הרשויות הישראליות הודיעו ביום שבת על החלטה לסגור את כל המעברים בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל מעבר רפיח, החל מיום ראשון ועד להודעה חדשה. צעד הסלמה זה מגיע על רקע מתיחות אזורית גוברת בעקבות מתקפה צבאית שביצעו צבאות ישראל וארה"ב נגד מטרות באיראן.

יחידת מתאם פעולות הממשלה בשטחים אישרה, בהודעה רשמית, כי החלטת הסגירה כוללת את כל המעברים המובילים לגדה המערבית ולרצועת עזה. מקורות הבהירו כי החלטה זו אינה מוגבלת רק לתנועת אנשים, אלא מתרחבת וכוללת הפסקת זרימת סחורות וסיוע הומניטרי חיוני.

דאגה עמוקה שוררת בקרב תושבי רצועת עזה מפני חזרתו של רפאי הרעב שפגע באזרחים בחודשים האחרונים כתוצאה מהמצור המוחלט. משקיפים רואים בסגירת המעברים כלי לחץ פוליטי וצבאי שמטרתו להדק את החנק על יותר משני מיליון פלסטינים הסובלים ממילא מנזקי המלחמה.

ההחלטה עוררה גל של זעם ומחאה ברשתות החברתיות, כאשר פעילים פלסטינים ראו בהצדקות הביטחוניות הקשורות לאירוע האיראני "תירוצים קלושים" בלבד. הם ציינו כי המטרה האמיתית היא להעמיק את המשבר ההומניטרי הרחק מעיני הקהילה הבינלאומית העסוקה בהתפתחויות האזוריות המהירות.

גורמי זכויות אדם הזהירו כי הפסקת כניסת אספקה רפואית ודלק תוביל לקריסת מה שנותר ממערכת הבריאות והשירותים ברצועה. מקורות אישרו כי התלות המוחלטת של התושבים בסיוע חיצוני הופכת את סגירת המעברים לגזר דין מוות איטי על אלפי משפחות החסרות ביטחון תזונתי.

בהקשר קשור, צייצו גולשים כי צירוף מקרים זה של סגירה עם עיסוקו של העולם בנושאים אחרים מעניק לישראל מרחב לכפות צעדי ענישה קולקטיביים ללא לחץ בינלאומי משמעותי. הם הזהירו כי המשך מדיניות זו יוביל להשלכות קטסטרופליות שיפגעו בכל מרכיבי החיים הבסיסיים כגון מזון, תרופות וחשמל.

אזרחים בעזה הביעו חשש כי שלב זה יהיה הקשה ביותר מאז תחילת התוקפנות, במיוחד עם היעלמות חלופות מקומיות ואזילת מלאי הסחורות. עדויות מהשטח אישרו כי מחירי מוצרי היסוד החלו לעלות מיד עם פרסום ההחלטה, מה שמגביר את סבלן של משפחות החיות מתחת לקו העוני.

למרות חודשים שחלפו מאז הסכם הפסקת האש שנכנס לתוקף ב-10 באוקטובר 2025, ישראל לא עמדה בסעיפי הרגיעה הנוגעים לפתיחת המעברים. גורמים פלסטינים מאשימים את הצד הישראלי בהתחמקות מתמדת מהכנסת הכמויות המוסכמות של חומרי סיוע ובתים ניידים לאירוח עקורים.

סגירה חדשה זו מעמידה את גורלם של שני מיליון פלסטינים בפני שאלות גורליות לגבי יכולתם לעמוד בפני מדיניות הרעבה שיטתית. אנליסטים רואים כי היעדר אופק פוליטי ברור וחזרה על סגירת מעברים חיוניים מגבירים את החששות מהתפוצצות המצב ההומניטרי באופן חסר תקדים בעתיד הקרוב.

לסיכום, רצועת עזה נשארת בת ערובה להחלטות הצבאיות הישראליות השולטות בעורק חייה היחיד, על רקע קריאות מצוקה לצורך בהתערבות בינלאומית דחופה. הפלסטינים דורשים פתיחה קבועה של המעברים והבטחת זרימת סיוע הומניטרי ללא הגבלות, כדי למנוע הידרדרות נוספת של האזור לאסון רעב כולל.

סגירת המעברים מאיימת לחנוק מחדש את אספקת המזון, התרופות והדלק באזור התלוי כמעט לחלוטין במה שנכנס דרך מעברים אלה.

מקורות תקשורת דיווחו במוצאי שבת כי מטוס של חברת 'פליי דובאי' האמירתית נאלץ לשנות את מסלולו ולנחות בשטח ערב הסעודית. המטוס נשא עשרות נוסעים ישראלים בטיסה שהתקיימה במקביל לפרוץ גל חדש של הסלמה צבאית באזור.

הדיווחים מצביעים על כך שהאירוע מתרחש בעיתוי רגיש ביותר, כאשר האזור חווה תהפוכות נרחבות כתוצאה מהתקיפות ההדדיות בין איראן וכוחות הכיבוש הישראלי. מצב זה גרם לשיבושים בתנועת התעופה הבינלאומית מעל האזור.

מקורות יודעי דבר ציינו כי כ-100 אלף ישראלים נותרו תקועים בשדות תעופה שונים ברחבי העולם כתוצאה מביטולי טיסות או שינוי מסלוליהן. בין אלה, קבוצת נוסעים מצאה את עצמה בשדה תעופה סעודי ללא סידורים מוקדמים, שם נשארו בתוך המטוס למשך זמן מה.

המקורות ציטטו אחד מהנוסעים הישראלים שאמר כי נפוצו שמועות על אפשרות להעבירם יבשתית באוטובוסים לעיר דובאי. הנוסעים הביעו חשש מנסיעה זו שעלולה לארוך 12 שעות, במיוחד בהיעדר סידורי אבטחה שהם דורשים בדרך כלל בנסיבות כאלה.

מידע מאוחר יותר אישר כי הרשויות הרלוונטיות החלו כבר לארגן את העברת הנוסעים באוטובוסים מסעודיה לכיוון איחוד האמירויות הערביות. צעד זה נועד להבטיח את הגעת הנוסעים ליעדם הסופי לאחר שלא ניתן היה להשלים את הטיסה בדרך האוויר עקב המצב הביטחוני הנוכחי.

נוסעים שהיו על טיסה מתל אביב לדובאי סיפרו פרטים על הרגעים הראשונים של המשבר, כאשר שמעו אזעקות על פעולות צבאיות בעודם עדיין במטוס. הם הסבירו כי שררה חרדה בקרב הנוסעים עם התגברות הידיעות על תחילת מתקפות הטילים באזור.

אחד הנוסעים אמר כי המטוס המתין כ-50 דקות על מסלול ההמראה בזמן שאזעקות נשמעו מסביב, לפני שהצליח להמריא. הנוסעים תיארו את הרגעים הללו כקשים, כאשר אי-ודאות אפפה את גורל הטיסה ואת היעד אליו תפנה, בצל סגירת חלק מהמרחבים האוויריים.

מצדה, נוסעת אחרת ציינה כי הטיסה החלה באופן רגיל לאחר עיכוב קל במועד ההמראה, והייתה אמורה לעבור מעל שמי ירדן. אולם, שינוי פתאומי חל במסלול המטוס כשעתיים לאחר ההמראה, מה שעורר שאלות בקרב הנוסעים לגבי הסיבה האמיתית לשינוי זה.

הנוסעים הבחינו דרך מסכי התצוגה בתוך המטוס כי הזמן שנותר להגעה ירד באופן בלתי הגיוני, מה שהצביע על פנייה לשדה תעופה קרוב. צוות המטוס לא הודיע בתחילה על נחיתת חירום, אלא הסתפק באמירה שהמטוס זקוק לתדלוק דחוף.

הנוסעים לא האמינו לסיפור התדלוק, וראו בו ניסיון להרגיע את המצב ולמנוע בהלה בקרב הנוסעים. לאחר הנחיתה בפועל, התברר להם שהסיבה האמיתית היא הפיצוצים והפעולות הצבאיות שפגעו באזורים קרובים למסלול הטיסה המקורי.

אירוע זה התרחש במקביל לתקיפה נרחבת שביצע צבא הכיבוש הישראלי בשיתוף פעולה עם ארצות הברית נגד יעדים ברפובליקה האסלאמית של איראן. התקיפות כוונו לעיר הבירה טהראן ולמספר ערים מרכזיות, כולל איספהאן, קום וכרג', מה שהוביל לתגובה איראנית מיידית.

טהראן מצידה הכריזה על תחילת מתקפת נקם רחבת היקף שבה נעשה שימוש בטילים בליסטיים ובכטב"מים מתאבדים. התגובה האיראנית כוונה לאתרים צבאיים השייכים לכיבוש, מה שהוביל לשיתוק כמעט מוחלט בתנועת התעופה האזרחית מעל השטחים הכבושים והמדינות השכנות.

מקורות עבריים מצביעים על כך שהמתקפה הישראלית נועדה לפגוע במתקנים חיוניים ופיקודיים, מה שהביא את האזור לסף מלחמה כוללת. התפתחויות אלו השפיעו ישירות על ביטחון התעופה האזרחית, ואילצו חברות תעופה לנקוט באמצעי זהירות חמורים.

בסיום ההתפתחויות, המתח עדיין שולט בשדות התעופה האזוריים, עם המשך הניסיונות לפנות את התקועים ולהבטיח מסלולים חלופיים. אירוע הנחיתה בסעודיה בולט כאחת העדויות למידת השילוב בין התיקים הפוליטיים והביטחוניים בצל ההסלמה הצבאית הנוכחית.

לא היה ברור לנו שהמצב דחוף אלא לאחר הנחיתה, שם הודיעו לנו מאוחר יותר על הצורך לעצור עקב הפיצוצים באזור.

קבוצת החות'ים בתימן מתמודדת עם אתגרים מורכבים עם הסלמת העימות הצבאי בין איראן מצד אחד, לבין ארצות הברית וישראל מצד שני. מכונת התעמולה של הקבוצה החלה לאחרונה לקדם את הצורך לחזור למעגל הסכסוך עם ערב הסעודית, בניסיון לברוח מהמשבר הכלכלי והפיננסי החונק הפוגע באזורים שבשליטתה.

משקיפים רואים כי כללי העימות באזור השתנו באופן דרמטי, כאשר החות'ים אינם יכולים עוד לשווק את עצמם כקורבן מול הכוח הצבאי הסעודי. הגעת הטילים האיראניים ישירות לעומק האזורי הפכה כל מהלך חות'י להד בלבד של האינטרסים של טהראן, מבלי להשיג רווחים אמיתיים עבור התימנים הסובלים ממצוקות העוני.

דיווחים מהשטח חושפים מצב הומניטרי קטסטרופלי בצנעא ובשאר המחוזות שבשליטת הקבוצה, כאשר תורים של רעבים עומדים בחיפוש אחר פרנסה. מציאות חיים קשה זו הופכת כל הרפתקה צבאית חדשה לנטל שהעם התימני אינו יכול לשאת, במיוחד בהיעדר משאבים בסיסיים והפסקת משכורות.

בנאום שנשא לאחרונה, הסתפק מנהיג הקבוצה עבד אל-מאלכ אל-חות'י בקריאה לפעילויות סולידריות עם איראן, שהתבטאו בהפגנות שתיאר כהפגנות מיליון. עמדה זו נראית זהירה במהותה, שכן החות'ים מבינים כי מעורבות צבאית ישירה לתמיכה בטהראן שונה לחלוטין מהקרב לתמיכה בעזה, שיש לה מעמד רגשי מיוחד בקרב התימנים.

המבוי הסתום הקיומי העומד בפני הקבוצה טמון באופי התגובה הצפויה מצד הכוחות הבינלאומיים והאזוריים, שעלולה להיות הרסנית ומיידית. המלחמה הנוכחית מציבה את חיסול 'הזרועות האיראניות' כמטרה אסטרטגית מוצהרת של ממשלת ישראל, השואפת לכפות הגמוניה מוחלטת על האזור בתמיכה אמריקאית חסרת תקדים.

ניתוחים מצביעים על כך שוושינגטון העמידה את יכולותיה הצבאיות לרשות ממשלת נתניהו, שאינה מסתירה את רצונה לעצב מחדש את מפת ההשפעה האזורית. ברית זו שואפת לנצל את הרגע הנוכחי כדי להנחית מכות קטלניות על הכוחות הברית עם איראן בתימן, לבנון ועיראק, תוך ניצול הכיסוי האווירי והלוגיסטי האמריקאי.

למרות המטרות הישראליות הבלעדיות במלחמה זו, יש הרואים בה הזדמנות עבור חלק מעמי האזור להיפטר מההשפעות ההרסניות של מדיניות ההגמוניה. חיסול ההשפעה הצבאית של קבוצות חמושות עשוי לפתוח את הדלת להשבת ההחלטה הלאומית במדינות הסובלות מפילוגים חריפים ומלחמות אזרחים מתמשכות.

אך השגת מטרות אלו נתקלת במכשולים גדולים בשטח, שהחשוב שבהם הוא היעדר תיאום אמיתי עם הממשלות הלגיטימיות במדינות הנפגעות. ניסיונות קודמים הוכיחו כי מבצעים צבאיים אוויריים בלבד אינם מספיקים לעקור כוחות מושרשים בשטח, אלא אם קיימת אסטרטגיה מקיפה הכוללת היבטים פוליטיים וכלכליים.

הישות הישראלית חשה בצורך לפעול במהירות כעת, תוך ניצול התמיכה הנדיבה מהממשל האמריקאי הנוכחי לפני שיחולו שינויים פוליטיים כלשהם. ישנם אינדיקטורים פנימיים בארצות הברית המצביעים על ירידה ברמת ההתלהבות העממית והפוליטית לתמיכה מוחלטת בישראל, מה שהופך את הזמן לגורם מכריע בחישובי תל אביב.

