דיגיטליים הגיע כתוצאה מהנזק החמור שנגרם למערכת הבנקאית המסורתית ולרשתות התשלומים הרגילות בתוך עזה. ערכו של מטבע זה אמור להיות מקושר לדולר האמריקאי כדי להבטיח את יציבותו, כאשר חברות פלסטיניות ומפרציות בעלות ניסיון טכני רחב יספקו את התמיכה הטכנית והלוגיסטית הנדרשת להפעלת פרויקט שאפתני זה.

מאמצים טכניים אלה מובלים על ידי איש העסקים הישראלי וקצין המילואים לשעבר לירן טנקמן, המשמש כיועץ מתנדב למועצת השלום, בתיאום עם הוועדה הלאומית לניהול רצועת עזה המורכבת מ-14 חברים. גם משרדו של הנציג העליון לעזה, ניקולאי מלאדנוב, משתתף בניסוח החזון הביצועי של מטבע זה, שמטרתו להקל על חילופי סחר יומיומיים ללא צורך במזומן נייר.

התפתחויות כלכליות אלה מגיעות בתקופה שבה רצועת עזה מתמודדת עם אתגרים הומניטריים ושטחיים עצומים, כאשר דוחות זכויות אדם תיעדו ביצוע של כ-1808 הפרות על ידי הכיבוש הישראלי מאז הכרזת הפסקת האש באוקטובר האחרון. הפרות אלה הובילו למותם של 641 שהידים ולפציעתם של יותר מ-1600 פלסטינים, מה שמציב את מאמצי היציבות הכלכלית בסכנת המתחים הביטחוניים המתמשכים.

במישור הפוליטי, מועצת השלום קיימה פגישה מורחבת בוושינגטון באמצע פברואר הנוכחי, שם התחייבו הכוחות הבינלאומיים לספק חבילת מימון בסך 17 מיליארד דולר לשיקום. זאת במקביל לתחילת הכשרת כוח משטרה חדש הכפוף לוועדה הלאומית לניהול הרצועה, ביישום החלטת מועצת הביטחון מס' 2803 המסדירה את משימות המועצה בניטור הרגיעה וניהול שלב המעבר.

למרות תוכניות שאפתניות אלה, מכשולים בשטח עדיין מעכבים את זרימת הסיוע, כאשר רק 259 משאיות נכנסות מדי יום מתוך 600 משאיות שהוסכם עליהן. גם נושא המעבר דרך מעבר רפיח סובל מאיטיות רבה, שכן רק 40% מהנוסעים המשוערים הצליחו לעזוב את הרצועה מאז תחילת פברואר, בתוך דרישות פלסטיניות לנסיגה ישראלית מלאה מהאזורים החיוניים כדי לאפשר את תוכניות ההתאוששות הכלכלית.

מטבע קריפטוגרפי זה לא יהיה מטבע לאומי חדש, אלא אמצעי טכני שיאפשר לתושבי עזה לבצע את עסקאותיהם הפיננסיות באופן דיגיטלי לנוכח שיבוש המערכות המסורתיות.

שר האוצר הישראלי, בצלאל סמוטריץ', חידש את איומיו בפתיחת מבצע צבאי רחב היקף ברצועת עזה, שמטרתו לפרק לחלוטין את היכולות הצבאיות של תנועת חמאס. סמוטריץ' ציין בהצהרות לעיתונות כי ממשלת ישראל מעניקה כעת הזדמנות לממשל האמריקאי בראשות דונלד טראמפ לטפל בתיק זה על פי חזונו, והדגיש כי מטרת השמדת התנועה עדיין קיימת ולא נסוגה.

השר הקיצוני צפה כי בימים הקרובים יישלח 'אולטימטום' לתנועה, הקובע את הצורך למסור את נשקה ולפרק את המבנה הצבאי שלה באופן מוחלט. למרות שלא חשף את המנגנון שבאמצעותו יועבר אולטימטום זה, הוא הדגיש כי אי-היענות לדרישות אלו תעניק לצה"ל 'לגיטימציה בינלאומית' וגיבוי אמריקאי לפעולה צבאית ישירה להשגת מטרה זו.

