אייפאק ורכישת השפעה פוליטית… כשמיליוני דולרים הופכים לכלי להנדסה מחדש של הדמוקרטיה האמריקאית

מסר מוושינגטון

אייפאק ורכישת השפעה פוליטית… כשמיליוני דולרים הופכים לכלי להנדסה מחדש של הדמוקרטיה האמריקאית

וושינגטון – סעיד עריקאת – 22/7/2026

ניתוח חדשותי

הפריימריז של המפלגה הדמוקרטית על מושב בסנאט במדינת מישיגן אינם עוד תחרות בחירות גרידא בין חברת הקונגרס היילי סטיבנס למועמד הפרוגרסיבי עבד אל-רחמן אל-סייד, אלא הפכו לאחד הקרבות הפוליטיים השנויים במחלוקת ביותר בארצות הברית, לאחר שהוועד האמריקאי-ישראלי לענייני ציבור (אייפאק) וארגונים קשורים אליו השקיעו כ-30 מיליון דולר לתמיכה בסטיבנס, בהשקעת הבחירות הבודדת הגדולה ביותר בתולדות הארגון. השאלה כבר אינה מי יזכה במושב, אלא עד כמה הכסף הפוליטי מסוגל לכוון את רצון הבוחרים, ולעצב מחדש את החיים הפוליטיים האמריקאים באופן המשרת את האג'נדות של קבוצות הלובי העשירות והמשפיעות ביותר.

קרב זה חושף היבט מדאיג של הדמוקרטיה האמריקאית, שבו התחרות אינה מבוססת עוד על תוכניות וחזונות, אלא על יכולתן של גורמים בעלי משאבים כספיים עצומים להציף את שוקי התקשורת בפרסומות, ולייצר את תדמית המועמד המועדף עליהם, גם אם אינו בעל הנוכחות העממית הגדולה ביותר או בעל היכולת הגבוהה ביותר לגייס תרומות מהאזרחים. בעוד שההוצאה הישירה של קמפיין סטיבנס לא עלתה על מיליון דולר, ההוצאה החיצונית התומכת בה עלתה על חמישים מיליון דולר, מתוכם עשרות מיליונים מאייפאק ומארגונים אחרים, שחלקם אף אינם חושפים את זהות מממניהם.

לדברי מומחים, זרם כספים זה אינו מוזרם לבוחרים בשקיפות. הפרסומות הממומנות על ידי אייפאק נמנעות במכוון מלהפוך את ישראל למרכז המסרים שלהן, למרות שהארגון מצהיר בגלוי בספרות שלו שישראל היא בראש סדר העדיפויות שלו, ושהוא תומך רק במועמדים התומכים בה ומאמצים את האג'נדה הפוליטית שלה. לעומת זאת, כל אזכור לטבח הישראלי בעזה או למטרות הפוליטיות שהארגון שואף להשיג נעדר לחלוטין, בעוד המסרים שלו מסתתרים מאחורי סיסמאות כלליות שאינן חושפות את זהות הגורם המממן או את מניעיו. גישה זו משקפת הבנה הולכת וגוברת בתוך הארגון ששמו הפך לנטל פוליטי, במיוחד בקרב חלקים נרחבים מהמפלגה הדמוקרטית. התוצאה היא שמיליוני בוחרים נחשפים לקמפיינים פרסומיים אינטנסיביים מבלי להבין מי עומד מאחוריהם או מהן המטרות הפוליטיות האמיתיות של הוצאות בחירות חסרות תקדים אלה.

לא פחות מעניינת היא עמדתה של המועמדת היילי סטיבנס עצמה, שנמנעה שוב ושוב מלהשיב ישירות לשאלות הנוגעות לאייפאק, והסתפקה באמירה שכל מי שתומך בה עושה זאת מתוך הערכה לשירותה לתושבי מישיגן. אך הימנעות זו מעלה שאלות לגיטימיות: אם התמיכה הכספית אינה משפיעה על עצמאות ההחלטה הפוליטית, מדוע המועמדים מהססים לדבר עליה? ומדוע אינם מציגים לבוחרים הסבר ברור על אופי היחסים עם הגורמים המוציאים עשרות מיליונים לטובתם?

הבעיה אינה בזכותה של אייפאק, או של כל קבוצת לובי אחרת, להשתתף בחיים הפוליטיים, שכן זוהי זכות המובטחת בחוק האמריקאי, אלא בניפוח יכולתה הכספית עד כדי כך שהיא הופכת לשחקן כמעט שווה ערך למפלגות הפוליטיות עצמן. וכאשר ארגון אחד יכול להוציא סכומים השווים לעשרות מונים ממה שמוציא המועמד שהוא תומך בו, הדיבור על שוויון הזדמנויות בבחירות הופך מוטל בספק, גם אם הכל נשאר תואם את לשון החוק.

הוויכוח מתחמם עוד יותר מכיוון שבחירות אלו מתקיימות במדינה המאכלסת את הריכוז הגדול ביותר של ערבים אמריקאים, בזמן שהמלחמה הישראלית בעזה עדיין מטילה את צילה על הפוליטיקה האמריקאית. מאז פרוץ המלחמה, התגברה הכעס בבסיס הדמוקרטי, והביקורת על התמיכה הצבאית האמריקאית בישראל התרחבה, וצמח דור חדש של בוחרים הרואים בהמשך תמיכה זו סתירה לעקרונות שהמפלגה מציגה בנוגע לזכויות אדם ולחוק הבינלאומי.