המשימה שישראל מובילה לסיום ההשפעה הצבאית והפוליטית של מה שמכונה 'הזרועות האיראניות' נחשבת ל'משימה לא נעימה' עבור רבים באזור. למרות הרצון להיפטר משליטת קבוצות אלו, מיליונים מסרבים שהשינוי יהיה מתנה מאויבם ההיסטורי, מה שיוצר מצב של חשש עממי מתוצאות מלחמה זו.

בתימן, השאלה נותרה פתוחה לגבי יכולתם של החות'ים לעמוד בפני גל הסלמה שעלול להיות החמור ביותר מזה שנים. הקבוצה שהשקיעה בסוגיה הפלסטינית כדי לחזק את לגיטימיותה, מוצאת את עצמה היום בפני מבחן אמיתי לאמינותה כאשר מדובר בהגנה על האינטרסים האיראניים הישירים.

כל מעורבות צבאית חות'ית בשלב זה לא תהיה הזדמנות להשתחרר מנטל כלכלי כפי שקרה בעבר, אלא עלולה לפתוח את שערי הגיהינום על אזורי שליטתם. פגיעה ישירה בתשתיות ובמה שנותר מהיכולות הכלכליות תוביל לקריסה כוללת שלא ניתן לתקן באמצעות סיסמאות פוליטיות או הפגנות.

מקורות יודעי דבר מאשרים כי התיאום בשטח בין הצדדים במה שמכונה 'ציר ההתנגדות' מתמודד עם אתגרים לוגיסטיים וביטחוניים גדולים לאור העליונות הטכנולוגית והמודיעינית הישראלית. עליונות זו אפשרה לתל אביב לבצע חיסולים ומכות מדויקות ששיבשו את חישובי הקבוצות החמושות ביותר מזירה אחת.

לסיכום, התמונה התימנית נשארת פתוחה לכל האפשרויות, כאשר סבל אנושי משתלב עם שאיפות פוליטיות אזוריות. בעוד העולם ממתין לתוצאות העימות הגדול, האזרח התימני נשאר החוליה החלשה ביותר שמשלם את מחיר הסכסוכים החורגים מגבולות מולדתו ושאיפותיו הפשוטות לחיות בכבוד.

המעורבות הצבאית של הקבוצה לתמיכה באיראן תהפוך למבוי סתום קיומי, במיוחד אם תגובות ארצות הברית וישראל יהיו מיידיות, חזקות והרסניות.

המלחמה המתנהלת נגד איראן אינה מתנהלת עוד לפי הכללים המסורתיים שקדמו להתנקשות במנהיג העליון עלי ח'אמנאי. אירוע זה לא היה רק מכה צבאית איכותית, אלא רגע מכונן שהעביר את הסכסוך מרמת שיקום ההרתעה לרמת שבירת המערכת בסמלה הריבוני והאידיאולוגי העליון. עם שינוי רדיקלי זה, רף העימות עלה לרמה שאינה מאפשרת עוד חזרה להיגיון של מסרים טקטיים הדדיים.

לפני ההתנקשות הזו, התמונה נקראה כהצטלבות בין נטייתו הקונפליקטואלית של דונלד טראמפ, המשתמש בכוח כדי לכפות עסקאות גדולות, לבין הצורך של בנימין נתניהו לשקם את תדמית ההרתעה הישראלית המעורערת מאז השבעה באוקטובר. המכות נתפסו ככלי לחץ בתוך משוואת הסלמה ניתנת לשליטה, אך פגיעה בראש המערכת הפכה את המאבק למאבק הישרדותי שאינו מקבל חלוקה לשניים.

נפילתו של ח'אמנאי לא ייצגה היעדרות של מנהיג צבאי חולף, אלא היעדרות של הסמכות הדתית והפוליטית ששימשה כעמוד השדרה של המשטר האיראני במשך עשורים רבים. השפעת אירוע זה מתרחבת למיליוני מוסלמים הרואים בוולי פקיה סמל דתי, מה שהופך את הפגיעה בו לעלבון סמלי החורג מגבולות פוליטיים ופוגע במבנה הסמלי של הזהות האסלאמית מול מה שמתואר כפראות אמריקאית וציונית.

ההתנקשות פגעה במבנה הסמלי של המשטר האיראני באופן קטלני, שכן האיש היה הציר סביבו נסובה לגיטימיות המדינה והמשכיותה. כאשר סמל זה נפגע, התגובה אינה רק חישובים קרים של הפסדים ורווחים, אלא הופכת להגנה נואשת על הקיום עצמו כדי להוכיח שהמשטר לא נשבר וכי לדמו של המנהיג יהיו מחירים יקרים וחסרי תקדים.

בהקשר נפיץ זה, חישובי טראמפ ונתניהו מצטלבים באופן מסוכן יותר ויותר, שכן שניהם מאמינים ששבירת התקרה היא הדרך הקצרה ביותר לכפות מציאות גיאופוליטית חדשה. טראמפ, עם פילוסופיית המשא ומתן שלו מתוך עמדת כוח מוחלטת, רואה במכה אמצעי להגדרת מחדש של האיזון עם טהראן, בעוד נתניהו רואה בה הזדמנות היסטורית להפוך את מסלולו מראש ממשלה במשבר למנהיג שהנחית את המכה הקטלנית על יריבו האסטרטגי.

אך מה שנראה ברגע קבלת ההחלטה כשיא ההכרעה, הפך במהרה לשער להסלמה כוללת ובלתי מבוקרת, שכן למשטר שנפגע בליבו אין את מותרות התגובה המוגבלת. כל תגובה חלשה תפורש כחולשה או תחילת קריסה, ולכן טהראן פנתה להסלמה רחבה שמטרתה העיקרית היא להחזיר את היוקרה האבודה ולבסס את נוכחותה ככוח אזורי שאי אפשר לעקוף.

המלחמה יצאה למעשה מההיגיון של ניהול סכסוכים מסורתי ונכנסה להיגיון של ניהול כאוס כולל, כאשר המעבר להרגעה הפך למורכב ביותר. כל צד במשוואה זו הפך לשבוי של תדמיתו בפני הציבור שלו; לא טראמפ יכול לסגת לאחר מכה בסדר גודל כזה, ולא איראן יכולה לקבל מציאות המציגה אותה כשבורה המסתפקת בתגובות סמליות שאינן עולות לרמת האירוע.

האירוניה טמונה בכך שהדמיון האישי בין טראמפ לנתניהו בהערצת דמותו של האיש החזק עלול לדחוף את האזור למרוץ הסלמה פרוע. מלחמה, בניגוד לעסקאות מסחריות, אינה מסתיימת תמיד בנקודות שקובעים יוצריה, אלא מסתעפת לנתיבים בלתי צפויים וכופה את קצבה שלה על כולם, מה שהופך את תוצאותיה לפתוחות לכל האפשרויות הקטסטרופליות.

ההתנקשות בח'אמנאי עיצבה מחדש את הנוף האזורי כולו, והפכה את העימות מסכסוך גבולות והרתעה למאבק הנוגע למהות המשטרים ולתדמיתם בפני עמיהם. האזור עומד היום בפני משוואה מסוכנת ביותר, כאשר המכה המרבית הולידה תגובה מרבית, ובין ברית האש ונקמת הקיום נקבע עתיד המזרח התיכון שעשוי לצאת עם מפות חדשות לחלוטין.

מנגד, בולטת הזירה הערבית הרשמית כגוש חסר אונים המסתפק בעמדת צופה המקבל מכות ומשאביו מנוצלים במלחמות של אחרים. חוסר אונים זה מתבטא בהיעדר כל תפקיד פעיל או השפעה אמיתית על מהלך האירועים, ואף חלק מהעמדות הרשמיות נראות כשותפות לדבר עבירה באמצעות שתיקה או הסתפקות בהצהרות כלליות הקוראות לאיפוק בזמן שהאזור בוער.

המונחים של שחרור פלסטין נעלמו מהלקסיקון הפוליטי הרשמי, ובמקומם הופיעו ביטויים עמומים הקוראים לפתרון סכסוכים בדרכי שלום והפחתת הסלמה. שינוי זה בשיח משקף מצב של ניכור מהסוגיות המרכזיות, כאשר כל מי שמנסה להתנגד לכיבוש נרדף ומופלה, באירוניה היסטורית המשקפת את גודל השבר במערכת הערבית הרשמית.

הסכסוך הנוכחי אינו נוגע רק למי שיש לו את הכוח הצבאי הגדול ביותר, אלא למי שיש לו את היכולת לשאת את העלות הגבוהה של הליכה בדרך העימות עד סופה. ובעוד המעצמות הגדולות עסוקות בשרטוט תווי המערכת האזורית החדשה בדם ואש, העמים נשארים הקורבן הראשון של שינויים אלה שעלולים להותיר פצעים עמוקים שקשה לרפא במשך עשורים ארוכים.

האסטרטגיה האיראנית בשלב הבא תתמקד בבנייה מחדש של חומת ההרתעה שנהרסה על ידי פגיעה בראש הפירמידה, מה שאומר שהתגובות עשויות שלא להצטמצם לגאוגרפיה הישראלית אלא עשויות להתפשט ולפגוע באינטרסים אמריקאים באזור. הסלמה שיטתית זו נועדה להעביר מסר ברור לפיו מחיר הפגיעה בסמלים ריבוניים יהיה יקר יותר ממה שקובעי המדיניות בוושינגטון או בתל אביב מדמיינים.

לסיכום, המזרח התיכון עומד היום על סף שינוי היסטורי שעלול להוביל או להיווצרות מאזני כוחות חדשים או לשקיעת האזור במערבולת של אלימות פתוחה. היעדר פרויקט ערבי מאוחד הופך את זירות האזור לשדות לחיסול חשבונות בינלאומיים, מה שמציב את עתיד הדורות הבאים בסכנה בתוך מאבק הרצונות הקיומיים בין הכוחות האזוריים והבינלאומיים.

ההתנקשות בח'אמנאי לא הייתה פרק חולף, אלא רגע שהפך את הסכסוך מניסיון לשרטט מחדש את ההרתעה לעימות הנוגע למהות המשטרים ולתדמיתם.

העימות הישיר בין הכיבוש הישראלי לאיראן עבר תפנית דרמטית בעקבות סדרת תקיפות אוויריות אינטנסיביות שכוּונו לעומק השטח האיראני. התקיפות התמקדו באתרים אסטרטגיים וחיוניים בבירה טהראן, וכללו מפקדות של בכירים ומערכות הגנה אווירית מתקדמות.

דיווחים עיתונאיים עבריים חשפו את מאחורי הקלעים של המבצע שבוצע ביום שבת בבוקר, ותיארו אותו כתוצאה של הטעיה מודיעינית מורכבת. המבצע תואם בין חיל האוויר למודיעין הצבאי כדי להבטיח את אלמנט ההפתעה נגד המטרות שנבחרו.

מקורות יודעי דבר דיווחו כי המתקפה, שתוארה כ'מכה מוחצת', כוונה ישירות לשני אתרים מרכזיים בטהראן שבהם שהו מנהיגים בולטים. בין היעדים היו מפקדים במשמרות המהפכה וראשי שירותי המודיעין האיראניים, מה שהוביל למותם של כמה מהם.

גורם ביטחוני בכיר הצהיר כי המתקפה הצליחה להפתיע את הצד האיראני באופן בלתי צפוי לחלוטין. הגורם הדגיש כי הדיוק בביצוע היה הגורם המכריע בהשגת היעדים שנקבעו בזמן שיא.

הגורם חשף חלוקה מדויקת של אזור הפעולה בין חיל האוויר הישראלי לכוחות האמריקאים הידידותיים. ישראל נטלה אחריות על תקיפת ההנהגה האיראנית הבכירה, בעוד הצד האמריקאי מיקד את תקיפותיו באתרים לוגיסטיים וצבאיים אחרים ברחבי המדינה.

את המבצע האווירי הוביל האלוף תומר בר, מפקד חיל האוויר, שגיבש תוכנית שמטרתה לשתק את היכולות האיראניות כבר מהרגעים הראשונים. התוכנית התבססה על ריכוז כוח אווירי עצום כדי להבטיח עוצמת אש שתכסה את כל היעדים האסטרטגיים.

במתקפה השתתפו למעלה מ-200 מטוסי קרב שהמריאו בו זמנית כדי להגיע ליעדיהם באותו רגע. מטוסים אלו שיגרו מאות פגזים וטילים מונחים לעבר 500 יעדים צבאיים ואסטרטגיים בתוך איראן.

ענף המודיעין מילא תפקיד מרכזי באספקת מידע מדויק ורגיש לטייסים אודות תנועותיהם של גורמים איראניים. במקביל, מודיעין חיל האוויר עסק בניטור וזיהוי מיקומן של מערכות הגנה אווירית ומשגרי טילים בליסטיים.

מקורות צבאיים אישרו את הצלחת התקיפות בהשמדת עשרות משגרי טילים ומאות טילים מוכנים לשימוש. מטוסי סיור זיהו פיצוצי משנה ענקיים בתוך מחסני הטילים האיראניים מיד לאחר תקיפתם.

מטרת הגברת התקיפות על מחסני הנשק הייתה לצמצם את יכולתה של איראן להגיב ולהאריך את משך המבצע הצבאי במידת הצורך. תצלומי אוויר הראו הרס נרחב במתקנים הצבאיים שהותקפו בפרברי טהראן ובערים אחרות.

מנגד, מכשירי ניטור זיהו שיגור של כמאה טילים על ידי הצד האיראני לעבר השטחים הכבושים מאז שעות הבוקר. תגובה איראנית זו באה כניסיון להדוף את המתקפה האווירית הנרחבת שכוונה לתשתיתה הצבאית.