מנהיג מפלגת 'הציונות הדתית' חשף כי מתקיימות הכנות צבאיות אינטנסיביות מאחורי הקלעים, כאשר הצבא עמל על גיבוש תוכניות מבצעיות מעודכנות להתמודדות עם השלב הבא. הוא הסביר כי הדרג המדיני בתל אביב קיים סדרת דיונים מעמיקים לשיפור תוכניות אלו ולהבטחת יעילותן, ובמקביל הביע ספקות לגבי היענות חמאס, שכן הוא רואה את הסיכויים לפירוקה מרצון כמעט אפסיים.

מנגד, תנועת חמאס ממשיכה לדבוק בארסנל הצבאי שלה כחלק מזכות ההתנגדות נגד הכיבוש, ומציעה נוסחאות חלופיות הכוללות הקפאת נשק או אחסונו במסגרת הסכם רגיעה ארוך טווח. האו"ם מסווג את ישראל ככוח כובש בשטחים הפלסטיניים, מה שמחזק את העמדה המשפטית של ההתנגדות בשמירה על כלי ההגנה שלה מול ההפרות המתמשכות.

איומים אלו מגיעים בתקופה שבה רצועת עזה סובלת מהשלכות מלחמת השמדה שנמשכה שנתיים, והביאה למותם של למעלה מ-72 אלף פלסטינים ולפציעתם של כ-171 אלף נוספים. ההרס פגע בכ-90% מהמתקנים החיוניים והתשתיות, כאשר הערכות האו"ם מצביעות על כך ששיקום מה שנהרס על ידי מכונת המלחמה דורש תקציב עתק העולה על 70 מיליארד דולר.

במישור המבצעי, מקורות דיווחו כי כוחות הכיבוש ממשיכים להפר את הסכם הפסקת האש שנכנס לתוקף ב-11 באוקטובר האחרון באופן יומיומי. הפרות מתמשכות אלו הובילו למותם של 615 "שהידים" מאז חתימת ההסכם, מה שמציב את הרגיעה הנוכחית על סף קריסה לנוכח המשך הפעולות הצבאיות המוגבלות וההתנקשויות.

בנוסף להסלמה הצבאית, רשויות הכיבוש מטילות הגבלות חמורות על כניסת סיוע הומניטרי וצרכים בסיסיים מוסכמים, מה שמחמיר את המצב הקטסטרופלי של כ-2.4 מיליון פלסטינים החיים ברצועה. ממשלת ישראל מקשרת בין תחילת פעולות השיקום לבין תנאי פירוק הנשק, דבר שכוחות פלסטיניים דוחים ורואים בו סחיטה פוליטית לנוכח המשבר ההומניטרי המתעצם.

להערכתי, בימים הקרובים יישלח אולטימטום סופי לחמאס לפירוק ונטרול נשק מלא בעזה.

ממשלת הכיבוש הישראלית פתחה חזית חדשה המכוונת לגופם של האסירים הפלסטינים, כאשר ההתעללות הפכה ממעשים בודדים מאחורי הקירות לחומר ראווה המשודר בערוצים העבריים. הזרמת תקשורת מסיתה זו מגיעה במקביל למאמצים נמרצים לאימוץ חוקי עונש מוות לאסירים, ומשפטים חריגים ללוחמי יחידת העילית של גדודי עז א-דין אל-קסאם.

הנתונים הנוכחיים מצביעים על כך שמספר האסירים הפלסטינים בבתי הכלא של הכיבוש הגיע לכ-10,000 אסירים, רובם מהגדה המערבית וירושלים. לעומת זאת, שלטונות הכיבוש ממשיכים לסווג את אסירי רצועת עזה כ'לוחמים בלתי חוקיים', ומחזיקים אותם במסלולי מעצר מעורפלים החסרים את הסטנדרטים הבינלאומיים המינימליים של שקיפות.

ישראל מסווגת רשמית 1249 אסירים תחת הקטגוריה של לוחמים בלתי חוקיים על פי נתוני פברואר 2026, אך מספר זה אינו משקף את המציאות בפועל. ישנם מאות נעדרים מרצועת עזה ששלטונות הכיבוש מסרבים לחשוף את גורלם, על רקע חששות מהוצאות להורג בשטח או היעלמות כפויה במרכזי מעצר צבאיים.

