מאת מארק לינץ'
מאז המתקפה של חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר, המזרח התיכון סוער בהפגנות המוניות. מצרים הפגינו בסולידריות עם פלסטינים הנמצאים בסיכון אישי גדול, ועיראקים, מרוקאים, תוניסאים ותימנים יצאו לרחובות במספרים עצומים. בינתיים, הירדנים שברו קווים אדומים ארוכי שנים כשהם צעדו על שגרירות ישראל, וסעודיה סירבה לחדש את שיחות הנורמליזציה עם ישראל, בין השאר בגלל הזעם העמוק של אנשיה על פעולות ישראל ברצועת עזה.
מבחינת וושינגטון, הדעה היא שאף אחד מההתגייסות הזו לא באמת משנה. מנהיגים ערבים, אחרי הכל, הם מהמתרגלים המנוסים בעולם של ריאל-פוליטיק, ויש להם רקורד של התעלמות מהעדפות האנשים שלהם. ההפגנות, למרות שהן גדולות, היו ניתנות לניהול. נשיא מצרים לשעבר, חוסני מובארק, ומנהיגים נוספים עודדו זה מכבר הפגנות על היחס לפלסטינים, המאפשרות לבני עמם לפוצץ קיטור ולכוון את זעמם כלפי אויב זר במקום נגד שחיתות וחוסר יכולת מקומית. עם הזמן, או לפחות כך הטענה, הלחימה בעזה תסתיים, המפגינים הזועמים ילכו הביתה, ומנהיגיהם ימשיכו לרדוף אחרי אינטרסים אישיים, פעילות שבה הם מצטיינים.
גם לקובעי מדיניות החוץ של ארה"ב יש היסטוריה ארוכה של התעלמות מדעת הקהל במזרח התיכון - מה שנקרא הרחוב הערבי. אחרי הכל, אם מנהיגים ערבים אוטוקרטיים מתרגלים, אז אין צורך לשים לב למה שצועקים פעילים זועמים או במה שאזרחים פשוטים אומרים לסקרים או לתקשורת. מכיוון שאין דמוקרטיות במזרח התיכון, אין צורך להתייחס למה שמישהו מחוץ לארמונות חושב. ולמרות כל הדיבורים שלה על דמוקרטיה וזכויות אדם, וושינגטון תמיד הייתה נוחה יותר להתמודד עם אוטוקרטים פרגמטיים מאשר עם ציבורים שהיא רואה בהם אספסוף קיצוני לא הגיוני. לעתים רחוקות הוא עוצר לשקול כיצד זה עשוי לתרום לרשומה העגומה של כשלי מדיניות.
נכונותה של ארצות הברית לבטל את החששות הפופולריים מתחזקת על ידי הזיכרון של 2003, כאשר דעת הקהל הערבית התנגדה בפראות לפלישה בהנהגת ארה"ב לעיראק, אך רוב מנהיגי האזור שיתפו פעולה עם הפלישה ואף אחד לא נקט צעדים להתנגד לה. למרות עשרות שנים של הפגנות המוניות תכופות נגד פעולות ישראל בעזה ובגדה המערבית, ירדן ומצרים קיימו הסכמי שלום עם ישראל, ומצרים אף השתתפה באופן פעיל במצור על עזה. ואכן, שאננות ארה"ב הלכה וגברה ככל שההתפרצויות הצפויות של זעם עממי - למשל, על העברת שגרירות ארה"ב לירושלים או הפצצת תימן - לא התממשו. הרשעתה של וושינגטון התערערה לזמן קצר בעקבות ההתקוממויות הערביות של 2011, אך היא חזרה במלוא עוצמתה כאשר האוטוקרטיות השיגו מחדש את השליטה בשנים הבאות.
נראה שזה מה שארצות הברית ורוב מנתחי המדיניות מצפים גם הפעם. כשההפצצה תסתיים סוף סוף, ההמונים יחזרו לבתיהם וימצאו דברים אחרים לכעוס עליהם, והפוליטיקה האזורית יכולה לחזור לשגרה. אבל ההנחות הללו משקפות אי הבנה מהותית של חשיבות דעת הקהל במזרח התיכון, כמו גם קריאה שגויה עמוקה של מה שהשתנה באמת מאז ההתקוממויות ב-2011.