מומחים צבאיים תיארו תקיפה זו כגדולה ביותר בתולדות חיל האוויר הישראלי, ואולי אף בראש רשימת המבצעים האוויריים בעולם מבחינת היקף. הם ציינו כי התכנון התבסס באופן מוחלט על טכנולוגיה מתקדמת ותיאום הדוק עם בעלות הברית.

המקורות הבהירו כי המבצע לא היה יכול להתממש ברמת דיוק כזו ללא האינטגרציה בין המידע המודיעיני לכוח התקיפה. הם הוסיפו כי התוצאות הראשוניות מצביעות על ירידה משמעותית ביכולות ההרתעה הטילים האיראניות כתוצאה מהשמדת הפלטפורמות העיקריות.

מצב הכוננות הגבוהה נמשך באזור בעקבות התפתחויות אלו, תוך ציפייה למסלול ההסלמה הבא בין הצדדים. המקורות מאשרים כי המבצע האווירי השיג את יעדיו העיקריים בנטרול איומים מיידיים ובתקיפת ראשי הפירמידה הפיקודית בטהראן.

הצלחנו לגייס כמעט את כל חיל האוויר, והמטוסים הגיעו ליעדיהם בו זמנית כדי לשגר מאות פגזים.

אלפי משפחות עקורות ברצועת עזה חוו לילה קשה שלא היה חולף, כאשר האוהלים הרעועים הפכו לבריכות מים והמזרנים והבגדים הוצפו לחלוטין. אזרחים רבים בילו את השעות הראשונות של השחר בניסיונות נואשים להציל את מעט הרכוש שנותר להם, בתוך חוסר יכולת מוחלט לספק אוהלים חדשים או בתים ניידים שיגנו עליהם מקור החורף.

עם התגברות השקע הברומטרי, קרסו עשרות אוהלים במחנות המקלט, במיוחד באזור נוסייראת ובשכונת זיתון במזרח העיר עזה. סבל מתחדש זה מגיע על רקע המשך ההגבלות על המעברים והשיבוש בתהליך השיקום, מה שהותיר את העקורים מול הסופות ללא כל הגנה.

מקורות בשטח ממחנה נוסייראת דיווחו כי מראות ההצפה שטפו שטחים נרחבים של מקומות המקלט הזמניים, מה שאילץ את המשפחות לבלות את לילן בחפירת תעלות עפר ידניות. מטרת תעלות אלו הייתה לנסות לנקז את מי הגשמים הרחק מהאוהלים שחלקים מהם קרסו כתוצאה מהרוחות העזות.

המקורות הבהירו כי רוב העקורים לא הצליחו לאכול את ארוחת הסחור, בשל עיסוקם המתמיד בסילוק המים וקיבוע יריעות האוהלים הקרועות. תחושות העייפות התערבבו עם רעב וקור עז, במראה המגלם את היקף הטרגדיה האנושית שחווים תושבי הרצועה מזה חודשים ארוכים.

עם עלות השחר, נראו בבירור תוצאות האסון, כאשר המים חדרו למרכזי המקלט והרסו את מעט החפצים שהיו ברשות העקורים. התושבים תיארו את הרגעים הראשונים של ירידת הגשמים כקשים במיוחד, כאשר המים זרמו בעוצמה רבה שהובילה להצפת המעברים ולשיבוש התנועה בין האוהלים המוצפים.

בשכונת זיתון במזרח העיר עזה, אישרו מקורות כי עשרות אוהלים הוצפו שוב לאחר הפסקת הגשמים למשך שבועות, מה שדחף משפחות רבות לעזוב את מקומותיהן ולחפש מקלט חלופי. אלפי עקורים מצאו את עצמם ברחובות לאחר שאיבדו את מעט הרכוש שנותר להם, בצל היעדר חלופות אמיתיות לאוהלים הבלויים שליוו אותם מאז תחילת המלחמה.

הילדים היו הקבוצה שנפגעה ביותר מגל מזג האוויר הזה, כאשר בגדיהם ושמיכותיהם נרטבו לחלוטין ללא כל אמצעי לייבשם או להחליפם. המשפחות נותרו ממתינות בחשש לכל התערבות סיוע דחופה שתספק להם אוהלים חלופיים או ציוד בסיסי שיגן עליהם מפני תנודות מזג האוויר הבאות.

התפתחויות אלו בשטח מגיעות למרות ההכרזה על הסכם הפסקת אש לפני חודשים, אך התושבים מדגישים את היעדר כל השפעה ממשית של ההסכם על מציאות חייהם. עד כה לא החלו כל פעולות שיקום אמיתיות שיסיימו את מציאות המחנות המשתרעים, מה שמותיר מאות אלפים נתונים לחסדי תנאי מזג האוויר הקשים.

מצדו, הצהיר עלאא אל-דין אל-בטה, ראש עיריית חאן יונס, כי מה שנכנס דרך המעברים של סיוע וחומרי סיוע נותר מוגבל מאוד ואינו עונה על הדרישה המינימלית. הוא ציין כי משבר האוהלים עדיין קיים, שכן מספר האוהלים המודרניים שאושרו להיכנס אינו עומד ביחס להיקף הצורך האמיתי של התושבים העקורים.

אל-בטה הבהיר כי גל הגשמים האחרון חשף את שבריריות המצב ההומניטרי, כאשר כ-80% מתושבי הרצועה חיים בתוך אוהלים שאינם עמידים בפני רוחות או גשמים. הוא הדגיש כי העיריות סובלות ממחסור חמור בדלק, שכן הן מקבלות רק 15 עד 20% בלבד מצרכיהן הבסיסיים להפעלת המתקנים.

מחסור חמור זה מגביל את יכולת הצוותים הטכניים להפעיל ציוד ולטפל בהצטברויות מים גדולות במחנות, מה שמחמיר את המשבר הבריאותי והסביבתי. העיריות נאלצות לעיתים קרובות לשכור ציוד מהמגזר הפרטי ולקנות דלק מהשוק השחור במחירים מופקעים כדי להבטיח את המשך מתן השירותים החיוניים המינימליים לאזרחים.

כ-80% מתושבי הרצועה חיים בתוך אוהלים שאינם עמידים בפני החורף, ומה שנכנס דרך המעברים אינו עומד ביחס להיקף הצורך האמיתי.

במסדרונות הבית הלבן גוברות השאלות לגבי המניעים המונעים מטהראן להכריז על כניעה מוחלטת למדיניות 'הלחץ המרבי' שמנהיג נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. המתווך הדיפלומטי סטיב ויטקוף חשף את מבוכתו של טראמפ לנוכח אי-היענותם של האיראנים, למרות ריכוזי כוחות ימיים ולחצים כלכליים חסרי תקדים שמטרתם לאלץ אותם להציע ויתורים מהותיים.

משקיפים סבורים כי הצהרות אלו עשויות להעניק לטהראן יתרון משא ומתן בלתי מכוון, שכן הן מציגות את טראמפ בעמדה של חוסר יכולת לאכוף את איומיו המתמשכים מזה חודשים. בעוד הנשיא האמריקאי שואף להגיע להסכם היסטורי שיעלה על הישגיו של קודמו אובמה, הוא מוצא את עצמו לכוד בין האפשרות של מלחמה כוללת, שאת השלכותיה הוא חושש, לבין כישלון מאמצי השכנוע הדיפלומטיים.

בהקשר קשור, ציפיות של אקדמיה מפרצית עוררו ויכוח נרחב לגבי קבלתה הקרובה של איראן ל-90% מהתנאים האמריקאיים, הכוללים צמצום תוכנית הגרעין ופירוק טילים בליסטיים. עם זאת, הסבירות להתקפה צבאית נותרה גבוהה בשל חוסר אמון הדדי, מה שמשקף את מורכבות הזירה הפוליטית והצבאית באזור.

מצד שני, קולות בתוך ארצות הברית דוחקים בצורך להיפטר מהמשטר האיראני במקום לנהל עמו משא ומתן, בטענה שכל הסכם יהיה זמני וחלש. מגמה זו באה לידי ביטוי בפרסום מחדש של סרטונים על ידי טראמפ הקוראים להפסיק את המסלול הדיפלומטי ולהתמקד בשינוי המשטר כפתרון יחיד לסיום האיום הגרעיני.

אך המציאות הצבאית מציבה אתגרים שונים, כאשר ראש המטה המשולב של הכוחות המזוינים האמריקאים, הגנרל דניאל קין, הזהיר מפני הידרדרות לעימות ארוך טווח עם איראן. אזהרה זו נענתה בתגובה חריפה מטראמפ, שראה בה 'חדשות כזב', והדגיש כי הניצחון יהיה קל ומובטח במקרה של החלטה על עימות צבאי.

הצהרות אמריקאיות אחרונות לגבי התקרבותה של איראן לייצור פצצת גרעין תוך שבוע אחד מחזירות לזיכרון את התירוצים שהועלו לפני פלישת עיראק לפני עשורים. הסלמה מילולית זו סוללת את הדרך ללגיטימציה של כל תקיפה צבאית אפשרית שעשויה לכוון למתקנים חיוניים איראניים לפני תום המועד המשוער.

בשטח, דיווחים מצביעים על ריכוזי כוחות צבאיים אמריקאיים חסרי תקדים באזור, הכוללים מאות מטוסי קרב, נושאות מטוסים ועשרות אלפי חיילים. למרות גודלו העצום של כוח זה, מומחים צבאיים מפקפקים ביכולתו להפיל את המשטר או לשלוט על הקרקע ללא צורך במספרים כפולים של כוחות יבשה.

המצב האיראני שונה מהחוויה העיראקית בשנת 2003 מבחינת היעדר תמיכה אזורית או פנימית לכל התערבות צבאית זרה. כמו כן, המשטר האיראני הפגין יכולת עילאית להשתמש בכוח מופרז כדי לדכא כל מרד פנימי, מה שהופך את ההימור על קריסתו מבפנים במהלך מלחמה לעניין רצוף סיכונים.

בנוסף, לאיראן יש מבנה הנהגה חלופי ומוכן מראש להתמודדות עם חיסולים שעשויים לפגוע בסמליה הפוליטיים או הצבאיים. טהראן שואבת השראה מכך מניסיונו של חיזבאללה בלבנון, שהצליח להחליף את הנהגתו הבכירה במהירות שיא לאחר סדרת חיסולים ישראליים, מה שמבטיח את המשכיות שרשרת הפיקוד.

מזכיר המדינה האמריקאי מרקו רוביו סיכם את סוד 'העקשנות' האיראנית בממד האידיאולוגי, וציין כי התמודדות עם הנהגה המקבלת החלטותיה על בסיס דתי הופכת את המשא ומתן למורכב ביותר. ממד דתי זה מעניק למשא ומתן האיראני יכולת עמידה ותמרון החורגת מהחישובים הפוליטיים המסורתיים המבוססים על רווח והפסד חומרי.

כמו כן, מודל ההתנגדות ברצועת עזה בולט כגורם השראה לטהראן ולבעלות בריתה באזור, כאשר פלגי ההתנגדות הצליחו לעמוד במשך שנתיים מול ארסנל צבאי עצום. עמידה זו מחזקת את האמונה בקרב ההנהגה האיראנית כי טכנולוגיה צבאית מתקדמת אינה מבטיחה תמיד הכרעה בקרבות נגד רצון עמים או מדינות בעלות עומק היסטורי.

איראן מנסה כעת להימנע מהרס מוחלט באמצעות הצעת ויתורים 'מקובלים' בתיק הגרעין, בתנאי שלא תישלל ממנה זכויותיה מהן נהנות מדינות אחרות באזור. עם זאת, ההתעקשות האמריקאית לפרק את כל קלפי הכוח האיראניים מציבה את האזור על סף תהום, כאשר באופק נראה רק אפשרות של תגובה או כאוס.

כל מתקפה צבאית רחבת היקף תוביל בהכרח לייצור מחדש של מצב של פיגור ונסיגה כלכלית בכל המזרח התיכון. זה מה שנתניהו ובעלי בריתו שואפים להשיג כדי להבטיח את עליונותה המוחלטת של הכיבוש הישראלי, הרחק מכל איומים קיומיים שעשויים להוות הכוחות האזוריים העולים.

לסיכום, התמונה נשארת פתוחה לכל האפשרויות, בין דיפלומטיה של הרגע האחרון לבין תופי מלחמה המהדהדים בעוצמה בוושינגטון ובתל אביב. הימים הקרובים יחשפו אם איראן תצליח לעבור את הסערה הזו, או שהאזור עומד בפני רעידת אדמה פוליטית וצבאית שתשנה את פניו לשנים ארוכות.

הם תוהים מדוע האיראנים לא באו אלינו לומר שאיננו רוצים להחזיק בנשק גרעיני תחת לחץ עצום זה.

משרד האו"ם לזכויות אדם בפלסטין אישר כי קצב אלימות המתנחלים בגדה המערבית הכבושה נמצא בעלייה מתמדת ללא כל הרתעה משפטית או ביטחונית. המשרד הבהיר בהצהרה רשמית כי התקפות אלו מתרחשות במצב של חסינות מוחלטת מעונש, מה שמחמיר את המצב ההומניטרי והביטחוני של האוכלוסייה הפלסטינית במחוזות השונים.

ההצהרה של האו"ם תיעדה את רצח הפלסטיני נסראללה אבו סיאם בפאתי אזור מכמאס מחוץ לירושלים הכבושה על ידי קבוצת מתנחלים. המשרד ציין בבירור כי רשויות הכיבוש לא נקטו בצעדים ממשיים לעצור את החשודים או לחקור ברצינות את האירוע, מה שמחזק את מדיניות העלמת העין מפשעי המתנחלים.