דוחות זכויות אדם שפורסמו על ידי ארגון 'המוקד' אישרו את היעלמותם של מאות עזתים לאחר מעצרם על ידי צבא הכיבוש, כאשר עתירות משפטיות נענו בהכחשה של קיומם של רישומי מעצר עבורם. עמימות זו אופפת את גורל העצורים במתקנים כמו 'שדה תימן', שבהם נרשמו מקרי מוות כתוצאה מעינויים קשים ותנאי מעצר מחפירים.

התנועה האסירית תיעדה את מותם של 88 שהידים בתוך בתי הכלא ובמקומות המעצר מאז ה-7 באוקטובר 2023 ועד אמצע פברואר 2026. מבין שהידים אלה, 52 אסירים מרצועת עזה נהרגו כתוצאה מעינויים שיטתיים, מניעת טיפול רפואי, ומדיניות הרעבה קיצונית המיושמת על ידי הנהלת בתי הכלא.

שר הביטחון הלאומי איתמר בן גביר מוביל קמפיין אגרסיבי לאישור חוק עונש מוות לאסירים פלסטינים, תוך שימוש בסצנות דיכוי ככלי תעמולה פוליטית. הקטעים שהודלפו מראים יחידות דיכוי המאלצות אסירים לכרוע ולהתבזות תחת איום מוות, בניסיון לשקם את תדמית ההרתעה הישראלית שהתנפצה באוקטובר.

חוק עונש המוות אינו עוד דרישה של הימין הקיצוני בלבד, אלא הוא זוכה לתמיכה רחבה בכנסת ישראל, כאשר עבר בקריאה טרומית בנובמבר האחרון. חוק זה נועד להפוך את מערכת המשפט לזרוע נקמנית המכשירה הרג פלסטינים תחת כיסוי חוקי העוקף את כל ההליכים והראיות הרגילים.

במקביל לכך, הכיבוש אישר את חוק משפט 'עילית הקסאם' המהווה שינוי משפטי מסוכן המקים מערכת חריגה המשלבת ביטחון ואידיאולוגיה פוליטית. משפטים אלה יתקיימו בפני בתי דין מיוחדים עם שידור פומבי של הדיונים, מה שהופך את ההליך המשפטי לחלק מהמלחמה הפסיכולוגית נגד העם הפלסטיני.

משקיפים רואים כי התחרות הפוליטית בתוך הישות הישראלית ניזונה מהתעללות באסירים, כאשר הקואליציה והאופוזיציה מתחרות להוכיח מי יותר נחוש וקיצוני. בן גביר משתמש בתיק האסירים כדי לפצות על כישלונו בתיקי הביטחון הפנימי, ומשיג רווחים פופוליסטיים מהירים בסקרי דעת הקהל על חשבון סבלם של העצורים.

האסיר הפלסטיני בתודעה הישראלית הפך לסמל של תהליך שיקום 'היוקרה הלאומית' שהתנפצה ב-7 באוקטובר. ההנהגה הישראלית, באמצעות הזרמת סצנות אכזריות, שואפת להטעין את מצב הנקמה הקולקטיבית, ולהסיט את תשומת לב הציבור מהכישלונות הצבאיים והפוליטיים שפקדו את המדינה העברית.

לאחר הכרזת הפסקת האש באוקטובר 2025 במסגרת תוכנית בינלאומית, תקוות שחרור האסירים במסגרת עסקאות חילופין קרובות הסתבכו. גורלם של אלפי עצורים, במיוחד מרצועת עזה, הפך תלוי בהליכים הישראליים החד-צדדיים הנוטים להחמיר את העונשים ולהפעיל עונשי מוות בפועל.

המערכת המשפטית הישראלית ויתרה על המינימום של יושרה פרוצדורלית, כאשר בית המשפט העליון דחה עשרות עתירות לשיפור תנאי המחיה בתוך בתי הכלא. עורכי דין וארגוני זכויות אדם הפכו חסרי אונים להשיג זכויות בסיסיות כלשהן לאסירים, על רקע שליטת רוח הנקמה על כל המערכת המשפטית.

