"החיילים מפרקים אותנו... היינו צריכים לעזוב מזמן... מה אם היית מכיר אותה, ומצאת את גופתה חסרת החיים על הקרקע?... איך יכולת לברוח אם היית יודע?" מילים מזעזעות שהסתובבו בקרב צעירים אמריקאים שהפגינו נגד מלחמת וייטנאם באמצע 1970. השיר "Ohio" הוא אחד הקטעים המוזיקליים שהגדירו את מאפייני התקופה ההיא, נתנו תנופה לתנועת המחאה באוניברסיטאות האמריקאיות, ובימוי חד. ביקורת על נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון. השיר הזה הוקלט בחיפזון (על ידי ארבעה זמרים), ואת מילותיו כתב ניל יאנג, לאחר שראה במגזין Life תמונות של מפגינים מתים סטודנטים באוניברסיטת קנט סטייט באוהיו, שהמפורסמת שבהן היא תמונה של סטודנט. אן-מארי פיגי כורעת על ברכיה מול גופת עמיתה שנכלאה ב... ברחוב, עם פחד בעיניים, אמרו שהיא צעקה: "למה אתה הורג אותנו?"
המשמר הלאומי באוהיו פתח באש על מפגיני סטודנטים בתוך האוניברסיטה, ויצר את אחד ממעשי הטבח בתולדות האוניברסיטה האמריקאית, שכן ארבעה נהרגו ועשרות נפצעו בשנת 2017, CNN שידרה סדרה דוקומנטרית על מוזיקה שיצרה אבני דרך בהיסטוריה האמריקאית זה התחיל הסדרה כוללת מוזיקת מחאה, עם אוהיו בחזית. מטרתו של סיפור ציון דרך זה היא להיזכר במצב הדומה שנוצר בעקבות מחאותיהם של סטודנטים אמריקאים באוניברסיטאות, בגנות המלחמה הישראלית בעזה והמשך ההרג שם. מחאות אלו הפכו לגורם משפיע, בעקבות אוהיו (1970), וההפגנות שהוקיעו את מלחמת וייטנאם, מכמה סיבות. ראשית, מה שקורה משקף תנועת מחאה משפיעה, שיהיו לה השלכות. אבל שנית, לא מדובר במהפכה מסיבית בארצות הברית, כפי שאומרים כמה קולות ערבים בימים אלה. ההקשר מאשר כי האוניברסיטאות ממלאות תפקיד משפיע, והאוניברסיטאות הללו תמיד היו המקור לתנועה פוליטית. אני זוכר שלפני שנים, כשהפגנות נוער (בעיקר מהשמאל) שיתקו את העיר הגרמנית המבורג, בשולי פסגת ה-G20, הפוליטיקאים, בעיקר האירופים, לא הופתעו כששאלנו אותם, וההפתעה האישית שלי נעלמה כאשר עמית שלי לחש שפוליטיקאים רבים השתתפו בהפגנות דומות מאז תנועת הנוער בשנות ה-60, ולכן, בהקשר האמריקאי, יש קו רציף, במוחו של האמריקאי, בשונה מהאירופי. מחאות נגד המלחמה בווייטנאם או זכויות האזרח לפניה ואחריה, והתנועה הפוליטית באוניברסיטאות כיום, על ההשפעה החזקה של האוניברסיטאות בפוליטיקה של מחאה.
כן, חלקם מבדילים בין אוניברסיטאות על סמך קשרי המעמד שלהם, אבל זה לא מה שחשוב, נושא האהדה עם הפלסטינים, מאז המלחמה בעזה, קיבל אופי שונה מבעבר. למרות המצב הטראגי בעזה, תנועת התמיכה בפלסטינים, במערב, מעולם לא הייתה מומנטום וחזקה כל כך לאורך ההיסטוריה העכשווית, באופן שמעלה שאלות בקרב אלה שאוהבים לחלק את העולם ל"אנחנו" ול"הם " דורש התלבטות, וזה עניין קשה עבור רבים לאור מעשי הטבח המתמשכים בהפתעה.