הדו"ח חשף גל של עקירה כפויה שפגעה ב-42 משפחות פלסטיניות מאז ה-17 בפברואר הנוכחי כתוצאה מהטרור של המתנחלים. פעולות העקירה התרכזו באזור אל-בורג בבקעת הירדן, בכפר עין סיניא, ובאזורי אל-ח'לאיל בכפר אל-מוע'ייר ורמון במחוז רמאללה, שם מפעילים המתנחלים לחצים בשטח כדי לאלץ את התושבים לעזוב.

בהקשר של הפרות בשטח, דיווחו מקורות מקומיים על תקיפה אלימה של מתנחל ישראלי נגד הגברת ודאד מח'אמרה לאחר פריצתו לח'ירבת אל-מרכז במסאפר יטא מדרום לחברון. המתנחל חיפש בבתי התושבים ובדירי הבקר שלהם באופן פרובוקטיבי, מה שעורר בהלה ואימה בקרב נשים וילדים באזור היעד.

קהילות מסאפר יטא סובלות מהתקפות שיטתיות וחוזרות ונשנות הכוללות פריצה לבתים ורעיית בקר באדמות פרטיות של אזרחים כדי להשחית יבולים. תושבי אזורים אלה קוראים לגופים בינלאומיים לספק להם הגנה מיידית כדי לעצור את ההתפשטות ההתנחלותית שמטרתה לרוקן את האדמה מבעליה החוקיים לטובת ההתפשטות ההתנחלותית.

בשטח, צבא הכיבוש הישראלי המשיך במבצע הצבאי הנרחב שלו בעיירה יעבד מצפון לגדה המערבית, כאשר הכוחות חידשו את פריצתם לעיירה זו היום השני ברציפות. פריצות אלו כללו חיפושים מדוקדקים בבתים ושיבוש תכולתם, בנוסף להצבת מחסומים צבאיים המפריעים לתנועת האזרחים היומיומית במהלך חודש הרמדאן.

ראש עיריית יעבד, אמג'ד עטאטרה, אמר כי מבצע זה מגיע במסגרת מדיניות שיטתית שמטרתה להעצים את המתנחלים ולהרחיב את השפעתם באזור הסובב את העיירה. הוא הבהיר כי הכיבוש שואף לכפות מציאות חדשה שתקל על השליטה באדמות חקלאיות ותמנע מחקלאים גישה אליהן בתירוצים ביטחוניים שקריים.

עטאטרה ציין כי המתנחלים הקימו מאחז חדש בסביבת יעבד לפני מספר חודשים, כדי שיהווה נקודת מוצא לביצוע התקפותיהם על חוות ורכוש. הוא הדגיש כי קצב המעצרים והפשיטות עלה באופן משמעותי, כאשר תועדו מספר מקרים של מעצרים ופציעות בקרב אזרחים כתוצאה מהעימותים בשטח עם כוחות הכיבוש.

בנוגע לתיק האסירים, דיווחו מקורות זכויות אדם כי כוחות הכיבוש עצרו יותר מ-100 פלסטינים מאזורים שונים בגדה המערבית מאז תחילת חודש הרמדאן המבורך. מעצרים אלו מגיעים במסגרת מבצע אינטנסיבי שמנהלים גורמי הביטחון הישראליים במקביל לחגים ואירועים דתיים, מה שמגביר את המתח הציבורי.

נתונים פלסטיניים רשמיים מצביעים על כך שמספר האסירים הכלואים בבתי הכלא הישראליים עלה על 9300 אסירים, החיים בתנאים קשים מאוד. בין אסירים אלה 66 נשים ו-350 ילדים, הסובלים ממדיניות הזנחה רפואית והתעללות מתמשכת מאז תחילת ההסלמה הצבאית האחרונה באוקטובר האחרון.

מאז פרוץ המלחמה ברצועת עזה, הגדה המערבית עדה להסלמה חסרת תקדים שהובילה למותם של לפחות 1117 פלסטינים ולפציעתם של כ-11500 נוספים. כמו כן, סך המעצרים בגדה ובירושלים הגיע לכ-22 אלף מקרים, נתון המשקף את היקף הפגיעה השיטתית במבנה החברתי והפוליטי הפלסטיני.

משקיפים פלסטינים הזהירו כי פרקטיקות אלו, המשלבות אלימות מתנחלים ופעולות צבאיות מאורגנות, סוללות את הדרך להכרזה רשמית על סיפוח הגדה המערבית. הפלסטינים רואים בצעדים אלה ניסיון לערער כל הזדמנות עתידית להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, ולזרוק לפח את החלטות הלגיטימיות הבינלאומית.

משרד האו"ם לזכויות אדם קרא בסיום הצהרתו להפסיק לחלוטין את הכיבוש הישראלי ולעצור את כל הפעילויות ההתנחלותיות הבלתי חוקיות. הוא גם הדגיש את הצורך בפינוי המתנחלים מהשטחים הכבושים ובמתן הגנה בינלאומית לעם הפלסטיני העומד בפני סכנת עקירה והרג יומיומי.

העימותים נמשכים באזורי צפון הגדה, במיוחד בג'נין ושכם, שם ההתנגדות העממית מתמודדת עם הפריצות החוזרות ונשנות שמבצע צבא הכיבוש. מקורות בשטח מאשרים כי מדיניות הענישה הקולקטיבית והרס התשתיות במחנות ובעיירות רק תגביר את נחישות הרחוב הפלסטיני לעמוד איתן ולהתעמת.

אלימות המתנחלים מתגברת ללא הפסקה וללא הרתעה על רקע חסינות מוחלטת מעונש בגדה הכבושה.

מקורות אנליטיים במגזין "פוריין פוליסי" דיווחו כי ההנחה הרווחת בחוגי קבלת ההחלטות בוושינגטון לגבי האפשרות להכניע את המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנאי, באמצעות סנקציות ובידוד צבאי, היא הנחה חסרת דיוק. החוקר ארש רייסינג'אד הסביר כי גישה זו מתעלמת מאופיו של האיש העומד בלב המערכת הפוליטית האיראנית, שכן עבורו כניעה אינה מהווה אופציה פוליטית זמינה בשום פנים ואופן.

הקריאה האנליטית מצביעה על כך שזהותו הפוליטית של ח'אמנאי עוצבה בתוך התנגדות למשטר השאה וחושלה בצינוקי הכלא, עד לחוויה המרה של מלחמת איראן-עיראק. קורות חיים אלו הפכו את מושג "ההתנגדות" במילון שלו לזהות אישית מושרשת ולא רק לתמרון טקטי להשגת רווחים זמניים או להקלת לחצים כלכליים.

ח'אמנאי רואה במהפכה האסלאמית, שהחלה בשנת 1979, מצב מתמשך ומאבק שטרם הושלם, כאשר סנקציות וחבלה חיצונית נחשבים להוכחה שהמהפכה עדיין חיה ומתמודדת עם אויביה. מנקודת מבט זו, לחצים בינלאומיים אינם נתפסים כמכשולים שיש להסיר באמצעות ויתור, אלא כמבחנים מוסריים המוכיחים את נכונות הדרך המהפכנית של המשטר.

הניתוח מפנה את תשומת הלב לנטייתו הספרותית של המנהיג האיראני, תוך ציטוט הערצתו לרומן "הדון השקט זורם", העוסק בעמידה איתנה בתוך מלחמות ומשברים גדולים. מנטליות זו רואה בתהפוכות גורם מעצב המחדד את אישיות המנהיג, כאשר הגיבור אינו מחפש ניצחון מהיר אלא שואף לשרוד בכבוד בתוך הכאוס העצום.

רוח רפאים היסטורית רודפת את החלטות ההנהגה האיראנית הנוכחית, והיא קבלת החלטה 598 של מועצת הביטחון על ידי האייתוללה ח'ומייני בסוף המלחמה עם עיראק, אותה תיאר אז כ"שתיית כוס הרעל". ח'אמנאי, שירש את השלטון ללא הכריזמה הדתית המוחלטת של קודמו, מסרב לחזור על סצנה זו שנחשבה על ידי אחדים בקרב הבסיסים המהפכניים כוויתור כואב.

הסירוב "לשתות את כוס הכניעה" עבור ח'אמנאי אינו קשור רק ליחסים עם ארצות הברית, אלא הוא ניסיון להשתחרר מהדומיננטיות של מורשת ח'ומייני ולבנות לגיטימציה המבוססת על עקביות אידיאולוגית. הוא סבור כי קבלת פשרה תחת הכותרת "כניעה ללא תנאי" תחתור תחת הנרטיב שבנה במשך עשורים סביב יציבותו וקשיחותו מול המעצמות הגדולות.

חזונו של ח'אמנאי לשלטון מבוסס על לקח היסטורי שהופק מנפילת משטר פהלווי, כאשר הוא מאמין כי היסוס וחולשה מול הפגנות הם שהאיצו את קריסת השאה ולא דיכוי. לקח זה גורם לו להאמין כי נסיגה תחת לחץ מובילה לדרישות נוספות, וכי הפגנת כל סימן של שבריריות תאיץ את נפילת המשטר כולו.

באשר לאיומים צבאיים, הניתוח מצביע על כך שהמערב מתעלם מ"מדיניות השהאדה" המושרשת במחשבה השיעית והמהפכנית האיראנית, כאשר הקרבה נחשבת לניצחון מוסרי סופי. מוות למען ההתנגדות אינו נחשב לתבוסה בעיני ח'אמנאי, אלא מעניק קדושה להמשכיות הגישה והופך את השליט ממנהיג נצור לסמל נצחי של כבוד.

פרספקטיבה זו הופכת את האפשרות של התנקשות או חיסול ממוקד לאמצעי לביסוס מורשתו של ח'אמנאי במקום להרתיע אותו, שכן כישלונותיו הכלכליים והפוליטיים ינוסחו מחדש כהקרבה הרואית. "שהאדתו" של המנהיג עשויה להעניק ליורשיו גמישות רבה יותר בעתיד לקבל החלטות פרגמטיות מבלי להיראות חלשים, תוך הסתמכות על מעטפת המנהיג השהיד.

באשר לתיק הגרעין, ח'אמנאי אינו רואה בו כלי מיקוח או אמצעי להשגת פצצה בלבד, אלא הוא חלק בלתי נפרד מ"מדיניות הכבוד" והעצמאות מההגמוניה המערבית. תוכנית הגרעין בנרטיב הרשמי היא הוכחה לכך שהמדינה עדיין מהפכנית ומסוגלת לאתגר את הרצון האמריקאי, מה שהופך ויתור עליה תחת כפייה לבגידה קיומית.

מקורות המכירים את העניינים האיראניים מאשרים כי חווית הנסיגה האמריקאית מהסכם הגרעין בשנת 2015 חיזקה את אמונתו של ח'אמנאי שוושינגטון אינה צד אמין. נסיגה זו אישרה מחדש את השקפתו כי ויתורים אינם מביאים יציבות, אלא פותחים את הדלת להתערבויות עמוקות יותר המכוונות לליבת קיומה של הרפובליקה האסלאמית.

למרות שהסנקציות גרמו נזקים חמורים לכלכלה האיראנית וערערו את היציבות הפנימית, התחייבויות הקשורות לזהות נשארות חזקות יותר מפיתויים חומריים. העשרת אורניום מתוארת שוב ושוב כעניין של עצמאות לאומית, וקבלת פירוקה תחת איום נחשבת להשפלה, והשפלה במחשבת המנהיג מסוכנת יותר ממחסור כלכלי.

הניתוח מסכם כי הדילמה של וושינגטון עם טהראן אינה רק גיאופוליטית, אלא היא דילמה פסיכולוגית ופילוסופית הקשורה להבנת מניעי היריב. ארצות הברית מתמודדת עם מנהיג הרואה בפשרה תחת כפייה קריסה של הזהות, ומעדיף סיכון אישי ואף מוות על פני קבלת תבוסה סמלית שתסיים את מורשת המהפכה שלמענה חי.

בסופו של דבר, ניתוח זה אינו שולל את האפשרות לשינויים במדיניות האיראנית בעתיד, אך הוא מדגיש כי שינויים אלו לא יגיעו דרך שער הכניעה הפומבית. "גמישות" עשויה להיות אפשרית אם היא תנוסח באופן שישמור על הכבוד, אך ההימור על שבירתו של ח'אמנאי תחת עול הלחץ המרבי הוא הימור המתעלם מעובדות ההיסטוריה האישית והאידיאולוגית של המנהיג.

עבור ח'אמנאי, ויתור תחת לחץ מרבי לא יהיה רק התאמה טקטית, אלא יהיה בבחינת ניתוק קיומי לשלטונו ולזהותו.

מסגד אל-אקצא הוא אחד המקומות הקדושים ביותר בעולם האסלאמי, ומהווה ציר מרכזי בפולחן ובזהות הדתית של המוסלמים בירושלים ובפלסטין. עם בוא חודש הרמדאן המבורך, גוברת זרימת המוסלמים מכל רחבי ירושלים והערים הפלסטיניות לתפילות התראוויח והאיעתיכאף במסגד אל-אקצא, באווירה רוחנית המשקפת את עוצמת האמונה והקשר הרוחני. אולם, הכיבוש הישראלי, במטרה לכפות את שליטתו על העיר ירושלים, נוקט במדיניות הרחקה המכוונת נגד פלסטינים המבקשים להגיע למסגד אל-אקצא, במיוחד בתקופה רגישה זו.

רקע היסטורי:

מאז 1967, תאריך כיבוש מזרח ירושלים, העיר חיה תחת מדיניות דיכוי המכוונת נגד פלסטינים בכל תחומי חייהם. מסגד אל-אקצא, כחלק מהשטח הפלסטיני הכבוש, הפך למטרה קבועה של אמצעי ביטחון שמטרתם לצמצם את מספר המתפללים הפלסטינים ולפנות מקום למתנחלים יהודים להתקרב לאתר. מאז תחילת הכיבוש, יושמו מדיניות הרחקה נגד פלסטינים רבים שניסו להגיע לאל-אקצא כדי לבצע תפילות.

