לישראל יש שבעים וחמש שנות כישלון

לאורך כל מלחמותינו עם ישראל, שלא שככו מאז תחילת הנכבה ועד היום, תיארנו את מצבנו כמדוכאים וקורבנות. נהגנו לעשות מאמץ גדול לפרסם תמונות מהטרגדיה שלנו, רשימות של שמות חללינו, שירים בסגנון אחי, המדכאים עלו על המנעד, ואספי שירה הנקראים אוספי נכבה, רובם אינם קינות. רק לאנשים שראויים להתאבל ולהנציח, אבל גם מקונן על מצב... שמעורר הזדהות ורחמים.

תחושת ה"עוול והקורבנות" העמיקה כתוצאה מה-6 ביוני 1967, שהוליד בתוכנו חורבן שפלש לנפשנו, כשהתעוררנו לניצחון שווא שהכין לנו הרדיו, שתוצאתו הכיבוש. של פלסטין כולה, וחלקים חשובים בארצות סוריה ומצרים, עם עיסוק מוסרי רחב ומסוכן יותר שעטף את הנשמה.ערבית מהאוקיינוס עד המפרץ, עם תחושת תבוסה ותסכול.

ההיסטוריה אומרת שהערבים והפלסטינים התגברו על התבוסה הזו, והמהפכה הפלסטינית תפסה את היוזמה לאחר שהושקה שנתיים לפני התבוסה.

השיח השתנה מהנכבה, העוול והתלונה... לשיח ההתנגדות, שזכה לאמינות בקשר עם המעשה.

המהפכה הפלסטינית גדלה והמושגים שלה העמיקו בקרב פלסטינים, ערבים ואוהדים ברחבי העולם.

מלחמת יוני, בה המתין משה דיין ליד הטלפון לשיחה שעליה חלם מגמאל עבד אל נאצר, בה אמר "אני מוכן להכיר בישראל מעמדת המובסים". הגיעה תגובה כפולה, הראשונה. מעבד אל-נאצר כשהעלה את הסיסמה: את מה שנלקח בכוח אפשר להחזיר רק בכוח, כאשר הסיסמה שהופעלה הייתה להסיר את השפעות התוקפנות, והשנייה הייתה מהפלסטינים שניערו את האבק של הנכבה הראשונה והשנייה מנפשם ומרצונם, והמשיכו במאבק קשה ומורכב בו שילבו את האקדח והפוליטיקה, וזכו לכניסה קבועה ומשפיעה למשוואות באופן שאי אפשר להוציאם ממנו.

כשאמריקה הייתה בשיא כוחה והשפעתה, היא הלכה לתהליך שלום, בו מצרים הייתה מועמדת לתפקיד מככב, ולפי המשוואה של סאדאת כי תשעים ותשעה אחוזים מקלפי הפתרון היו בידיה של אמריקה, השינוי החשוב והעמוק ביותר במהלך הסכסוך הערבי-ישראלי התרחש, שהיה גירוש צבאות ערב המסורתיים במדינות הטבעת, ומה שקרוב אליה מבחינת משוואת המלחמה, להמשיך בתהליך הקשה ביותר, הכותרת שלו היא איך כל האזור הולך בעקבות מצרים, כך שתתחיל בדמיון דימוי של שלום כולל ובר קיימא, שמחירו הוא שישראל תהיה חלק בלתי נפרד מהאזור ושהפלסטינים ייהנו. שלטון עצמי שמתפתח למדינה.

כשם שישראל "דיין" לא הבינה לא נכון את ניצחונה הצבאי ביוני, היא טיפלה בצורה שגויה במה שראתה כאוצר שנפל בידיה, שהיה שלום עם המדינה הערבית הגדולה ביותר.האשליה של היכולת לבטל את הפלסטינים וזכויותיהם התנפחה. מודעותה לאחר שהוכנה כי מלחמת אוקטובר 1973, שיצרה הסכם שלום עם מצרים תהיה המלחמה האחרונה. זהו הצעד האסטרטגי הראשון לא רק להיות חלק מהאזור, אלא גם לשלוט בו ובגורל תושביו.

