זיכרון הייסורים: עדויות חיות המתעדות את גיהנום בתי המעצר הישראליים מ'אל-ח'יאם' ועד 'נפחא'

חווית המעצר בבתי הכלא של הכיבוש הישראלי עדיין מהווה פצע מדמם בזיכרונם של אלה שחוו אותה, כאשר אסירים לשעבר מספרים עדויות מזעזעות על פרקי העינויים וההשפלה שעברו. עדויות אלו מגיעות בתקופה שבה גוברים החששות לחיי האסירים הנוכחיים, לאור חקיקה ישראלית ההולכת ונעשית קשוחה מיום ליום.

אבו אחמד גנאווי, אחד הניצולים מכלא אל-ח'יאם, מתאר את כניסתו לכלא בשנות השמונים של המאה הקודמת כ'מעבר לגיהנום'. גנאווי זוכר כיצד בילה את ימיו הראשונים כבול בתוך תא מטען של מכונית, ולאחר מכן בתא צינוק צר שבו נשללו ממנו תנאי המחיה האנושיים הבסיסיים ביותר, לפני תחילת סבבי החקירה האלימים.

גנאווי חשף שיטות אכזריות שכללו תלייה על 'עמוד העינויים' והלם חשמלי באזורים רגישים בגוף, מה שהוביל לעקרותו הקבועה. הוא גם נזכר ברגעים קשים שבהם שמע את גניחותיהם של עצורים שמתו תחת עינויים לידו, בעוד הסוהרים השתמשו באיומים על משפחתו כדי לשבור את רוחו.

בעדות נוספת, קאסם רמדאן (אבו עלי) סוקר את מסע ייסוריו שעבר בין בתי הכלא 'אנסאר', 'מג'ידו', 'אשקלון' ו'נפחא' בעקבות הפלישה ללבנון בשנת 1982. רמדאן מתאר את בתי הכלא כמקומות קודרים שאינם ניתנים לתיאור, שבהם בידוד ומכות יומיומיות היו הכלל הקבוע ביחס לעצורים.

רמדאן מספר כיצד איבד את תחושת הזמן בתוך הצינוקים, כשהוא מסתמך על ציוץ הציפורים כדי להבין את עלות השחר. הוא מציין כי האוכל שהוגש היה לרוב רקוב, בעוד העצורים השתמשו בכיכרות לחם כמבודד מהקור העז שפגע בגופם המותש.

האסירה המשוחררת כפאח עפיפי מספרת את סיפור מעצרה כשהייתה בת שבע עשרה, בדרכה לבצע פעולת פידאיון. עפיפי מתארת את הרגע שבו נכנסה לפלסטין הכבושה כבולה, וכיצד שאבה כוח מריח פריחת הלימון למרות האיומים הבוטים באונס ובתקיפה פיזית מצד החוקרים.

עפיפי דיברה על זוועות כלא אל-ח'יאם, שם הוכנסה לתוך כלובים מברזל ורוססה בבנזין בניסיון להפחיד אותה. היא נזכרה כיצד הסוכן עאמר אל-פאח'ורי נהג בסדיזם וכיבה סיגריות בפצעי העצורים, בניסיון נואש להוציא הודאות או לשבור את עמידתם האגדית מאחורי הסורגים.

למרות הכבילה, העצירות המציאו דרכים לתקשורת סודית, כאשר עפיפי מציינת את קשריה עם האסירה סוהא בשארה ואת חילופי המסרים ביניהן באמצעות 'הציפורים'. מסרים מוברחים אלה היו אמצעי להעלות את המורל ולעקוב אחר חדשות מבחוץ, למרות הפיקוח ההדוק והעונשים שהוטלו כאשר התגלו.

העדויות התייחסו גם למצבים הבריאותיים הקטסטרופליים, כאשר מחלות עור כמו אקזמה וכינים התפשטו בקרב העצורים כתוצאה מחוסר היגיינה. העצורים נאלצו לאסוף סכומי כסף קטנים ביניהם כדי לרכוש תרופות בסיסיות, לאור הזנחה רפואית מכוונת מצד הנהלת בתי הכלא.

כפאח עפיפי מדגישה כי רוחה לא נשברה למרות שש שנות הייסורים שבילתה באל-ח'יאם, ומדגישה כי העמידה הייתה הבחירה היחידה מול המענה. עמידה זו נשאה פרי בסופו של דבר עם שחרורה בשנת 1994 במסגרת עסקת חילופין, כדי לחזור למשפחתה נושאת צלקות בלתי ניתנות למחיקה.

סיפורים אלה אינם רק זיכרונות חולפים, אלא תיעוד היסטורי של תקופה שחורה של פרקטיקות ישראליות נגד פלסטינים ולבנונים. הפרטים המדויקים חושפים מתודולוגיה ברורה שמטרתה לשבור את הכבוד האנושי ולעוות גופים ונשמות הרחק מעיני הפיקוח הבינלאומי.

עדויותיהם של גנאווי, רמדאן ועפיפי מצטלבות בעובדה שהסוהר הישראלי השתמש בכל האמצעים הזמינים, מהלם חשמלי ועד הטבעה במים, כדי להוציא מידע. עם זאת, שלושתם מסכימים כי הסולידריות בין העצורים הייתה העמוד התווך העיקרי שאפשר להם לשרוד.

היום, עם הרס ביתו של אבו אחמד גנאווי בדרום לבנון שוב על ידי הכיבוש, סרט הזיכרונות חוזר ומקשר בין עבר בתי הכלא להווה התוקפנות. הסבל שהחל בצינוקי אל-ח'יאם עדיין נמשך בצורות שונות, מה שהופך את תיעוד עדויות אלה לצורך מוסרי ולאומי.

לסיכום, עדויות אלה נשארות ראיה חותכת לחוסר האנושיות במרתפי החקירה הישראליים, וזעקה כלפי הקהילה הבינלאומית לשים לב לסבלם של אלפי אסירים. פצע בתי הכלא שטרם הגליד, נשאר עד להקרבות עצומות שהקריב דור שלם למען חירות וכבוד.

הצינוק אינו יוצא מהעצור בקלות; הקולות, ריח הלחות והאיומים נשארים פצע פתוח החודר לגוף ולשינה.