בהקשר זה, עבד אל-סייד הפך את סוגיית השפעת אייפאק לציר מרכזי בקמפיין שלו, בטענה שהכסף הפוליטי הפך לאמצעי להשתיק קולות המבקרים את המדיניות הישראלית בתוך המפלגה הדמוקרטית. טענה זו זוכה לתמיכה של אישים פרוגרסיביים בולטים, ביניהם הסנאטור ברני סנדרס וחברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, שראו בקרב במישיגן מבחן לשאלה האם קמפיינים עממיים יכולים לעמוד מול הוצאות כספיות חסרות תקדים.

הביקורת על אייפאק מקבלת מימד נוסף מכיוון שהיא אינה מוגבלת לחוגים ערביים או מוסלמים, אלא כוללת גם פוליטיקאים יהודים ודמוקרטים ותיקים. חבר הקונגרס לשעבר אנדי לוין, יהודי, האשים בעבר את הארגון בהסתרת זהותו הפוליטית בפרסומות בחירות, וטען שהבוחר הממוצע אינו יודע שהמסרים שהוא רואה מדי יום ממומנים על ידי קבוצת לובי בעלת מטרות ברורות במדיניות החוץ. כמו כן, חברי קונגרס דמוקרטים אחרים הודיעו על סירובם לקבל תמיכה מאייפאק בעתיד, בטענה שעצמאות ההחלטה הפוליטית דורשת התרחקות מכל רושם שעמדות נרכשות בכסף.

זאת בזמן שהמפלגה הדמוקרטית עוברת שינוי ניכר ביחסה לישראל. יותר ממאה חברי קונגרס דמוקרטים הצביעו לאחרונה בעד ניסיון לעצור חלק מהסיוע הצבאי האמריקאי לישראל, באיתות הגדול ביותר עד כה על התרחבות הפער בין ההנהגה המסורתית של המפלגה לבסיס התמיכה העממי שלה. ביקורת על אייפאק או סירוב לתמיכתה אינם עוד טאבו פוליטי כפי שהיה לפני שנים, אלא הפכו לחלק מהדיון הפנימי על עתיד מדיניות החוץ האמריקאית.

למרות שחלק מהאנליסטים מפחיתים מחשיבות השפעת נושא זה על התנהגות הבוחרים בהשוואה לנושאי כלכלה ואינפלציה, חשיבות הקרב במישיגן חורגת מגבולות המדינה. הוא מהווה מבחן אמיתי ליכולתה של הדמוקרטיה האמריקאית להתנגד לשליטת הכסף הפוליטי, וליכולתו של הבוחר להבחין בין מסרי בחירות לבין הגורמים המממנים אותם.

הסכנה האמיתית אינה טמונה בקיומן של קבוצות לובי, שכן אלו חלק מהמערכת הפוליטית האמריקאית, אלא בחוסר האיזון בכוח בינן לבין האזרח הרגיל. כאשר היכולת להזרים עשרות מיליוני דולרים הופכת לגורם המכריע בקביעת מי יזכה לחשיפה תקשורתית, ומי יוכל להגיע לבוחרים, התחרות הופכת בהדרגה ממאבק רעיונות למאבק חשבונות בנק.

המדאיג ביותר הוא שרבים מהפוליטיקאים והמוסדות נראים מוכנים להעלים עין מחוסר איזון זה כל עוד הוא אינו פוגע באינטרסים הישירים שלהם. השתיקה לנוכח התנפחות השפעת הכסף הפוליטי אינה פחות מסוכנת מהתנפחותה עצמה, מכיוון שהיא מעניקה לה לגיטימציה פוליטית ומוסרית, וגורמת לבחינת קבוצות הלובי להיראות כחריגה מהנורמה, במקום להיות חלק טבעי מהפיקוח הדמוקרטי.

מלחמת עזה חשפה שינוי עמוק בדעת הקהל האמריקאית, והראתה שהבסיס הדמוקרטי אינו רואה עוד את ישראל ואת קבוצות הלובי התומכות בה באותו אופן שהיה נהוג במשך עשורים. מכאן שהקרב במישיגן נראה יותר מסתם מרוץ בחירות; זהו עימות בין שני מודלים של דמוקרטיה: האחד רואה בכסף זכות לגיטימית להשפיע על הפוליטיקה בגבולות החוק, והשני מזהיר שהתנפחות השפעה זו מרוקנת את הבחירות מתוכנן העממי והופכת אותן קרובות יותר לתחרות בין מממנים מאשר לתחרות בין מועמדים. בסופו של דבר, הדמוקרטיה אינה נמדדת רק בקלפיות, אלא גם במידת שוויון ההזדמנויות בין המתמודדים, בשקיפות מקורות ההשפעה, וביכולתו של האזרח לבחור את נציגיו הרחק משליטת הכסף המאורגן וקבוצות הלובי העשירות ביותר.