קריאה שגויה של ההתפתחויות מאז מלחמת 1967 ועד 1973 כפתה עליהם מלחמות מסוג חדש ואחר... מהפכת לחימה פלסטינית בגדה המערבית, ברצועת עזה ובמעמקים, וקרבות בלתי פוסקים מחוץ לתחום הגיאוגרפי של כבשה את הגדה המערבית ועזה. זה הראה שמה שהיא השיגה ממצרים לא הוביל למה שהיא השיגה. חשבתי על זה במונחים של שליטה באזור כולו, והאירוניה היא שהמכשול הכי חשוב היה ייצגה מצרים, המדינה והעם, שבידדו את ההסכם הפוליטי מנורמליזציה עממית, וזה מה שגם ירדן עשתה.

העולם אילץ את הפלסטינים להיכנע לקונצנזוס שלו, שהתגלם בעידן המלחמה הקרה ובעקבותיה, שהתבסס על שימור מדינת ישראל בגבולות בטוחים ומוכרים, על הפלסטינים להכיר בכך, בתמורה לפתיחה הדלת לזכותם להקים את מדינתם, ללא ערבויות מספיקות ויעילות שהם מקבלים כתוצאה מכך.הכרתם היקרה.

ישראל רימתה הרבה... והונאה שלה יצרה מלחמות שלא נמלטו מלשלם את המחיר. מלחמות המצב הפלסטיני בתוכו ומסביבו ומלחמות שכונת לבנון, שלא פסקו לאחר נסיגת הכוח הצבאי הפלסטיני מדרום לבנון, שהזיז את האקדח מכתף לכתף, והעניינים יתפתחו באופן זה מסוכן יותר מאי פעם.

אמריקה וישראל חגגו כשהן מתאבלות על הספינות שהובילו לוחמים פלסטינים מושבעים ליעדים חדשים ומרוחקים, והן המשיכו לרמות את עצמן שהכל נגמר מבלי שעלה בדעתן שהדבר המסוכן והקשה ביותר התחיל.

הזמן קיפל את ימיו ומאורעותיו לחודשים ושנים עד שהגענו לאוקטובר 2023, שהפלסטינים כינו אותו מבול אלאקצא, והתגובה אליו כונתה חרבות ברזל. כאן כדאי לזכור את השמחה הראשונה ב-48 ובשנייה. ה-67, וסדרת השמחות כתוצאה מהקרבות הקטנים שהתרחשו, וישראל חשבה שאחרי כל קרב היא שלפה את הקוץ ונחה. ואז, בהיותה מחברת קרב שדה הקוצים, היא נפלה לתוך שדה מוקשים מבלי שהצליחה לפרק את חומרי הנפץ שהוטמנו בו.

אם ישראל סופרת את אבדותיה מהמלחמה הראשונה ועד האחרונה, היא הייתה מוצאת את הדברים הבאים:

מאות מיליארדי דולרים וקריסה כלכלית.

אלפי הרוגים ופצועים.
והכי חשוב, וזה מה שמגלמת המלחמה הנוכחית, שישראל מתעקשת שלא תהיה האחרונה, ההפסד העצום שלה בעניין השתלבותה באזור כחבר דומיננטי, לאחר שנושאות המטוסים האמריקאיות שכנעו אותה. שהוא צריך מישהו שיגן עליו קודם מעצמו וממי שהוא ממשיך לכבוש לנצח.

במאזן של רווח והפסד, התוצאה נראית יותר מברורה, כל העולם רואה אותה, מלבד מנהיגי ישראל, מקבלי ההחלטות במלחמותיה.

מה שנבע מכל המלחמות, והמלחמה הנוכחית בפרט, היא עובדה אחת שאומרת...

בלי שהפלסטיני ישיג את זכויותיו, כל אמצעי הכוח והבריתות העומדים לרשותה לא יועילו לישראל.