ניתוח מדיניות ההרחקות הנוכחית:

בשנים האחרונות, התעצמה חומרת מדיניות ההרחקה עם בוא חודש הרמדאן, כאשר רשויות הכיבוש מטילות הגבלות חמורות על הגישה למסגד אל-אקצא.

מניעת תפילה באל-אקצא: פלסטינים רבים, במיוחד צעירים וגברים בגיל מסוים, נמנעים מלהיכנס למסגד אל-אקצא.

אמצעי ביטחון מחמירים:

מחסומים צבאיים מוטלים סביב העיר העתיקה ובסביבת אל-אקצא, מה שמפריע לחופש התנועה ומקשה על המתפללים להגיע למסגד.

הרחבת מדיניות המעצרים וההרחקות:

כוחות הכיבוש עצרו מספר אישי דת ופעילים בירושלים, והוציאו צווי הרחקה מהעיר, מה שהופך את הגישה לאל-אקצא לכמעט בלתי אפשרית עבור משפחות מסוימות.

היבטים פוליטיים ואנושיים:

השפעה על חופש הפולחן: מדיניות ההרחקה סותרת את הזכויות הבסיסיות המובטחות על ידי החוקים הבינלאומיים, שכן מאות אלפי מוסלמים נמנעים מלקיים את פולחנם הדתי בחופשיות.

היהוד של ירושלים המתמשך: רשויות הכיבוש שואפות להפוך את ירושלים לעיר יהודית בלעדית, מה שכולל הטלת הגבלות על פלסטינים במטרה לצמצם את מספרם ולדחוק את תפקידם בעיר.

היבטים חברתיים ואנושיים:

ההרחקה משפיעה על חיי היומיום של הפלסטינים, ומגבירה את סבלם, במיוחד בחודש הרמדאן המבורך שבו לאל-אקצא יש מקום מיוחד בלבם. מדיניות זו מחזקת את המתיחות בעיר ומגבירה את המחסומים הפסיכולוגיים והחברתיים בין התושבים.

תגובות מקומיות ובינלאומיות:

תגובות פלסטיניות: התנועות הפלסטיניות והגופים הדתיים כמו הווקף האסלאמי בירושלים פעלו לדחות מדיניות זו, בדרישה להפסיק את מדיניות ההרחקה ולהדגיש את זכותם של הפלסטינים להתפלל באל-אקצא.

העמדה הבינלאומית:

למרות שארגונים בינלאומיים רבים פרסמו הצהרות המגנות מדיניות זו, התגובות ברמת הממשלות לא היו כנדרש. לעיתים קרובות הצהרות אלו אינן יעילות או אינן מחייבות.

המציאות ברמדאן 2026:

ברמדאן 2026, אמצעי הביטחון גברו באופן ניכר. אמצעים אלו הובילו למחסור במספר המתפללים שהצליחו להגיע למסגד אל-אקצא. חוויותיהם של פלסטינים רבים משתנות בין חשיפה לחיפושים אלימים, מעצרים, ומניעת כניסה לעיר.

אווירת תפילות התראוויח:

משפחות פלסטיניות רבות נאלצו להתפלל ברחובות או במסגדים הסמוכים לאל-אקצא, בעוד המחסומים הצבאיים נותרו בכניסה לעיר העתיקה, מה שמפריע לתנועת המוסלמים בירושלים.

סיכום:

מדיניות ההרחקות שמנהיג הכיבוש הישראלי נגד פלסטינים בחודש הרמדאן היא הפרה של זכויות אדם וזכות הפולחן. מדיניות זו אינה מוגבלת רק למניעת גישה למסגד אל-אקצא, אלא היא חלק ממדיניות יהוד מתמשכת שמטרתה לשנות את המציאות הדמוגרפית בירושלים. על הקהילה הבינלאומית לפעול ברצינות רבה יותר כדי ללחוץ על ישראל להפסיק הפרות אלו, ולהפסיק את מדיניות ההרחקה הפוגעת בכבוד האדם של האזרחים הפלסטינים.

בפוליטיקה הבינלאומית, הבעיה אינה תמיד בבעלות על כלי כוח, אלא בהבנת הסביבה שבה נעשה שימוש בכלים אלה. כוח, ככל שיהיה חריף, עלול להפוך מאמצעי לחץ לגורם מסבך אם ההקשר מוערך באופן שגוי. עובדה זו באה לידי ביטוי בבירור בניסיונו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ להתמודד עם איראן, כאשר מדיניות "הלחץ המרבי" היוותה עמוד תווך מרכזי בניהול תיק רגיש ומורכב ביותר.

מאז כניסתו לבית הלבן, הציג טראמפ את עצמו כאיש ההכרעה והעסקאות הגדולות. בהיגיון הפוליטי שלו, כמו בעולם העסקים שממנו הגיע, לחץ מוליד ויתורים, והעלאת רף האיום פותחת את הדלת למשא ומתן מעמדה חזקה יותר. כאשר ממשלו החליט לפרוש מהסכם הגרעין האיראני בשנת 2018, ההחלטה לא הייתה רק יציאה מהסכם בינלאומי, אלא הכרזה על מעבר לשלב חדש: סנקציות כלכליות חסרות תקדים, רטוריקה מסלימה, ומסרים ברורים של הרתעה צבאית.

ההנחה הייתה ישירה: אם המחיר יעלה מספיק, טהראן תחשב מחדש את צעדיה.

אך הנחה זו התנגשה במציאות מורכבת יותר ממה שמניחות משוואות הלחץ המסורתיות. במערכות המערביות, שבהן ממשלות מושפעות מדעת הקהל וממחזורי בחירות, לחץ כלכלי עלול להוביל לעיצוב מחדש של מאזנים פנימיים. מדיניות נסוגה, כוחות חדשים עולים, וחישובים משתנים תחת נטל העלות הציבורית. באיראן, לעומת זאת, המשוואה שונה באופן מהותי.

המערכת הפוליטית האיראנית אינה רק ממשלה ביצועית הניתנת להחלפה באמצעות קלפיות, אלא מבנה אידיאולוגי-מוסדי שהוקם לאחר המהפכה האיראנית בשנת 1979, ושבו השתלבו הסמכות הדתית עם הכוח הפוליטי. לגיטימיות המשטר אינה מבוססת רק על ביצועים כלכליים, אלא על נרטיב מכונן המבוסס על עצמאות ודחיית הגמוניה חיצונית. בהקשר כזה, איום חיצוני אינו נקרא כלחץ פוליטי רגיל, אלא כמבחן ללגיטימיות עצמה.

כאן טמונה הפרדוקס. האיום שאמור להחליש את המשטר עלול להפוך לחומר גיוס פנימי. ואם לגיטימיות השלטון קשורה לרטוריקה של "התנגדות", הרי שכניעה פומבית ללחצים חיצוניים עלולה להתפרש כנסיגה ממהות הפרויקט. ובמקום שהלחץ ייצור פילוג פנימי, הוא עלול לדחוף לאחדות רבה יותר מול "האויב החיצוני".

אין זה אומר שהסנקציות לא כאבו. הכלכלה האיראנית סבלה מלחצים כבדים, המטבע ירד, ושיעורי האינפלציה עלו. אך במערכות בעלות אופי אידיאולוגי, כאב כלכלי אינו הופך אוטומטית לויתור פוליטי. לעיתים הוא הופך למרכיב ברטוריקת העמידה, המייצר מחדש את הנרטיב הרשמי במקום לערער אותו.

מנגד, מדיניות "הלחץ המרבי" השיגה רווחים טקטיים מוגבלים. היא העלתה את עלותן של כמה מפעילויותיה האזוריות של איראן, והפגינה נחישות פוליטית בפני קהל אמריקאי פנימי שדרש עמדה תקיפה יותר. אך יחד עם זאת, היא צמצמה את מרחב התמרון הפוליטי. ככל שרף האיום עלה, כך עלה גם רף הרטוריקה הנגדית. וככל שמרחב הנסיגה הצטמצם, הפשרה הפכה מורכבת יותר.

המזרח התיכון, באופן כללי, אינו זירה המנוהלת על פי היגיון לחץ ליניארי פשוט. זהו מרחב רווי בהיסטוריה ארוכה של התערבויות, רגישויות ריבוניות, ומאזני הרתעה הדדיים. ואיראן אינה מדינה מבודדת שניתן להכיל בגבולותיה הגיאוגרפיים; אלא שחקן אזורי שאינטרסיו והשפעתו מצטלבים בעיראק, סוריה, לבנון ותימן. לכן, כל הסלמה עמה אינה נשארת דו-צדדית, אלא הופכת לרשת של אינטראקציות רב-שכבתיות, שבהן משתלבים חישובי הכוחות האזוריים והבינלאומיים.

השאלה המהותית כאן אינה אם כוח הוא כלי לגיטימי בפוליטיקה הבינלאומית – הוא כזה ללא ספק – אלא כיצד ומתי הוא משמש. הרתעה כשלעצמה אינה טעות אסטרטגית. אך קיים הבדל גדול בין הרתעה כחלק מאסטרטגיה אינטגרלית, לבין איום ככלי לחץ רטורי המנותק מהבנת המבנה העמוק של הצד השני.

במקרה האיראני, הלחץ נגע במהות הזהות הפוליטית של המשטר, לא בשוליו האדמיניסטרטיביים. וכאשר המהות מותקפת, נסיגה הופכת יקרה מבחינה סמלית כמו מבחינה פוליטית. לכן לא היה מפתיע שטהראן הגיבה בצעדי הסלמה נגדיים, הן בתיק הגרעין והן בזירות ההשפעה האזוריות, באופן המשקף היגיון של איזון ולא של כניעה.

בסופו של דבר, ההסלמה לא הובילה לשינוי אסטרטגי ברור בהתנהגות איראן, אלא למיקום מחדש נוקשה יותר. ואילו היציבות בת קיימא – שהיא המטרה המוצהרת של כל מדיניות הרתעה – נותרה מחוץ להישג יד. וכאן בא לידי ביטוי הלקח הרחב יותר: המזרח התיכון אינו מנוהל במנטליות השוק בלבד, ואינו מובן באמצעות היגיון הכוח המופשט. זהו מרחב הנשלט על ידי משוואות של זהות, לגיטימיות וסמליות באותה מידה שהוא נשלט על ידי אינטרסים חומריים.

כוח עשוי להיות הכרחי ברגעים מסוימים, אך יעילותו קשורה למידת התאמתו להבנה עמוקה של ההקשר. ובסביבות פוליטיות בעלות שורשים אידיאולוגיים עמוקים, הסלמה עלולה לא להוביל לכניעה, אלא להקשחה נוספת. בין שפת הכוח להיגיון הזהות, נקבעים גבולות ההשפעה – ונחשפת עלות ההערכה השגויה.

הטרגדיה ההומניטרית ברצועת עזה מחריפה עם המשך המלחמה הישראלית שהפכה את חיי הילדים לגיהינום יומיומי, כאשר הקטנים הפכו לקורבנות ישירים של פעולות הרס שיטתי ואובדן מרכיבי החיים הבסיסיים. תחת המצור ההדוק והיעדר כל אופק לשיקום, אלפי ילדים מוצאים את עצמם נאלצים לעזוב את ספסלי הלימודים ולפנות לרחובות ההרוסים בחיפוש אחר פרנסה.

מקורות בשטח תיעדו מראה קודר של עשרות ילדים העומדים בשולי הדרכים וממתינים למעבר משאיות עמוסות בהריסות בתים הרוסים. ילדים אלה רודפים אחרי הפסולת המתעופפת בחיפוש אחר שאריות מתכות או חומרים שניתן למכור, מסכנים את חייהם בתוך מהירותן הגבוהה של המשאיות וצבירת ההריסות הלא יציבות שעלולות לקרוס עליהם בכל רגע.

הידרדרות זו מגיעה בזמן שהרס רוב מוסדות החינוך ברצועה הוביל להיעדרות ילדים מבתי הספר, מה שהפך את המיקוד כולו להישרדות במקום להשכלה. בתי הספר הנותרים הפכו למרכזי מחסה צפופים בעקורים, מה ששלל מהדור הצעיר את זכותו לחינוך פורמלי זו השנה השלישית ברציפות.

הערכות שטח מצביעות על כך שאחוז עבודת הילדים בעזה זינק לרמות שיא העולות על 80%, עלייה עצומה בהשוואה לתקופה שלפני המלחמה. קטנים אלה נאלצים לבצע עבודות קשות העולות על יכולותיהם הפיזיות, כמו איסוף עץ הסקה וחומרים פלסטיים ממזבלות, כדי להבטיח את הצרכים המינימליים של משפחותיהם העקורות.

במישור הבריאותי, ילדי הרצועה חיים בסביבה נגועה חסרת ניקיון ומים ראויים לשתייה, מה שהוביל למילוי בתי החולים במקרים של מחלות עור ומעיים. דוחות רפואיים מאשרים כי תת-תזונה חריפה החלה לפגוע בגופם של הקטנים, על רקע מחסור חמור בתוספי מזון ותרופות חיוניות לטיפול במגפות המתפשטות במחנות העקורים.

נתוני האו"ם חושפים מספרים מזעזעים, כאשר כיום כ-660 אלף ילדים נמצאים מחוץ למערכת החינוך לחלוטין, מה שמאיים על אובדן עתידו של דור שלם. הסטטיסטיקה גם רשמה מותם ופציעתם של למעלה מ-50 אלף ילדים מאז פרוץ העימותים ועד אמצע שנת 2025, נתון המשקף את היקף הפגיעה הישירה באזרחים.