באשר לסיבה השנייה להשפעה של תנועה זו, נראה שההתעניינות הגוברת, בתיאוריה, באוניברסיטאות מערביות, בתיאוריות של דה-קולוניזציה ומחוצה לה, נשא פרי בהפגנות אלו, ואין זה מקרה שההפגנות החלו מ. אוניברסיטת קולומביה, שהייתה קשורה לאדוארד סעיד, שהיה חלוץ בקידום התיאוריות הללו מערביות. שלישית, מחאות האוניברסיטאות האמריקניות זוכות לחשיבותן משום שהן מעלות את עוצמת הוויכוח בחברה האמריקאית לקראת הבחירות הקרובות לנשיאות, וזה מראה על האפשרות שמלחמת עזה תשפיע על אותן בחירות כגורם חיצוני, לראשונה, וכן מה מעניק לתנועה זו מימד בסיסי, שהוא מצב הטרנספורמציה שתנועות המחאה עדות לו ברחבי העולם, כמו תנועות הסביבה, תנועת הלהט"ב, "לכבוש את וול סטריט" וקריאות דומות באזורים אחרים, התכנסויות נוער, ועוד. כמובן, תנועת Black Lives Matter, ותנועות אחרות שבאו לבטא, על פי מדען המדינה פרנסיס פוקויאמה, שינוי בתפיסת הזהות הראשונית (הצורות השונות שלה כוללות... גזע, שבט, דת וכו'). תפיסה חדשה ומודרנית יותר, כך שאנשים מרקעים רבים מתגייסים סביב נושא המהווה את זהותם הפוליטית החדשה. זה מקור העוצמה של מחאות האוניברסיטאות האמריקאיות, למשל, ההאשמות של ממשלת ישראל נגדן ב"אנטישמיות" אינן סבירות בחוגים רבים.
כל זה מוביל לדבר על המנגנונים והאפשרויות לאופן שבו התנועה הלאומית הפלסטינית מתמודדת עם כל התנועה הגלובלית הזו מבחינה היסטורית, התנועה נקשרה לשמאל האופוזיציוני והאופוזיציוני, ושזרה את יחסיה עם השמאל הזה, כולל דיקטטורות. עריצים, ותנועות שמאל קיצוניות, ולא יצרה שום פריצת דרך משמעותית עם הכוחות הליברליים (יכול להיות שזה נובע בעיקר מהמבנה של התנועה הפלסטינית, שאסרה מבחינה היסטורית גם את הליברליזם), אבל היום, כאמור לעיל, ישנה הזדמנות היסטורית ליצור יחסי ברית עם התנועה הליברלית הזו, המאמצת רעיונות המתוארים כמערביים, בכל שכנוע.
המלחמה העקובה מדם בעזה הניבה נרטיבים שונים, בעיקר בכל הנוגע לתפיסת העולם על הסוגיה הפלסטינית, בין נרטיב המנסה להתמודד עם משבר היסטורי וציוויליזציוני, דרך המלחמה בעזה, לבין גיבוריו מופיעים בצרחות או בשידור תקוות שווא. בערוצי הלוויין ובמדיה החברתית, כל הדרך לתמונה רדיקלית יותר, על ידי תקיפת אנשים רגילים באמתלה של "תמיכה בהתנגדות" ודברים אחרים, ועם נרטיב שעדיין לא הושלם, היא רואה את השינוי הגדול ב- הרחוב המערבי כמשפיע וגורם חיוני בהשפעה על מדיניות המערב. כמובן, נשאלת השאלה בתוקף: מי מהפלסטינים ישיג את ההתקרבות הזו לאור מצב הפילוג ו"חוסר היציבות" הפוליטית בין הגדה המערבית לרצועת עזה? שאלה מסובכת, אבל לאור התנועה הבינלאומית. כעת, הניסיון ליצור מערכת יחסים עם התנועות הפרו-פלסטיניות במערב מחייב שיח שמודע למטרותיו ומספק כלים חדשים להציג את השיח הזה, אבל הוא לא חייב להיות רשמי, אלא הוא מצריך שחזור השיח הפלסטיני בכלל, מכל השחקנים, להיפך, הסרת השיח הרשמי מעניקה חופש מהגבלות רשמיות וממסגרות רחבות יותר.
وقد اشاحت الشابة الثكلى بوجهها وهي تتحدث، وكأنها لا تداري دموعها المتساقطة على وجنتين حزينتين ويعتصرها قلب أصابه الأسى في مقتل لفارق ٣١ من عائلتها وقبلهم شقيقها رشاد، وكأنها تقول: لن ينالوا منا سأبقى متمسكة بحبل النجاة ادعو لوالدي واخوتي اترحم عليهم ومراعبة الطفلين الناجيين بعد أن حملوني هذه الامانة، وسأبقى شاهدة من اهلي على ظلم الظالمين وتخاذل المتخاذلين.