ללא פטפוט סרק
המונח "רחוב ערבי" משמש על ידי קובעי מדיניות כדי לצמצם את דעת הקהל האזורית להתבטאויות של המון לא רציונלי, עוין ואמוציונלי שעשוי להיות לפייס או מודחק, אך ללא העדפות מדיניות או רעיונות קוהרנטיים. לביטוי יש שורשים עמוקים בשלטון הקולוניאלי הבריטי והצרפתי והוא אומץ על ידי ארצות הברית עם כניסתה למלחמה הקרה והגיע להאמין שחינוך וקפיטליזם מסוגלים להפוך את המזרח התיכון לדמותו של המערב. רעיונות אלה עמדו בבסיס מדיניותה של וושינגטון לשתף פעולה עם דיקטטורים ערבים שיכולים לשלוט בבני עמם. זה התאים למנהיגים ערבים, שיכלו להסיט את הלחץ המערבי בנושאים כמו ישראל או דמוקרטיזציה על ידי הצבעה על איום ההתקוממויות העממיות והבוגיאים האסלאמיים שמחכים בכנפיים כדי לתפוס את מקומם.
לפני 2011, נקודת השיא של תפיסת הרחוב הערבי התרחשה במהלך מה שמכונה המלחמה הקרה הערבית של שנות ה-50, כאשר מנהיגים פאן-ערבים פופוליסטים זכו להצלחה רבה בגיוס ההמונים נגד בעלות ברית מערביות שמרניות בשם האחדות הערבית והתמיכה ב- פלסטינים. המראה של אלפי מפגינים זועמים שהגיבו לנאום הרדיו של נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר כשהם משתוללים ברחובות במדינות כולל ירדן הרשים את עצמו על קובעי המדיניות המערביים. וושינגטון, במיוחד, הגיעה למסקנה שהרחוב הערבי מסוכן, ויצר פתחים לסובייטים. עמים אלה, אם כן, לא היו אמורים להיות מנומקים אלא להיות נשלטים בכוח. הרבה אחרי שהמלחמה הקרה הסתיימה, תפיסה זו נמשכה, למרות שהיא נשענת על אי הבנה בסיסית של הפוליטיקה הערבית וממשיכה להניע את מדיניות המזרח התיכון של ארה"ב, כמו גם ניתוחי מדיניות רבים של האזור. תמיד היה קל יותר לדחות את התמיכה הערבית בשטחים הפלסטיניים כנטועה באנטישמיות אטוויסטית - או לנפנף זעם ציבורי על מדיניות ארה"ב כפי שתופפה בציניות על ידי פוליטיקאים - מאשר לקחת ברצינות את הסיבות לכעסם של הערבים ולגלות. דרכים להתמודד עם החששות שלהם.
הרעיון הזה של הרחוב הערבי השתנה במקצת בשנות ה-90 ובעשור שלאחר מכן. הטלוויזיה בלוויין, במיוחד אל-ג'זירה, התגבשה בעשורים הללו ועיצבה דעת קהל כלל-ערבית. העלייה של סקרי דעת קהל שיטתיים ומדעיים בשנות ה-90 סיפקה ניואנסים ניכרים לגבי שונות לאומית, עמדות המשתנות בתגובה לאירועים והערכות מתוחכמות של תנאים פוליטיים. הופעת המדיה החברתית אפשרה למגוון רחב של קולות ערבים לשבור את השליטה בתקשורת ולנפץ סטריאוטיפים באמצעות ניתוח בלתי אמצעי ומעורבות אינטראקטיבית שלהם. לאחר ה-11 בספטמבר, וושינגטון השקיעה מאמצים רבים במלחמת רעיונות, שנועדה להילחם ברעיונות קיצוניים ואיסלאמיסטיים ברחבי האזור, גישה שלמרות שהיא מוטעית, דרשה השקעה משמעותית במחקר סקרים ותשומת לב זהירה לתקשורת הערבית ולמדיה החברתית המתפתחת. . אבל אז ההתקוממויות ב-2011 ניפצו את השאננות הכללית לגבי יציבותם של האוטוקרטים באזור, והראו שקול העם צריך להישמע ולהתחשב.