בהקשר קשור, כ-1500 ילדים הסובלים מפציעות קשות או מחלות כרוניות ממתינים להזדמנות לנסוע לטיפול בחו"ל, אך סגירת המעברים ומחסור ביכולות רפואיות מונעים זאת. ילדים אלה עומדים בפני סכנת מוות איטי בתוך בתי החולים הסובלים מהתיישנות ציוד, הפסקות חשמל מתמשכות ומחסור בכוח אדם מומחה.

מצדו, אמג'ד אל-שווא, ראש רשת הארגונים הלא-ממשלתיים הפלסטיניים, הסביר כי תופעת עבודת הילדים כוללת כעת את כל אזורי הרצועה ללא יוצא מן הכלל כתוצאה מהקריסה הכלכלית הכוללת. אל-שווא הדגיש בהצהרות למקורות תקשורת כי הילדים הם החוליה החלשה ביותר באסון זה, כאשר איתם מתחילה שרשרת הפגיעות במחלות ומשברים פסיכולוגיים עמוקים.

ילדים מהווים כ-47% מכלל אוכלוסיית רצועת עזה, מה שהופך אותם לקבוצה הנפגעת ביותר ממלחמת ההשמדה שהותירה הרס עצום בתשתיות ובבתים. כיום חיים כ-1.9 מיליון עקורים באוהלים רעועים חסרי את מינימום הסטנדרטים של כבוד אנושי, כאשר הילדים מתמודדים עם קור החורף וחום הקיץ ללא כיסוי או מחסה שיגן עליהם.

בנוסף לסבל הפיזי, המשבר הפסיכולוגי בולט כאחד ההשלכות המסוכנות ביותר של המלחמה, כאשר דו"ח של האו"ם שפורסם בנובמבר 2025 ציין כי 93% מילדי עזה סובלים מהפרעות התנהגותיות ואגרסיביות. טראומות פסיכולוגיות אלה הנובעות ממראות מוות והרס דורשות התערבות בינלאומית דחופה כדי להציל את מה שנותר מילדותם הפלסטינית לפני שיהיה מאוחר מדי.

ילדי עזה שילמו את המחיר הגבוה ביותר של המלחמה, הם מנועים מחינוך זו השנה השלישית ברציפות וחיים בסביבה חסרת את מינימום מרכיבי הבריאות.

מקורות יודעי דבר חשפו מהלכים שמבצעים גורמים במועצת השלום ברצועת עזה, שהוקמה על ידי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, לבחינת האפשרות להנפיק מטבע קריפטוגרפי יציב (Stablecoin). צעד זה, שעדיין נמצא בשלביו הראשוניים, נועד לבנות מחדש את המבנה הכלכלי ברצועה לאחר ההרס הנרחב שהותירה המלחמה הישראלית, ולספק חלופות פיננסיות בטוחות לתושבים.

המקורות דיווחו כי המעבר למטבעות דיגיטליים הגיע כתוצאה מהנזק החמור שנגרם למערכת הבנקאית המסורתית ולרשתות התשלומים הרגילות בתוך עזה. ערכו של מטבע זה אמור להיות מקושר לדולר האמריקאי כדי להבטיח את יציבותו, כאשר חברות פלסטיניות ומפרציות בעלות ניסיון טכני רחב יספקו את התמיכה הטכנית והלוגיסטית הנדרשת להפעלת פרויקט שאפתני זה.

מאמצים טכניים אלה מובלים על ידי איש העסקים הישראלי וקצין המילואים לשעבר לירן טנקמן, המשמש כיועץ מתנדב למועצת השלום, בתיאום עם הוועדה הלאומית לניהול רצועת עזה המורכבת מ-14 חברים. גם משרדו של הנציג העליון לעזה, ניקולאי מלאדנוב, משתתף בניסוח החזון הביצועי של מטבע זה, שמטרתו להקל על חילופי סחר יומיומיים ללא צורך במזומן נייר.

התפתחויות כלכליות אלה מגיעות בתקופה שבה רצועת עזה מתמודדת עם אתגרים הומניטריים ושטחיים עצומים, כאשר דוחות זכויות אדם תיעדו ביצוע של כ-1808 הפרות על ידי הכיבוש הישראלי מאז הכרזת הפסקת האש באוקטובר האחרון. הפרות אלה הובילו למותם של 641 שהידים ולפציעתם של יותר מ-1600 פלסטינים, מה שמציב את מאמצי היציבות הכלכלית בסכנת המתחים הביטחוניים המתמשכים.

במישור הפוליטי, מועצת השלום קיימה פגישה מורחבת בוושינגטון באמצע פברואר הנוכחי, שם התחייבו הכוחות הבינלאומיים לספק חבילת מימון בסך 17 מיליארד דולר לשיקום. זאת במקביל לתחילת הכשרת כוח משטרה חדש הכפוף לוועדה הלאומית לניהול הרצועה, ביישום החלטת מועצת הביטחון מס' 2803 המסדירה את משימות המועצה בניטור הרגיעה וניהול שלב המעבר.

למרות תוכניות שאפתניות אלה, מכשולים בשטח עדיין מעכבים את זרימת הסיוע, כאשר רק 259 משאיות נכנסות מדי יום מתוך 600 משאיות שהוסכם עליהן. גם נושא המעבר דרך מעבר רפיח סובל מאיטיות רבה, שכן רק 40% מהנוסעים המשוערים הצליחו לעזוב את הרצועה מאז תחילת פברואר, בתוך דרישות פלסטיניות לנסיגה ישראלית מלאה מהאזורים החיוניים כדי לאפשר את תוכניות ההתאוששות הכלכלית.

מטבע קריפטוגרפי זה לא יהיה מטבע לאומי חדש, אלא אמצעי טכני שיאפשר לתושבי עזה לבצע את עסקאותיהם הפיננסיות באופן דיגיטלי לנוכח שיבוש המערכות המסורתיות.

שר האוצר הישראלי, בצלאל סמוטריץ', חידש את איומיו בפתיחת מבצע צבאי רחב היקף ברצועת עזה, שמטרתו לפרק לחלוטין את היכולות הצבאיות של תנועת חמאס. סמוטריץ' ציין בהצהרות לעיתונות כי ממשלת ישראל מעניקה כעת הזדמנות לממשל האמריקאי בראשות דונלד טראמפ לטפל בתיק זה על פי חזונו, והדגיש כי מטרת השמדת התנועה עדיין קיימת ולא נסוגה.

השר הקיצוני צפה כי בימים הקרובים יישלח 'אולטימטום' לתנועה, הקובע את הצורך למסור את נשקה ולפרק את המבנה הצבאי שלה באופן מוחלט. למרות שלא חשף את המנגנון שבאמצעותו יועבר אולטימטום זה, הוא הדגיש כי אי-היענות לדרישות אלו תעניק לצה"ל 'לגיטימציה בינלאומית' וגיבוי אמריקאי לפעולה צבאית ישירה להשגת מטרה זו.

מנהיג מפלגת 'הציונות הדתית' חשף כי מתקיימות הכנות צבאיות אינטנסיביות מאחורי הקלעים, כאשר הצבא עמל על גיבוש תוכניות מבצעיות מעודכנות להתמודדות עם השלב הבא. הוא הסביר כי הדרג המדיני בתל אביב קיים סדרת דיונים מעמיקים לשיפור תוכניות אלו ולהבטחת יעילותן, ובמקביל הביע ספקות לגבי היענות חמאס, שכן הוא רואה את הסיכויים לפירוקה מרצון כמעט אפסיים.

מנגד, תנועת חמאס ממשיכה לדבוק בארסנל הצבאי שלה כחלק מזכות ההתנגדות נגד הכיבוש, ומציעה נוסחאות חלופיות הכוללות הקפאת נשק או אחסונו במסגרת הסכם רגיעה ארוך טווח. האו"ם מסווג את ישראל ככוח כובש בשטחים הפלסטיניים, מה שמחזק את העמדה המשפטית של ההתנגדות בשמירה על כלי ההגנה שלה מול ההפרות המתמשכות.

איומים אלו מגיעים בתקופה שבה רצועת עזה סובלת מהשלכות מלחמת השמדה שנמשכה שנתיים, והביאה למותם של למעלה מ-72 אלף פלסטינים ולפציעתם של כ-171 אלף נוספים. ההרס פגע בכ-90% מהמתקנים החיוניים והתשתיות, כאשר הערכות האו"ם מצביעות על כך ששיקום מה שנהרס על ידי מכונת המלחמה דורש תקציב עתק העולה על 70 מיליארד דולר.

במישור המבצעי, מקורות דיווחו כי כוחות הכיבוש ממשיכים להפר את הסכם הפסקת האש שנכנס לתוקף ב-11 באוקטובר האחרון באופן יומיומי. הפרות מתמשכות אלו הובילו למותם של 615 "שהידים" מאז חתימת ההסכם, מה שמציב את הרגיעה הנוכחית על סף קריסה לנוכח המשך הפעולות הצבאיות המוגבלות וההתנקשויות.

בנוסף להסלמה הצבאית, רשויות הכיבוש מטילות הגבלות חמורות על כניסת סיוע הומניטרי וצרכים בסיסיים מוסכמים, מה שמחמיר את המצב הקטסטרופלי של כ-2.4 מיליון פלסטינים החיים ברצועה. ממשלת ישראל מקשרת בין תחילת פעולות השיקום לבין תנאי פירוק הנשק, דבר שכוחות פלסטיניים דוחים ורואים בו סחיטה פוליטית לנוכח המשבר ההומניטרי המתעצם.

להערכתי, בימים הקרובים יישלח אולטימטום סופי לחמאס לפירוק ונטרול נשק מלא בעזה.

ממשלת הכיבוש הישראלית פתחה חזית חדשה המכוונת לגופם של האסירים הפלסטינים, כאשר ההתעללות הפכה ממעשים בודדים מאחורי הקירות לחומר ראווה המשודר בערוצים העבריים. הזרמת תקשורת מסיתה זו מגיעה במקביל למאמצים נמרצים לאימוץ חוקי עונש מוות לאסירים, ומשפטים חריגים ללוחמי יחידת העילית של גדודי עז א-דין אל-קסאם.

הנתונים הנוכחיים מצביעים על כך שמספר האסירים הפלסטינים בבתי הכלא של הכיבוש הגיע לכ-10,000 אסירים, רובם מהגדה המערבית וירושלים. לעומת זאת, שלטונות הכיבוש ממשיכים לסווג את אסירי רצועת עזה כ'לוחמים בלתי חוקיים', ומחזיקים אותם במסלולי מעצר מעורפלים החסרים את הסטנדרטים הבינלאומיים המינימליים של שקיפות.

ישראל מסווגת רשמית 1249 אסירים תחת הקטגוריה של לוחמים בלתי חוקיים על פי נתוני פברואר 2026, אך מספר זה אינו משקף את המציאות בפועל. ישנם מאות נעדרים מרצועת עזה ששלטונות הכיבוש מסרבים לחשוף את גורלם, על רקע חששות מהוצאות להורג בשטח או היעלמות כפויה במרכזי מעצר צבאיים.

דוחות זכויות אדם שפורסמו על ידי ארגון 'המוקד' אישרו את היעלמותם של מאות עזתים לאחר מעצרם על ידי צבא הכיבוש, כאשר עתירות משפטיות נענו בהכחשה של קיומם של רישומי מעצר עבורם. עמימות זו אופפת את גורל העצורים במתקנים כמו 'שדה תימן', שבהם נרשמו מקרי מוות כתוצאה מעינויים קשים ותנאי מעצר מחפירים.

התנועה האסירית תיעדה את מותם של 88 שהידים בתוך בתי הכלא ובמקומות המעצר מאז ה-7 באוקטובר 2023 ועד אמצע פברואר 2026. מבין שהידים אלה, 52 אסירים מרצועת עזה נהרגו כתוצאה מעינויים שיטתיים, מניעת טיפול רפואי, ומדיניות הרעבה קיצונית המיושמת על ידי הנהלת בתי הכלא.

שר הביטחון הלאומי איתמר בן גביר מוביל קמפיין אגרסיבי לאישור חוק עונש מוות לאסירים פלסטינים, תוך שימוש בסצנות דיכוי ככלי תעמולה פוליטית. הקטעים שהודלפו מראים יחידות דיכוי המאלצות אסירים לכרוע ולהתבזות תחת איום מוות, בניסיון לשקם את תדמית ההרתעה הישראלית שהתנפצה באוקטובר.

חוק עונש המוות אינו עוד דרישה של הימין הקיצוני בלבד, אלא הוא זוכה לתמיכה רחבה בכנסת ישראל, כאשר עבר בקריאה טרומית בנובמבר האחרון. חוק זה נועד להפוך את מערכת המשפט לזרוע נקמנית המכשירה הרג פלסטינים תחת כיסוי חוקי העוקף את כל ההליכים והראיות הרגילים.

במקביל לכך, הכיבוש אישר את חוק משפט 'עילית הקסאם' המהווה שינוי משפטי מסוכן המקים מערכת חריגה המשלבת ביטחון ואידיאולוגיה פוליטית. משפטים אלה יתקיימו בפני בתי דין מיוחדים עם שידור פומבי של הדיונים, מה שהופך את ההליך המשפטי לחלק מהמלחמה הפסיכולוגית נגד העם הפלסטיני.

משקיפים רואים כי התחרות הפוליטית בתוך הישות הישראלית ניזונה מהתעללות באסירים, כאשר הקואליציה והאופוזיציה מתחרות להוכיח מי יותר נחוש וקיצוני. בן גביר משתמש בתיק האסירים כדי לפצות על כישלונו בתיקי הביטחון הפנימי, ומשיג רווחים פופוליסטיים מהירים בסקרי דעת הקהל על חשבון סבלם של העצורים.

האסיר הפלסטיני בתודעה הישראלית הפך לסמל של תהליך שיקום 'היוקרה הלאומית' שהתנפצה ב-7 באוקטובר. ההנהגה הישראלית, באמצעות הזרמת סצנות אכזריות, שואפת להטעין את מצב הנקמה הקולקטיבית, ולהסיט את תשומת לב הציבור מהכישלונות הצבאיים והפוליטיים שפקדו את המדינה העברית.