דוחות של האו"ם מתארים את המתרחש בבתי הכלא כ'התעללות שיטתית המחייבת הפסקה מיידית', ומזהירים מפני ההשלכות של היעדר שקיפות במרכזי המעצר הצבאיים. הפיכת שהידי התנועה האסירית למספרים ברישומי ההיעלמות הכפויה מסבכת את מאמצי האחריות הבינלאומית ומטשטשת את מאפייני הפשעים שבוצעו נגדם.

ארגוני זכויות אדם פלסטינים מזהירים כי המשך מדיניות הדיכוי וההרעבה עלול לדחוף את המצב בתוך בתי הכלא לפיצוץ קרוב. עם הפיכת מתקני המעצר ל'מרכזי הוצאה להורג שקטים', האסירים מוצאים את עצמם בפני אפשרויות אפסיות להגן על כבודם וחייהם מול מכונת הדיכוי הישראלית הגוברת.

השילוב בין עונש מוות למשפטים מיוחדים מצייר מחדש את האסיר כחומר ריבוני שדרכו הימין בוחן את יכולתו לכפות את הגדרתו להרתעה.

מסגד הממוקם בין הכפרים צרה ותל, דרומית-מערבית לעיר שכם, הותקף בפיגוע טרור לפנות בוקר היום (שני), כאשר קבוצת מתנחלים הציתה את הכניסה הראשית שלו. השריפה גרמה לנזק חומרי ניכר לשער החיצוני ולחזית, לפני שתושבי האזור הצליחו להתערב במהירות ולהשתלט על הלהבות ולמנוע מהן להגיע לאולם התפילה הפנימי.

מקורות בשטח דיווחו כי התוקפים שרבטו סיסמאות הסתה וגזעניות על קירות המסגד, שכללו ביטויים נקמניים הקשורים לקבוצת הקיצון 'תג מחיר'. בדיקות ראשוניות הראו כי המתנחלים שפכו חומרים דליקים במהירות לאחר ששברו את הדלת החיצונית, בניסיון מכוון לגרום נזק מרבי לבית האל.

מצלמות אבטחה בסביבת האתר תיעדו שני מתנחלים מסתננים מכיוון ההתנחלות 'חפץ גלעד' שהוקמה על אדמות אזרחים ממערב לשכם, שם ביצעו את פשעם בחסות החשיכה לפני שנסוגו מהמקום. העדויות מצביעות על כך שהתוקפים ניסו לחדור עמוק יותר לתוך המסגד אלמלא כבו הלהבות בשעות הבוקר המוקדמות, מה שמנע אסון גדול יותר.

התקפה זו מגיעה על רקע הסלמה חסרת תקדים של התקפות מתנחלים המכוונות לכפרים ולעיירות פלסטיניות במחוזות שונים של הגדה המערבית. התקפות אלו מתרחשות במקביל למבצעים צבאיים אינטנסיביים שמבצע צה"ל, שכללו לאחרונה פשיטות נרחבות בעיירה יעבד מדרום-מערב לג'נין, מה שמשקף מצב של מתיחות ביטחונית גוברת באזור.

מצדה, משרד ההקדשים והדתות חשף נתונים מדאיגים המצביעים על תקיפת למעלה מ-45 מסגדים בגדה המערבית מאז השנה שעברה. המשרד קבע כי התקפות אלו אינן ספונטניות, אלא הן חלק ממדיניות נקמה שיטתית המונהגת על ידי קבוצות מתנחלים קיצוניות כמו 'נערי הגבעות' ו'תג מחיר' בחסות האקלים הפוליטי המסית.

בהקשר קשור, מועדון האסיר הפלסטיני ציין כי קצב המעצרים בגדה המערבית הגיע לרמות חסרות תקדים מאז ה-7 באוקטובר 2023, כאשר מספר העצורים עלה על 23 אלף פלסטינים. מעצרים אלו מלווים בהרס שיטתי של תשתיות ובתקיפות חוזרות ונשנות מצד מתנחלים על רכוש ומקומות קדושים פלסטיניים.

משרד ההקדשים אישר כי למעלה מ-45 מסגדים הותקפו בגדה המערבית מאז השנה שעברה, במסגרת פעולות נקמה מאורגנות.