סאלם אל-הארש.. סיפורו של הבדואי שסיכל את תוכנית 'בינאום סיני' והדהים את משה דיין

מסמכים היסטוריים וזכרונות של מנהיגים ערבים חשפו את שורשי השאיפות הציוניות בחצי האי סיני, שהחלו למעשה בשנת 1906 באמצעות משלחות טכניות בריטיות. השייח' אמין אל-חוסייני, המופתי של פלסטין, הזהיר בזיכרונותיו שהוגשו לממשלת מצרים בשנת 1950 מפני מהלכים אלה שנועדו לחקור את גיאוגרפיה של האזור כהקדמה ליישוב יהודים בו ולהפרדת המדינות הערביות באסיה מאפריקה.

הניסיונות הישראליים לכפות מציאות חדשה בסיני נמשכו גם לאחר מהפכת יולי 1952, כאשר תל אביב ניסתה להתערב במשא ומתן על פינוי הבריטים מתעלת סואץ בשנת 1954. ישראל ראתה אז בנוכחות הכוחות הבריטיים חיץ ביטחוני המבטיח את יציבות גבולותיה, והביעה את חששה משליטה מצרית מלאה על נתיבי השיט המובילים לנמל חיפה.

לאחר תבוסת יוני 1967 וכיבוש כל סיני, החלה ישראל לגבש אסטרטגיה שמטרתה לבסס את שליטתה בשטח באמצעות משטר צבאי ישיר. ארכיונים ישראליים הראו שההנהגה הפוליטית בתל אביב התייחסה לסיני כאל שטח כבוש המנוהל בפקודות צבאיות, תוך השארת האפשרויות פתוחות בין סיפוח קבוע לבין שימוש בה ככלי למיקוח פוליטי.

על רקע הסלמת העימותים הצבאיים ומלחמת ההתשה בשנת 1968, עבר צבא הכיבוש מדפוס פריסה נייד לבניית ביצורים קבועים שנודעו לימים כ'קו בר-לב'. מטרת ביצורים אלה הייתה להפחית את האבדות בנפש ולהבטיח את קווי העימות בגדה המזרחית של תעלת סואץ, במקביל לניסיונות להכיל את תושבי האזור מבחינה שבטית.

באותה תקופה גובשה תוכנית ישראלית מרושעת שמטרתה 'בינאום סיני', כלומר הפיכתה לישות עצמאית תחת פיקוח בינלאומי שתשמש כאזור חיץ קבוע עם מצרים. כדי להשיג זאת, ניסו שלטונות הכיבוש לפתות את ראשי השבטים באמצעות פיתויים כספיים ובעין, אך ניסיונות אלה נתקלו בסירוב עממי איתן ובהתעקשות על הזהות הלאומית המצרית.

המודיעין הצבאי המצרי נכנס בחשאי לקו העימות, ותיאם עם ראשי השבטים, ובראשם השייח' סאלם אל-הארש, כדי להפיל את הכיבוש במלכודת פוליטית מתוחכמת. שני הצדדים הסכימו להציג הסכמה למראית עין להצעות הבינאום, מה שגרם לשר הביטחון הישראלי דאז, משה דיין, להאמין שהדרך סלולה להכרזת ההיפרדות.

השייח' סאלם אל-הארש מילא תפקיד מרכזי בהטעיית שירותי הביטחון הישראליים, כאשר סייע לקצינים מצריים להסתנן לעומק סיני עם זהויות בדואיות מזויפות. השייח' הציג את הקצינים הללו למחנות הישראליים כבני שבטו, מה שאפשר לקהיר להשיג מידע מודיעיני מדויק מתוך השטחים הכבושים.

ב-31 באוקטובר 1968, נערכה 'ועידת אל-חסנה' המפורסמת במרכז סיני בנוכחות משה דיין והמוני משקיפים בינלאומיים וכלי תקשורת עולמיים. התוכנית הישראלית קבעה שראשי השבטים יכריזו בפורום זה על רצונם להיפרד ממצרים ולהפוך את סיני לאזור מוגן בינלאומי בחסות ארצות הברית.

הוועידה נפתחה בנאום של המושל הצבאי הישראלי, שטען שישראל אינה רוצה לכבוש את סיני, אלא שואפת ליציבות תושביה הרחק ממלחמות. הוא הציג את המסמך שהוכן לחתימה, בטענה שדרישה זו מייצגת רצון אמיתי של בני השבטים שרוצים להקדיש את עצמם לפיתוח ושגשוג כלכלי תחת הגנה בינלאומית.

הרגע הדרמטי הגיע כאשר השייח' סאלם אל-הארש עלה לבמה כדי לשאת את נאום השבטים, והפתיע את הנוכחים בהכרזת נאמנות מלאה למדינה המצרית. אל-הארש הדגיש מול עדשות המצלמות שסיני הייתה ותישאר מצרית, והדגיש שכל דיבור על עתידה הפוליטי שייך רק לנשיא גמאל עבד אל-נאצר.

עמדה אמיצה זו גרמה להלם גדול למשה דיין שעזב את המקום בכעס בתוך תדהמת המשלחות הזרות, מה שהוביל לכישלון הוועידה ולקריסה מוחלטת של פרויקט הבינאום. אירוע זה הוכיח שההימור הישראלי על פירוק המרקם החברתי והלאומי של תושבי סיני היה הימור כושל מול מודעות השבטים.

לאחר סיום הוועידה, השייח' סאלם אל-הארש עמד בפני סכנת מעצר והוצאה להורג מיידית, אך המודיעין המצרי כבר הכין תוכנית להבריחו. הוא הועבר עם משפחתו דרך שבילי מדבר קשים לירדן, ומשם לקהיר, שם קיבל אותו הנשיא גמאל עבד אל-נאצר והעניק לו עיטור כהוקרה על גבורתו הלאומית.

השייח' סאלם אל-הארש נשאר בקהיר עד לשחרור סיני בעקבות ניצחון אוקטובר 1973, ולאחר מכן שב למקום הולדתו מכובד בקרב בני משפחתו ושבטו. הוא המשיך למלא את תפקידו החברתי והלאומי עד מותו בשנת 1991, והותיר אחריו מורשת של עמידה איתנה והתנגדות מול ניסיונות למחוק את הזהות.

לזכר שמו, שלטונות מצרים קראו על שם השייח' סאלם אל-הארש מספר מתקנים וכיכרות בסיני, כדי שיישאר סמל לבדואי שהביס את ערמומיות הכיבוש. סיפורו נחשב לפרק מזהיר בתולדות ההתנגדות העממית שתמכה במאמץ הצבאי להשבת האדמה והריבונות.

אני מעיד באלוהים ובארץ מבורכת זו שכולנו, בני סיני, דוחים את הבינאום, ושסיני היא אדמה מצרית ותישאר מצרית לנצח.