לאחר הכרזת הפסקת האש באוקטובר 2025 במסגרת תוכנית בינלאומית, תקוות שחרור האסירים במסגרת עסקאות חילופין קרובות הסתבכו. גורלם של אלפי עצורים, במיוחד מרצועת עזה, הפך תלוי בהליכים הישראליים החד-צדדיים הנוטים להחמיר את העונשים ולהפעיל עונשי מוות בפועל.

המערכת המשפטית הישראלית ויתרה על המינימום של יושרה פרוצדורלית, כאשר בית המשפט העליון דחה עשרות עתירות לשיפור תנאי המחיה בתוך בתי הכלא. עורכי דין וארגוני זכויות אדם הפכו חסרי אונים להשיג זכויות בסיסיות כלשהן לאסירים, על רקע שליטת רוח הנקמה על כל המערכת המשפטית.

דוחות של האו"ם מתארים את המתרחש בבתי הכלא כ'התעללות שיטתית המחייבת הפסקה מיידית', ומזהירים מפני ההשלכות של היעדר שקיפות במרכזי המעצר הצבאיים. הפיכת שהידי התנועה האסירית למספרים ברישומי ההיעלמות הכפויה מסבכת את מאמצי האחריות הבינלאומית ומטשטשת את מאפייני הפשעים שבוצעו נגדם.

ארגוני זכויות אדם פלסטינים מזהירים כי המשך מדיניות הדיכוי וההרעבה עלול לדחוף את המצב בתוך בתי הכלא לפיצוץ קרוב. עם הפיכת מתקני המעצר ל'מרכזי הוצאה להורג שקטים', האסירים מוצאים את עצמם בפני אפשרויות אפסיות להגן על כבודם וחייהם מול מכונת הדיכוי הישראלית הגוברת.

השילוב בין עונש מוות למשפטים מיוחדים מצייר מחדש את האסיר כחומר ריבוני שדרכו הימין בוחן את יכולתו לכפות את הגדרתו להרתעה.

מסגד הממוקם בין הכפרים צרה ותל, דרומית-מערבית לעיר שכם, הותקף בפיגוע טרור לפנות בוקר היום (שני), כאשר קבוצת מתנחלים הציתה את הכניסה הראשית שלו. השריפה גרמה לנזק חומרי ניכר לשער החיצוני ולחזית, לפני שתושבי האזור הצליחו להתערב במהירות ולהשתלט על הלהבות ולמנוע מהן להגיע לאולם התפילה הפנימי.

מקורות בשטח דיווחו כי התוקפים שרבטו סיסמאות הסתה וגזעניות על קירות המסגד, שכללו ביטויים נקמניים הקשורים לקבוצת הקיצון 'תג מחיר'. בדיקות ראשוניות הראו כי המתנחלים שפכו חומרים דליקים במהירות לאחר ששברו את הדלת החיצונית, בניסיון מכוון לגרום נזק מרבי לבית האל.

מצלמות אבטחה בסביבת האתר תיעדו שני מתנחלים מסתננים מכיוון ההתנחלות 'חפץ גלעד' שהוקמה על אדמות אזרחים ממערב לשכם, שם ביצעו את פשעם בחסות החשיכה לפני שנסוגו מהמקום. העדויות מצביעות על כך שהתוקפים ניסו לחדור עמוק יותר לתוך המסגד אלמלא כבו הלהבות בשעות הבוקר המוקדמות, מה שמנע אסון גדול יותר.

התקפה זו מגיעה על רקע הסלמה חסרת תקדים של התקפות מתנחלים המכוונות לכפרים ולעיירות פלסטיניות במחוזות שונים של הגדה המערבית. התקפות אלו מתרחשות במקביל למבצעים צבאיים אינטנסיביים שמבצע צה"ל, שכללו לאחרונה פשיטות נרחבות בעיירה יעבד מדרום-מערב לג'נין, מה שמשקף מצב של מתיחות ביטחונית גוברת באזור.

מצדה, משרד ההקדשים והדתות חשף נתונים מדאיגים המצביעים על תקיפת למעלה מ-45 מסגדים בגדה המערבית מאז השנה שעברה. המשרד קבע כי התקפות אלו אינן ספונטניות, אלא הן חלק ממדיניות נקמה שיטתית המונהגת על ידי קבוצות מתנחלים קיצוניות כמו 'נערי הגבעות' ו'תג מחיר' בחסות האקלים הפוליטי המסית.

בהקשר קשור, מועדון האסיר הפלסטיני ציין כי קצב המעצרים בגדה המערבית הגיע לרמות חסרות תקדים מאז ה-7 באוקטובר 2023, כאשר מספר העצורים עלה על 23 אלף פלסטינים. מעצרים אלו מלווים בהרס שיטתי של תשתיות ובתקיפות חוזרות ונשנות מצד מתנחלים על רכוש ומקומות קדושים פלסטיניים.

משרד ההקדשים אישר כי למעלה מ-45 מסגדים הותקפו בגדה המערבית מאז השנה שעברה, במסגרת פעולות נקמה מאורגנות.

הנציגה העליונה של האיחוד האירופי לענייני חוץ ומדיניות ביטחון, קאיה קאלאס, הביעה את ציפיית האיחוד למלא תפקיד מרכזי במאמצים להשכנת שלום ברצועת עזה. קאלאס הבהירה כי גישה זו מגיעה במסגרת תמיכה במאמצי ההתאוששות והשיקום לאחר מלחמת ההשמדה הישראלית שנמשכה שנתיים רצופות, והדגישה את חשיבות היציבות האזורית בשלב הבא.

בהצהרות שמסרה לפני כינוס שרי החוץ של האיחוד האירופי בבריסל, ציינה הגורם האירופי את האפשרות להפעיל כלים מבצעיים ספציפיים בשטח. היא ציינה כי ל'משלחת האיחוד האירופי לסיוע בגבולות ברפיח' ול'משלחת המשטרה האירופית בשטחים הפלסטיניים' יש את היכולת לבצע משימות חיוניות התורמות לשמירה על המצב הביטחוני והמנהלי.

קאלאס ציינה כי קיימים אתגרים לוגיסטיים ופוליטיים בפני צעדים אלה, ובראשם הצורך בקבלת אישור מהצד הישראלי בנוגע לאימון קציני המשטרה הפלסטינית. היא סברה כי תיאום עם כל הצדדים הנוגעים בדבר הוא תנאי בסיסי להבטחת הצלחת המשלחות האירופיות בביצוע משימותיהן המוטלות עליהן בתוך הרצועה ההרוסה.

במישור הבינלאומי, חשף נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מהלכים פיננסיים נרחבים לתמיכה במה שכינה חבילת הצלה לעזה, והדגיש כי נאספו התחייבויות העולות על 7 מיליארד דולר. הכרזה זו הגיעה במהלך הפגישה הראשונה של 'מועצת השלום' בוושינגטון, הגוף שהוצע על ידי טראמפ לניהול התיק הפיננסי והפוליטי של שלב המעבר בעזה.

רשימת המדינות שהתחייבו למימון כללה קבוצה של מדינות ערביות ואסיאתיות, ביניהן סעודיה, קטאר, איחוד האמירויות, כווית, מרוקו ובחריין, בנוסף לקזחסטן, אזרבייגאן ואוזבקיסטן. טראמפ גם התחייב כי ארצות הברית תתרום סכום נוסף של 10 מיליארד דולר למועצה בראשותו, מבלי לחשוף פרטים מדויקים על מנגנוני ההוצאה.

מהלכים פוליטיים אלה מגיעים בזמן שעזה סובלת מהרס עצום שפגע בכ-90% מתשתיותיה כתוצאה מהתוקפנות הישראלית המתמשכת מאז אוקטובר 2023. על פי הערכות האו"ם, חשבון השיקום עשוי להגיע ל-70 מיליארד דולר, על רקע מספר הרוגים שעלה על 72 אלף ו-171 אלף פצועים, רובם ילדים ונשים.

תוכניתו של טראמפ לניהול עזה כוללת ארבעה מבנים עיקריים: הוועדה הלאומית לניהול עזה, המועצה המבצעת של עזה, כוח הייצוב הבינלאומי, בנוסף למועצת השלום. למרות הסכומים העצומים שהוכרזו, משקיפים מציינים את היעדר אזכור מפורש של רצועת עזה באמנת מועצת השלום, מה שמעלה שאלות לגבי מנגנוני היישום בפועל בשטח.

האיחוד האירופי מעוניין להשתתף באופן פעיל בתהליך השלום ברצועת עזה, ומשלחות הגבול והמשטרה שלנו יכולות למלא תפקיד מרכזי בהקשר זה.

משרד ההקדשים והדתות הפלסטיני גינה בחריפות את פעולתם של קבוצות מתנחלים, לפנות בוקר יום שני, שהציתו חלקים ממסגד 'אבו בכר אל-צדיק' הממוקם בין הכפרים תל וצרה ממערב למחוז שכם. מקורות מקומיים הבהירו כי התוקפים לא הסתפקו בהצתה, אלא גם כתבו סיסמאות גזעניות ומסיתות בעברית על קירות המסגד, בצעד המשקף הסלמה בשנאה השיטתית נגד המקומות הקדושים לאסלאם.

המשרד תיאר בהצהרה רשמית את התקיפה כפשע מתועב המבטא את היקף ההסתה הגזענית המופעלת בחסות כוחות הכיבוש הישראלי. הוא הדגיש כי מעשה זה מהווה הפרה בוטה של כל האמנות הבינלאומיות והחוקים השמימיים המבטיחים חופש פולחן וקדושת בתי התפילה, וציין כי השתיקה הבינלאומית מעודדת כנופיות אלו להמשיך בפשעיהן.

משרד ההקדשים חשף נתון מדאיג המצביע על הסלמה בקצב ההפרות, כאשר תועדו תקיפות שונות שפגעו ב-45 מסגדים במחוזות שונים של המולדת במהלך השנה שעברה 2025. המשרד ראה במספרים אלו שיקוף של מדיניות שיטתית שמטרתה להצר את צעדי המתפללים ולפגוע בנוכחות הפלסטינית באזורים המסווגים 'C' ובאזורים הסמוכים להתנחלויות.

הרשויות הפלסטיניות הטילו על ממשלת הכיבוש אחריות מלאה לתוצאות התקיפות החוזרות ונשנות הללו, והזהירו כי פגיעה במקומות הקדושים עלולה להוביל להתלקחות בלתי נשלטת של המצב. הן ציינו כי הישנות מקרי ההצתה, מניעת קריאת האזאן וסגירת המסגדים מוכיחה את 'הברבריות האכזרית' שבה נוהגות רשויות הכיבוש וכנופיות המתנחלים בטיפול בבתי התפילה.

בסיום הצהרתה, משרד ההקדשים פנה בקריאה דחופה לקהילה הבינלאומית ולמוסדות זכויות האדם העולמיים בדרישה להתערבות מיידית לעצירת פשעים אלו ולמתן הגנה בינלאומית לאתרים הדתיים והארכיאולוגיים בפלסטין. הוא הדגיש כי המצב הנוכחי דורש עמדה נחושה החורגת מביטויי גינוי כדי להבטיח אי-חזרה על הפרות כאלה החורגות מכל הנורמות האנושיות והמשפטיות.

הישנות מקרי ההצתה, הסגירה ומניעת האזאן מהווה הוכחה חד-משמעית לברבריות האכזרית שבה נוהג הכיבוש כלפי מקומותינו הקדושים.

מקורות עבריים דיווחו על פציעתו של קצין משטרה ישראלי, כבן חמישים, באורח קל, לאחר שרכב משטרתי נפגע בהתנגשות עם משאית. התאונה אירעה סמוך לצומת 'תפוח', המוכר לפלסטינים כצומת מחסום זעתרה מדרום לעיר שכם, לשם מיהרו כוחות צבא ומשטרה נוספים מיד לאחר התאונה.

המקורות הבהירו כי נהג המשאית ניסה להימלט מהמקום מיד לאחר ההתנגשות, אך הכוחות שהוצבו באזור רדפו אחרי הרכב והצליחו לעצור אותו. כתוצאה מהפעולה, נעצרו הנהג ואדם נוסף שהיה עמו במשאית, והם הועברו לחקירה בידי גורמי הביטחון הישראליים כדי לברר את נסיבות התאונה ומניעיה.

צומת מחסום זעתרה נחשב לאחת הנקודות הצבאיות הרגישות ביותר בגדה המערבית, שכן הוא מהווה צומת דרכים מרכזי המחבר בין מחוזות הצפון, המרכז והדרום. בנקודה זו מוצבים באופן קבוע כוחות צבא הכיבוש ומשמר הגבול, מה שהופך אותה לזירת חיכוכים ומתיחויות ביטחוניות מתמשכות על רקע הצעדים הצבאיים המחמירים.

אירוע זה מתרחש בתקופה שבה ערי הגדה המערבית נמצאות במצב של רתיחה ביטחונית מתמשכת מאז אוקטובר 2023, עם עלייה בקצב הפשיטות והתקיפות. הרשויות הישראליות בוחנות כעת את כל האפשרויות הקשורות לאירוע, כולל ההשערה שמדובר בפעולת פידאיון מכוונת או באפשרות שמדובר בתאונת דרכים מקרית שאירעה כתוצאה מהעומס באזור.

החקירה נמשכת כדי לקבוע אם התאונה הייתה מכוונת או תאונת דרכים מקרית.