האוטוקרטים רועדים אבל שורדים
זיכרון ההתקוממויות של 2011 עדיין תלוי על כל חישוב של יציבות המשטר במזרח התיכון של היום. התוצאות של אותם אירועים מהפכניים נשאו לקחים מעורבים. ההתפשטות המהירה של המחאות מאיימות המשטר מתוניסיה על פני כל האזור כמעט הראתה כי היציבות כביכול של האוטוקרטיות הערביות הייתה בעיקרה מיתוס. לרגע קצר הפסיק להיות הגיוני שבוושינגטון תתעלם מהדקויות של דעת הקהל הערבית או לדחות את הבטחותיהם של שליטים ערבים עייפים. ההתקוממויות היו בעליל לא רק התפרצות של רחוב ערבי חסר שכל. במקום זאת, המהפכנים הצעירים שכבשו את רוח התקופה ביטאו ביקורת מהורהרת וחריפה על האוטוקרטים שהם קראו תיגר עליהם, ואפילו האיסלאמיסטים בתוכם דיברו בשפת החירות והדמוקרטיה. ממשלות מערביות מיהרו בתחילה לעסוק במנהיגים צעירים מרשימים אלה וניסו לתמוך במאמציהם להביא למעברים דמוקרטיים ולמערכות פוליטיות פתוחות יותר.
אבל לקחים כאלה נשכחו במהירות כאשר המשטרים הערביים חזרו לשלוט באמצעות הפיכות צבאיות, הנדסה פוליטית ודיכוי רחב. אוטוקרטים ברחבי האזור עזרו לאוטוקרטים אחרים להחזיר את כוחם, והמערב פשוט עמד מנגד. ארצות הברית, למשל, לא פעלה כשסעודיה, איחוד האמירויות הערביות ומדינות מפרץ אחרות תמכו בדיכוי המרושע של בחריין של מחאותיה ב-2011 והזרימו תמיכה כספית ופוליטית בהפיכה הצבאית המצרית ב-2013. השיקום האוטוקרטי שלאחר מכן הביא לרמת דיכוי שחרגה הרבה מעבר לזו שהייתה קיימת לפני 2011, כאשר משטרים ברחבי האזור מרסקים ומשתיקים את החברה האזרחית, מחשש להתעוררות מחודשת של האופוזיציה. מעקב דיגיטלי סייע לאמצעי דיכוי אלה, והעניק למשטרים הבנה חסרת תקדים של ניואנסים של השקפות אזרחיהם ושל הפוטנציאל של תנועות אופוזיציה להופיע.
השיקום האוטוקרטי הביא במהירות להחזרתו של מודל ישן יותר של מדיניות חוץ מערבית המבוססת על שיתוף פעולה עם אליטות אוטוקרטיות והתעלמות מדעותיהם של הציבור הערבי. בשום מקום לא ניתן היה לראות זאת בצורה ברורה יותר מאשר במדיניות ארה"ב כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. משנת 1991 ועד לאחרונה, וושינגטון ניהלה תהליך שלום בין השאר משום שמנהיגי ארה"ב האמינו כי מתן פתרון צודק לפלסטינים הוא חיוני כדי לתת לגיטימציה לבכורה של ארה"ב. הממשל של הנשיא דונלד טראמפ, לעומת זאת, פשוט התעלם מדעת הקהל הפלסטינית והערבית כשהיא תיווך בהסכם אברהם, אשר נרמל את היחסים בין ישראל לבחריין ואיחוד האמירויות הערביות, מבלי לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ההסכמים כללו גם את סודן, כמו גם את מרוקו, לאחר שוושינגטון הסכימה להכיר בריבונותה על סהרה המערבית.
אוטוקרטים באזור עזרו לאוטוקרטים אחרים להחזיר את הכוח, והמערב עמד מנגד.
נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, למרות הרטוריקה המבטיחה של הקמפיין, במקום זאת אימץ בלב שלם את גישתו של טראמפ למזרח התיכון, דחף לנורמליזציה ערבית-ישראלית והתעלם מהדמוקרטיה ומזכויות האדם. לאחר השבעתו בשנת 2021, בידן זנח את הבטחותיו לשים את זכויות האדם בראש סדר העדיפויות ולהפוך את ערב הסעודית לפריה על רצח העיתונאי ג'מאל חשוגי ומלחמתה בתימן. במקום זאת, הוא נאבק בייאוש לא ראוי לסיים את מדיניותו של טראמפ לנרמל את היחסים עם ישראל מבלי לפתור את הסוגיה הפלסטינית ולהדוף את ההישגים הסיניים באזור על ידי הבטחת הסכם עם סעודיה. אין זה מקרה שהתקפת חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר התרחשה במקביל לעיתונות בבית המשפט המלא של ממשל ביידן למען הסכם נורמליזציה סעודית, בעיצומה של פרובוקציות חסרות תקדים של מתנחלים ישראלים בגדה המערבית. היו סימנים רבים של חוסר שביעות רצון של הערבים מנורמליזציה ואינספור אזהרות על פיצוץ קרוב בעזה, אבל וושינגטון התעלמה מהם כעוד מקרה של יחס מוטעה לרחוב ערבי שהאמינה שבעלי בריתה האוטוקרטיים יכולים לשלוט בו. זה היה שגוי.
הסיבה לכך היא שדעת הקהל חשובה במזרח התיכון. לפוליטיקה יש חשיבות, אפילו תחת אוטוקרטיות, ובמזרח התיכון, כוחות פוליטיים נעים בצורה חלקה בין המקומי והאזורי. מנהיגים מצליחים חייבים ללמוד לשלוט בשני הממדים של המשחק. חלק מהבטחת הישרדותם הוא לדעת כיצד להגיב למחאות, והתגובה תלויה בנושא שעל הפרק. דיפלומטים מערביים מקשיבים לשליטים ערבים שלא היו מקריבים אפילו אינטרסים קלים למען טובת הכלל אם יכלו להתחמק מזה. כמובן, יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן יעשה עסקה עם ישראל אם הוא חושב שזה ישרת את האינטרסים של ממשלתו והוא יוכל לספוג את הכעס הציבורי בלי יותר מדי סיכון. אבל זה אם גדול. לנסיך מוחמד ולמנהיגים ערבים אחרים אכפת ממה שעלול לגרום להפלתם. לרוב, אכפת להם מדבר אחד יותר מכל דבר אחר: להישאר בשלטון. המשמעות היא לא רק למנוע הפגנות המוניות המאיימות על המשטר, אלא גם להיות קשובים למקורות פוטנציאליים של אי שביעות רצון ולהגיב לפי הצורך כדי להדוף אותם. כאשר כמעט כל מדינה ערבית מחוץ למפרץ סובלת מבעיות כלכליות קיצוניות, ובהתאם לכך מפעילה דיכוי מירבי, על המשטרים להיות זהירים עוד יותר בתגובה לנושאים כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
מנהיגים ערבים, בינתיים, מתמקדים גם במשחק הפוליטי האזורי ומתחרים בחירוף נפש כדי למקם את עצמם כמגנים היעילים ביותר של הזהויות והאינטרסים המשותפים שלהם. לכן הם מלבישים לעתים קרובות אפילו את המהלכים הציניים והאינטרסנטיים הכי ערומים כמשרתים את האינטרסים של הפלסטינים או מגנים על הכבוד הערבי. הפעולות האחרונות של איחוד האמירויות הערביות, כמו כאשר היא ניסתה להצדיק את הסכם אברהם בטענה כי מנעה את סיפוח הגדה המתוכנן של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, הן דוגמה לכך. למנהיגים ערבים אכפת ממה שנותן להם יתרון או מאיים עליהם במשחק התחרותי האינטנסיבי של פוליטיקה אזורית - בין אם זה נגד מתמודדים ערביים אחרים על השפעה ובין אם נגד מעצמות אחרות, כולל טורקיה ואיראן. הממד האזורי של התחרות נעשה חזק עוד יותר בעשור האחרון, שכן ההתקוממויות הערביות הדגישו כיצד התפתחויות פוליטיות ברחבי האזור עלולות לסכן את הישרדותו של כל משטר מקומי. בעיקר, קטאר התחרתה קשה עם סעודיה ואיחוד האמירויות הערביות על מעברים פוליטיים ומלחמות אזרחים בסוריה, בתוניסיה ובמקומות אחרים, ניסתה לעצב את דעת הקהל אך גם להגיב לה.
