השלכות 7 באוקטובר רודפות את הדורות הישראליים: קריסת אמון והקצנה גוברת

מקורות אקדמיים אישרו כי מדינת הכיבוש עדיין סובלת מהשלכות קשות של מתקפת השבעה באוקטובר, במיוחד בכל הנוגע לדורות העולים שחוו רגע של קריסה מוחלטת. פרופסור נועה לביא, דיקנית הפקולטה למינהל ציבורי, סברה כי מה שקרה לא היה רק אסון חולף, אלא שבר עמוק שפגע בליבת האמון במדינה ובמוסדותיה הצבאיים והפוליטיים.

לביא הסבירה כי הדור הישראלי החדש גדל בסביבה שהטעתה אותו לחשוב על כוח טכנולוגי, צבאי וכלכלי בלתי מנוצח, אך אירועי אוקטובר חשפו את השקר שבתמונה זו. השבר הפתאומי הזה הציב את הצעירים מול מציאות של מדינה שקועה בסכסוכי גבולות בלתי סדירים, אלימות מתמשכת ומשברים פוליטיים בלתי נגמרים, מה שערער את אמונתם בעתיד.

המקורות ציינו כי החברה הישראלית מתמודדת עם קושי גובר בניהול סכסוכיה הפנימיים, שכן היא הפכה לקבוצות ושבטים מתחרים חסרי שפת דיאלוג משותפת. כמו כן, מערכת החינוך כשלה בהצגת חזון אזרחי המסוגל לגשר על הפער העמוק המכה במבנה החברה מבפנים.

הצעירים הישראלים חיים כיום במצב של קיטוב חריף וחשדנות כלפי המוסדות הרשמיים, במיוחד לאחר שנים של שליטה של הנהגה פוליטית אחת שלא הותירה מקום לצמיחת חלופות אמיתיות. מציאות זו הובילה למשבר אמון מתמשך, לא רק בין הציבור למנהיגיו, אלא גם בין קבוצות שונות בציבור הנאבקות על זהות וגבולות.

הניתוח האקדמי ציין כי סוגיות מהותיות כמו היחסים עם הפלסטינים, הסכסוך בין דתיים לחילונים, והפערים בין יהודים אשכנזים לספרדים, נותרו ללא מענה אמיתי במשך שנים. הדור העולה האמין כי הצמיחה הכלכלית תספיק כדי לדחות את ההתמודדות עם סתירות אלו, אך הקריסה הביטחונית האחרונה החזירה את התיקים הללו לקדמת הבמה בעוצמה.

ההנחה שהצבא הישראלי תמיד צודק או שהממשלה דואגת לכל אזרחיה באופן שווה קרסה ברגעי משבר גדולים. הצעירים ראו את מדינתם, המתוארת כחזקה, ברגע של חולשה חסרת תקדים, מה שדחף רבים מהם למסלולים אידיאולוגיים שונים המשקפים את גודל ההלם.

לביא צפתה מגמה מדאיגה בקרב חלקים מהצעירים לעבר לאומיות קיצונית ודתיות רדיקלית, ואף משיכה לרעיונות פשיסטיים כסוג של תגובה לאובדן הביטחון. תמורות אלו מעלות שאלות קיומיות לגבי האפשרות לבנות חיים יציבים בישראל, ומידת יכולתה של המדינה לספק עתיד ביטחוני וכלכלי מבטיח.

השאלה המרכזית המעסיקה את הישראלים כיום חורגת מעבר לקביעת האחריות לכשל הביטחוני, ומגיעה לאופן שבו ניתן לבנות מחדש את האמון ברעיון המדינה עצמו. זהו משבר הנוגע ליכולתה של החברה לאסוף את שבריה לאחר הלם שזעזע את היסודות שעליהם נבנתה ההבטחה הציונית לביטחון ושגשוג מתמיד.

המקורות מדגישים כי כעס ויהירות צבאית אינם מספיקים עוד כדי לשכנע את הדור החדש בכדאיות המדיניות הנוכחית, שכן רבים שואפים לחיות ב'מדינה נורמלית' הרחק מהלם. צעירים אלה דוחים את הרעיון לגדל את ילדיהם תחת מטח טילים או מעבר מתמיד מאסון לאומי אחד למשנהו ללא אופק פוליטי ברור.

ניהול חילוקי דעות ללא שנאה והתגברות על פילוגים זהותיים הפכו לצורך דחוף להמשך קיומה של החברה הישראלית, שאינה יכולה לחיות לאורך זמן מונעת רק מפחד וחשד. חילוקי הדעות הפנימיים אמיתיים ועמוקים, והמשך התעלמות מהם או דחייתם אינו עוד אופציה זמינה לאחר אירועי השבעה באוקטובר.

ההיסטוריה האחרונה מהווה תזכורת קשה לכך שהשברים שנולדו עם הקמת המדינה מעולם לא נפתרו, אלא כוסו בניצחונות צבאיים או הצלחות כלכליות זמניות. וכיום, הישראלים מוצאים את עצמם מול מראה המשקפת מציאות מרה הדורשת בחינות עמוקות יותר מאשר רק שינוי ממשלה או פתיחה במבצע צבאי חדש.

הדור החדש מעלה שאלות קשות בפני האליטה הישנה, האם 'ההבטחה הציונית' עדיין קיימת, או שהיא התפוגגה ברגע הקריסה ההוא. שאלות אלו משקפות מצב של ייאוש ואובדן כיוון בהיעדר חזון פוליטי מקיף המתמודד עם שורשי הסכסוך והמשברים הפנימיים.

בסופו של דבר, ניתוח זה מציג חשבון נפש קשה לחברה הישראלית, ומזהיר כי תוצאות השבעה באוקטובר ימשיכו ללוות את הדורות הבאים במשך שנים רבות. זו אינה רק מלחמה צבאית, אלא משבר זהות וקיום המכה עמוק בתודעה הישראלית ומטיל ספק ביכולתה של המדינה להתקיים בצורתה הנוכחית.

לביא סיכמה כי החברה הישראלית נדרשת כיום להגדיר את עצמה מחדש הרחק משפת הכוח הטהורה, שכן ההסתמכות על הצבא והטכנולוגיה בלבד הוכיחה את כישלונה בהגנה על 'החלום'. העתיד נראה מעורפל לנוכח הקצנה גוברת ואובדן אמון, מה שמציב את ישראל בפני מבחן היסטורי חסר תקדים.

השבעה באוקטובר לא הייתה רק אסון לאומי, אלא רגע של התרסקות שבו קרסה ההנחה שהמדינה תמיד שולטת ושהצבא תמיד מוכן.