ראש ממשלת הכיבוש, בנימין נתניהו, חשף לאחרונה, במהלך פגישות דיפלומטיות בכירות, קווי מתאר של אסטרטגיה חדשה המכונה 'הברית המשושה'. חזון זה נועד למקם את ישראל כאבן יסוד במערכת אזורית ובינלאומית חדשה המתמודדת עם מה שהיא מתארת כצירים עוינים באזור.
דוקטרינה פוליטית זו מבוססת על שותפות אסטרטגית עמוקה עם הודו, שנתניהו רואה בה מעצמה עולמית עולה ושחקן מפתח המקשר בין יבשת אסיה לאזור אגן הים התיכון. ישראל שואפת, באמצעות מסלול זה, לחזק את שיתוף הפעולה הביטחוני והטכנולוגי עם ניו דלהי כדי להבטיח את עליונותה האסטרטגית.
לצד הודו, יוון וקפריסין בולטות כעמודי תווך במבנה משושה זה, הנתמך על ידי השתתפות מדינות ערביות המתוארות כמתונות וכוחות אפריקאים ואסיאתיים שטרם נקראו בשמם. גוש זה שואף ליצור מצב של תלות כלכלית הדדית ויכולות טכנולוגיות משותפות כדי להתמודד עם האתגרים הביטחוניים הגוברים.
מקורות אנליטיים מצביעים על כך ש'דוקטרינת נתניהו' הגיעה כתגובה ישירה להיווצרות גוש אסטרטגי מתחרה הכולל את פקיסטן, ערב הסעודית, טורקיה ומצרים. ברית מרובעת זו, המכונה לעיתים 'נאט"ו האסלאמי', החלה לקבל אופי רשמי לאחר חתימת הסכמי הגנה משותפים בין ריאד לאיסלמבאד.
נתניהו מנסה, באמצעות הפרויקט שלו, לבנות מבנה נגדי המבוסס על ערכים משותפים ואינטרסים כלכליים, ומנסה לתאר את ישראל ככוח מארגן של הסדר האזורי ולא רק כמדינה המגנה על גבולותיה. שאיפה זו נשענת על התשתית הצבאית החזקה, כאשר הודו היא הלקוח הגדול ביותר של יצוא ביטחוני ישראלי.
למרות התנופה הדיפלומטית, הודו עדיין נוקטת במדיניות של 'עמימות מחושבת' ונמנעת מהצטרפות רשמית לכל ברית צבאית מפורשת. ניו דלהי חוששת שהתערבות מלאה בציר הישראלי תפגע ביחסיה ההיסטוריים והחמים עם איראן, כמו גם באינטרסים שלה עם ערב הסעודית.
בהקשר קשור, היחסים הישראלים-יוונים עברו התפתחות ניכרת, כאשר ישראל אירחה פסגה משולשת בדצמבר 2025 לחיזוק שיתוף הפעולה בתחומי האנרגיה והתקשורת. מסגרת זו התרחבה לכלול עסקאות צבאיות ענקיות, ביניהן רכישת מערכות ארטילריה רקטית ישראליות על ידי אתונה בשווי העולה על 760 מיליון דולר.
עם זאת, השאיפות הישראליות נתקלות במכשולים מבניים הקשורים לרצונה של יוון לשמור על מסלול פיוס זהיר עם טורקיה תחת מטריית נאט"ו. איזון עדין זה מקשה על הפיכת הבנות דו-צדדיות לברית צבאית קולקטיבית מוצקה המכוונת לגורמים אזוריים ספציפיים.
משקיפים רואים כי המדיניות ההודית במערב אסיה מתחזקת על ידי העמקת הקשרים הצבאיים עם ישראל, אך היא מסרבת לוותר על עצמאותה האסטרטגית. הודו מעדיפה לגבש את הסדריה הביטחוניים על פי תנאיה שלה, הרחק מהיגררות לקיטובים חדים העלולים לפגוע במעמדה הבינלאומי.
המציאות האזורית הרב-קוטבית מציבה אתגרים נוספים בפני 'דוקטרינת נתניהו', במיוחד עם תיאום עמדות דיפלומטיות של מדינות סוניות גדולות בתגובה למדיניות הישראלית. הדבר בא לידי ביטוי בהצהרות המשותפות שגינו את הפעולות הצבאיות בעזה ובסוריה, מה שמשקף פער בין שאיפות ישראל למציאות הפוליטית.
ניסיון לחלק את האזור לצירים דו-קוטביים מתנגשים עלול, לדברי אנליסטים, להחריף את הקיטוב האזורי במקום להביא ליציבות. מגמה זו מעניקה למתחרי ישראל תמריץ גדול יותר לחזק את התיאום הצבאי והפוליטי ביניהם כדי להתמודד עם ההתפשטות הישראלית המשוערת.
רעיון 'הברית המשושה' נותר בגדר מסגרת של שאיפות ישראליות אלא אם כן ימצא מענה מלא מצד שותפים פוטנציאליים, ובראשם הודו. האינטרסים הלאומיים המשתנים והחישובים הגיאופוליטיים המורכבים הופכים את לידת 'נאט"ו' בהובלת ישראל לעניין רחוק מהישג יד כרגע.
מקורות דיווחו כי הכישלון בהפיכת חזון זה למציאות מוחשית נובע מחוסר יכולתה של ישראל לספק ערבויות ביטחוניות העולות על האינטרסים הקיימים בין מדינות האזור. המדינות המועמדות לברית מעדיפות לשמור על יחסים מאוזנים המבטיחים את ביטחונן הלאומי מבלי להיכנס לעימותים ישירים.
לסיכום, עתיד ברית זו נותר תלוי במשתנים הבינלאומיים ובבחירות של הכוחות העולים באסיה ובאירופה. למרות המשיכה התיאורטית של דוקטרינת נתניהו, המציאות מוכיחה כי מדינות גדולות כמו הודו לא יסכימו להיות רק כלים בחזון אסטרטגי המשרת קודם כל את האינטרסים הישראליים.
הדוקטרינה המשושה של נתניהו לא נוצרה בחלל ריק, אלא הגיעה כתגובה לברית האסטרטגית החדשה בין פקיסטן, ערב הסעודית, טורקיה ומצרים.
شارك برأيك
הדוקטרינה המשושה של נתניהו: שאיפות ישראליות לבנות ציר אזורי מתנגשות עם שיקולי הודו ויוון