התנגשות הבניין
כיום, ברור לחלוטין שזה היה שגוי של ארצות הברית להניח שהיא יכולה להתעלם מדעת הקהל הערבית לגבי היחס לפלסטינים. הערבים, למעשה, לא איבדו עניין בנושא. והמשטרים הערביים לא קבעו למעשה אחיזת מוות בהתגייסות ציבורית. כמעט כל משטר מוצא כעת שהציבורים שלו מגויסים בצורה יוצאת דופן למה שהם מחשיבים כמסע רצח העם של ישראל נגד עזה ותוכנית חדשה של עקירה וכיבוש. רמת הגיוס והזעם הציבורי כתוצאה מכך עולה על הזעם של 2003 על הפלישה האמריקנית לעיראק, והיא משפיעה בבירור על התנהגות המשטרים באזור. ואכן, ניתן לראות את מידת ועוצמתה של ההתגייסות העממית לא רק בתקשורת ובהמון ברחובות אלא גם בביקורת הלא אופיינית על ישראל וארה"ב המושמעות על ידי משטרים שצריכים לעשות זאת נכון כדי לשרוד. אפילו מצרים, שותפה קרובה של ארה"ב, איימה להקפיא את הסכמי קמפ דיוויד אם ישראל תפלוש לרפיח או תגרש עזתים לסיני.
התקשורת הערבית, שהייתה מפוצלת קשות ומקוטבת פוליטית במהלך המלחמות הפוליטיות התוך-אזוריות של העשור הקודם, התאחדה במידה רבה בהגנה על עזה. אל-ג'זירה חוזרת, משחזרת את ימי הזוהר שלה באמצעות סיקור מסביב לשעון של הזוועות שם, גם כשהעיתונאים שלה נהרגו בפעולה על ידי כוחות ישראליים. גם המדיה החברתית חזרה - לא הגופה של טוויטר או פייסבוק ואינסטגרם המצונזרות עד כאב, אלא גם אפליקציות חדשות יותר כמו TikTok, WhatsApp ו-Telegram. התמונות והסרטונים שעולים מעזה מציפים את הספין שמציעות ישראל וארצות הברית ועוקפים בקלות את הסיקור המדווש ברכות של כלי חדשות מערביים. אנשים רואים את ההרס. מדי יום הם מתמודדים עם סצנות של טרגדיה שלא תיאמן. והם מכירים קורבנות ישירות. הם אינם זקוקים לתקשורת כדי להבין הודעות וואטסאפ מתושבי עזה המבועתים או כדי לצפות בסרטונים המחרידים המופצים בטלגרם.
פעילים ואינטלקטואלים ערבים פיתחו טיעונים רבי עוצמה על אופי השליטה של ישראל בשטחים הפלסטיניים ואלה נכנסים לשיח המערבי בדרכים חדשות. התיק שהביאה דרום אפריקה לבית הדין הבינלאומי לצדק, בטענה לרצח עם ישראלי בעזה, הכניס רבים מהטיעונים הללו למחזור ברחבי הדרום העולמי ובתוך ארגונים בינלאומיים. היא עשתה זאת על ידי התייחסות לא רק להצהרות של מנהיגים ישראלים, אלא גם למסגרות מושגיות על כיבוש וקולוניאליזם של מתנחלים שפותחו על ידי אינטלקטואלים ערבים ופלסטינים. מלחמת הרעיונות שארה"ב ביקשה לנהל בעולם המוסלמי לאחר ה-11 בספטמבר, בטענה להביא חירות ודמוקרטיה לאזור נחשל, הפכה את מסלולה, כאשר ארה"ב עומדת במגננה בגלל הצביעות שלה בדרישה לגנות את מלחמתה של רוסיה באוקראינה תוך תמיכה במלחמתה של ישראל בעזה.
אזור נסחף
כל זה קורה בעידן שמאופיין, עוד לפני מלחמת ישראל-חמאס, בירידה בבכורה של ארצות הברית ובאוטונומיה הגוברת של מעצמות אזוריות. מדינות ערביות מובילות ביקשו יותר ויותר להפגין את עצמאותן מארצות הברית, לבנות יחסים אסטרטגיים עם סין ורוסיה ולרדוף אחר האג'נדות שלהן בעניינים אזוריים. הנכונות של משטרים ערביים להתריס נגד העדפות ארה"ב הייתה סימן ההיכר של העשור הקודם, שכן מדינות המפרץ התעלמו ממדיניות אמריקאית לקראת מעבר דמוקרטי במצרים, הציפו נשק לסוריה למרות זהירותה של וושינגטון, ופעלו נגד הסכם הגרעין עם איראן. הנכונות הזו לזלזל ברצונותיה של ארצות הברית התבהרה עוד יותר בעקבות פלישת רוסיה לאוקראינה. בשנתיים האחרונות ראינו את רוב המשטרים במזרח התיכון שסירבו להצביע עם וושינגטון נגד רוסיה, וסעודיה סירבה ללכת בעקבות ארצות הברית בנוגע לתמחור הנפט.
התמיכה הבלתי מנצנץ של וושינגטון בישראל בהרס שלה בעזה, לעומת זאת, הביאה את העוינות ארוכת השנים כלפי מדיניות ארה"ב לראש, וגררה משבר לגיטימציה המאיים על כל המבנה של הבכורה ההיסטורית של ארה"ב באזור. קשה להפריז באיזו מידה הערבים מאשימים את ארצות הברית במלחמה הזו. הם יכולים לראות שרק מכירת נשק בארה"ב והווטו של האו"ם מאפשרים לישראל להמשיך במלחמתה. הם מודעים לכך שארה"ב מגינה על ישראל על פעולות זהות לאלו שארצות הברית גינתה את רוסיה וסוריה בגינן. ניתן לראות את מידת הכעס הפופולרי הזה בהתנתקותם של מספר רב של עובדים צעירים בארגונים לא ממשלתיים ופעילים מפרויקטים ורשתות הנתמכות על ידי ארה"ב שנבנו במשך עשרות שנים של דיפלומטיה ציבורית, התפתחות שצוטטה על ידי אנל שלין בהתפטרותה העקרונית מתפקידה. תפקידה כקצינת חוץ במחלקת המדינה במרץ.
הבית הלבן עדיין מתנהג כאילו שום דבר מזה לא באמת משנה. המשטרים הערביים ישרדו, הכעס יתפוגג או יופנה לנושאים אחרים, ובעוד כמה חודשים תוכל וושינגטון לחזור לעניינים החשובים של נורמליזציה ישראלית-סעודית. כך פעלו הדברים באופן מסורתי. אבל הפעם בהחלט יכול להיות אחרת. הפיאסקו של עזה, ברגע של שינוי כוח עולמי ושינוי חישובים של מנהיגים אזוריים, מראה עד כמה וושינגטון למדה מעט מהרקורד הארוך של כשלי מדיניות. אופי ומידת הכעס העממי, ירידת הבכורה של ארה"ב והתמוטטות הלגיטימיות שלה, ותעדוף המשטרים הערביים להישרדותם המקומית, כמו גם התחרות האזורית, מצביעים על כך שהסדר האזורי החדש יהיה הרבה יותר קשוב לדעת הקהל. מאשר הישן. אם וושינגטון תמשיך להתעלם מדעת הקהל, היא תגרום לאבדון את התכנון שלה לאחר סיום המלחמה בעזה.