שרת החוץ והתפוצות הפלסטינית, אגאביקיאן בארסין, קראה לקהילה הבינלאומית להתערבות דחופה ויעילה כדי לאפשר לעם הפלסטיני לממש את זכותו המקורית להגדרה עצמית. בארסין הדגישה בנאום שנשאה במועצת זכויות האדם של האו"ם בז'נבה כי הרשות הפלסטינית מוכנה באופן מלא לקחת על עצמה את משימות השלטון והאחריות הביטחונית ברצועת עזה, בתנאי שיינתן התמיכה הערבית והבינלאומית הנדרשת להצלחת משימה זו.

השרה הסבירה כי הכוח הכובש ממשיך להתעלם מכל ההחלטות הבינלאומיות, כולל חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק והחלטות העצרת הכללית של האו"ם. היא ציינה כי המשך הפטור מעונש עודד את הכיבוש להמשיך בביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, תוך שחיקה מתמשכת של השטחים הפלסטיניים והיעדר אחריות אמיתית על ההפרות השיטתיות הנמשכות עשרות שנים.

באשר למצב ההומניטרי הקטסטרופלי ברצועת עזה, בארסין הדגישה כי המצור החונק וסגירת המעברים נועדו להרעיב את האוכלוסייה ולמנוע הגעת סיוע חיוני. היא גינתה את הפגיעה באונר"א ובארגוני הסיוע, וציינה כי ההחלטה למנוע מ-37 ארגונים הומניטריים לפעול מהווה ניסיון מפורש להסתיר עדים לפשעים ולייבש את מקורות ההגנה והשירותים הניתנים למיליוני עקורים ופליטים.

בגדה המערבית ובירושלים הכבושה, השרה הזהירה מפני האצת צעדי הסיפוח בפועל באמצעות הרחבת ההתנחלויות, הפקעת אדמות והעברת סמכויות אזרחיות לרשויות הכיבוש. היא דיווחה כי הכיבוש הקים יותר מ-1200 מחסומים ושערים אלקטרוניים כדי לבתר את הערים הפלסטיניות, במקביל להסלמה בתקיפות המתנחלים הכוללות שריפת יבולים ועקירה כפויה של משפחות תחת הגנת כוחות הצבא.

משרד החוץ הפלסטיני חזר והדגיש כי ירושלים הכבושה היא בירתה ההיסטורית והנצחית של מדינת פלסטין, והזהיר מפני כל ניסיונות לשנות את מעמדה המשפטי או הדמוגרפי. היא הדגישה כי לא ניתן להגיע לפתרון צודק ומקיף לסכסוך ללא הבטחת ריבונות פלסטינית מלאה על ירושלים, ועצירת התקיפות החוזרות ונשנות על המקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות בעיר.

בנושא האסירים, בארסין חשפה תנאים קשים העומדים בפני העצורים, הכוללים עינויים, בידוד והזנחה רפואית מכוונת, בנוסף למדיניות המעצר המנהלי. היא הביעה דאגה עמוקה מכוונת הכיבוש לחוקק חוק המוביל להוצאה להורג של אסירים, וראתה בכך הפרה בוטה של אמנות ז'נבה ואמנת האו"ם נגד עינויים, ודרשה לחץ בינלאומי לעצירת צעדים שרירותיים אלה.

השרה סיימה את דבריה בהתייחסות למלחמה הפיננסית והפוליטית המתנהלת נגד הרשות הפלסטינית, והדגישה כי הכיבוש שדד יותר מ-4.4 מיליארד דולר מכספי המסים הפלסטיניים. למרות לחצים אלה, היא הדגישה כי האסטרטגיה הלאומית תישאר מחויבת לאחדות האדמה ולביסוס האזרחים, בהתבסס על הכרה של יותר מ-160 מדינות ברחבי העולם בזכויות הפלסטיניות הלגיטימיות.

מדינת פלסטין מוכנה לקחת אחריות מלאה על השלטון והביטחון ברצועת עזה בתמיכה ערבית ובינלאומית, ויש צורך בהתערבות דחופה כדי לאפשר לעמנו להגדיר את גורלו.

משלחת הסיוע של האו"ם לאפגניסטן (UNAMA) חשפה נפגעים אזרחיים כתוצאה מפעולות אוויריות שבוצעו על ידי כוחות פקיסטניים באזורים המזרחיים של המדינה. המשלחת הבהירה בהצהרה כי תיעדה את מותם של לפחות 13 בני אדם ופציעתם של שבעה נוספים, וציינה כי בין הקורבנות היו נשים וילדים שנהרגו במהלך התקיפות שהתרחשו בליל ה-21 בפברואר הנוכחי.

התקיפות האוויריות הפקיסטניות התרכזו במחוזות בהסוד וחוג'יאני שבמחוז ננגרהאר, בנוסף לתקיפת יעדים נוספים במחוז פקטיקה הגבולי. התפתחויות אלו בשטח מעמיקות את המשבר הדיפלומטי והביטחוני בין שתי השכנות, בתקופה שבה הגבול המשותף, המשתרע על פני יותר מ-2600 קילומטרים, נמצא במצב של כוננות ומתיחות מתמשכת.

מצידו, דובר ממשלת אפגניסטן, זביחאללה מוג'אהד, אישר את אובדן החיים האזרחיים המשמעותי כתוצאה מתקיפות אלו, ותיאר את המהלך הפקיסטני כתוקפני. משרד ההגנה בקאבול הדגיש כי תקיפות אלו מהוות הפרה בוטה של הריבונות האפגנית ושל החוקים הבינלאומיים, ורמז על נקיטת תגובה מאוזנת ומתאימה בזמן שהרשויות האפגניות יראו לנכון.

מנגד, משרד המידע הפקיסטני הצדיק פעולות אלו בכך שהן התבססו על מידע מודיעיני מדויק שכוון למחנות השייכים לתנועת הטליבאן הפקיסטנית ולארגון המדינה האסלאמית בחורסאן. איסלמבאד טענה כי יש בידיה ראיות חותכות המוכיחות כי התקפות חמושות הפוגעות בשטחה מנוהלות על ידי מנהיגים המשתמשים בשטחי אפגניסטן כבסיס לפעולותיהם, טענה שקאבול מכחישה שוב ושוב.

במישור הדיפלומטי, משרד החוץ האפגני זימן את השגריר הפקיסטני בקאבול כדי למסור לו מכתב מחאה חריף על רקע ההסלמה האחרונה. גורמים בינלאומיים חוששים כי תקיפות אלו עלולות להוביל לקריסת ההבנות השבריריות בין הצדדים, במיוחד מכיוון שהן הגיעו זמן קצר לאחר הצלחת תיווך סעודי בהשלמת עסקת חילופי שבויים של חיילים פקיסטניים שהיו בשבי הצד האפגני.

עימות צבאי זה משקף את גודל הפער הביטחוני בין שתי המדינות, כאשר קאבול ואיסלמבאד מחליפות האשמות בנוגע למתן מקלט לקבוצות חמושות והקלת תנועתן מעבר לגבול. משקיפים מזהירים כי המשך התקיפות האוויריות עלול לגרור את האזור למערבולת חדשה של אלימות, ובכך לערער את המאמצים האזוריים שמטרתם להשיג יציבות באפגניסטן ולהבטיח את הגבול הפקיסטני מפני התקפות התאבדות.

קיבלנו דיווחים מהימנים המעידים כי התקיפות האוויריות שביצעה פקיסטן הובילו למותם של לפחות 13 אזרחים ולפציעתם של שבעה נוספים.

מקורות משפטיים המסונפים לרשות לענייני אסירים ומשוחררים חשפו הסלמה חדשה בצעדי הדיכוי שמנהלת הנהלת כלא 'עופר' נגד האסירים הפלסטינים במקביל לחודש הרמדאן המבורך. המקורות הבהירו כי רשויות הכיבוש החלו להטיל הגבלות שמטרתן הישירה היא להצר את יכולתם של האסירים לקיים טקסים דתיים בתוך בית המעצר, מה שמשקף מדיניות שיטתית להגברת הלחץ הנפשי והפיזי על הכלואים מאחורי הסורגים בימים מבורכים אלה.

ההפרות הבולטות ביותר כוללות את התעלמות מכוונת של הנהלת הכלא מליידע את האסירים על זמני תפילות השחר והמגרב, מה שמונע מהם לדעת את הזמנים הדתיים הנכונים לתחילת הצום או לשבירתו. נוהג זה גורם לשיבוש בסדר היום של האסירים, שכן הם מתקשים מאוד לארגן את ארוחותיהם ולבצע את תפילותיהם בזמנים הנכונים, מה שמהווה פגיעה בוטה בזכויותיהם הבסיסיות המובטחות בינלאומית.

הרשות הדגישה כי צעד זה מגיע כחלק מסדרה ארוכה של עונשים קולקטיביים שמטרתם לבודד את האסיר מסביבתו הרוחנית והזמנית, ולשלול ממנו את זכויותיו הבסיסיות המובטחות באמנות בינלאומיות. מניעת זמני התפילות אינה רק הליך מנהלי, אלא אמצעי עינוי מורלי שמטרתו למנוע מהאסירים להתחבר לרוחניות הקשורה לחודש הקדוש הזה, מה שמכפיל את סבלם היומיומי בתוך תאי המעצר.

בהקשר קשור, דיווחים הצביעו על כך שהתנאים הקשים שבהם חיים האסירים ממילא בכלא 'עופר' החמירו עם הצעדים החדשים הללו הפוגעים ישירות בחופש הפולחן. הרשות רואה בשתיקת הקהילה הבינלאומית לגבי נוהגים כאלה עידוד לרשויות הכיבוש לחדש בשיטות דיכוי, ומזהירה מפני ההשלכות הבריאותיות והנפשיות שעלולות להיגרם לאסירים כתוצאה מחוסר סדירות בארוחותיהם בסביבה חסרת תנאים אנושיים מינימליים.

הרשות לענייני אסירים קראה לכל המוסדות הבינלאומיים וארגוני זכויות האדם, ובראשם הצלב האדום, להתערב באופן מיידי ודחוף כדי לשים קץ להפרות אלה המנוגדות לאמנות המבטיחות לאסיר את זכותו לפולחן. הרשות הדגישה את הצורך לחייב את הנהלת בתי הכלא של הכיבוש לכבד את הטקסים הדתיים של האסירים, ולהפסיק להשתמש בדת ככלי לענישה וללחץ, תוך הדגשה כי נוהגי הכיבוש דורסים ברגל גסה את כל הנורמות האנושיות והמשפטיות.

הנהלת בתי הכלא משתמשת בכל האמצעים כדי להתעלל באסירים ולמנוע מהם את התנאים הבסיסיים ביותר לקיים את טקסיהם הדתיים, בניגוד לנורמות ולאמנות הבינלאומיות.

ההכרזה על הקמת "הוועדה הלאומית לניהול עזה", במסגרת סמכותו וסמכויותיו של "מועצת השלום", ואף לפני תחילת עבודתה, לוותה בהתגברות קולות המפקפקים בה או הממעיטים בערכה בקרב הפלסטינים, ובקולות מברכים בקרב הערבים והבינלאומיים. אך מה שאי אפשר להכחיש הוא שהאירוע מאפשר, סוף סוף, הכרזה שקטה על סיום שלב אוסלו, שייצג את המודל האחרון של מודלי הממשל העצמי הפלסטיני "הלא ריבוני" במהלך למעלה ממאה שנות ניהול תחת שלטון אימפריאלי או קולוניאלי. בהקשר של חוסר הסדר העולמי שדונלד טראמפ מפקח עליו, חמוש ביהירות הכוח הצבאי האמריקאי המופרז, העם הפלסטיני אינו היחיד או החזק ביותר מבין עמי ומדינות העולם שנאלצו להיכנע לרצונו או למצב רוחו. בעוד תנועת חמאס הסכימה בחוסר רצון לתוכנית טראמפ, הארגון/הרשות ציפה לקצור חזרה של ניהולו לרצועה וכיסא בשולחן ההחלטות. למרות ששניהם נותרו שחקנים בזירה הפוליטית הפלסטינית, האחת מובסת צבאית בעזה והשנייה מובסת פוליטית בגדה המערבית, טווח השפעתם אינו מגיע עוד מעבר לזכות ל"אי התנגדות" בנוגע להקמת הוועדה הלאומית, ואינו מגיע כדי זכות להתעקש על הפסקת מלחמת ההשמדה או פתיחת מעבר רפיח החיוני או ענייני חיים בסיסיים כמו הכנסת 200 אלף בתים ניידים להקלת עם מוכה. המגרש היחיד במדינה לאור הקנוניה הערבית "הכפויה או מרצון" עם ריבונות מועצת השלום ומנגנוני הניהול העליונים והבינוניים שלה, ולמרות הסתייגות אירופית ועולמית כלפי המועצה, במיוחד באמנתה הנחשבת ויתור על המערכת הבינלאומית הקיימת מזה 75 שנה, זהו פרויקט שמועצת הביטחון של האו"ם בירכה עליו, ומועצת השלום ומנגנוניה הפכו ל"מגרש היחיד במדינה". אש"ף הבין מוקדם את הכורח לכפות את נוסחת טראמפ המעוותת את כל העקרונות, הלגיטימיות והנורמות בנוגע לסוגיה הפלסטינית, וניסה בהצלחה מוגבלת להכניס נוסחאות, טקסטים והעדפותיו הן לתוכנית טראמפ המקורית והן להחלטת מועצת הביטחון ולהרכב הוועדה הלאומית. כמו כן, הארגון שמר, ועדיין שומר, על תיאום הדוק עם המטפלת המצרית בנוגע לעניינים פוליטיים פנימיים וביטחוניים, ועם ערב הסעודית בנוגע לאופק הפוליטי המובטח בהחלטת האו"ם והמותנה, כמובן. אך המסלול האחרון בתוכנית הבינלאומית למילוי "רצון" העם הפלסטיני "להגדרה עצמית" – כלומר לא בהכרח מכיוון שזו "זכות" – נשאר בגדר מיראז'. באשר לתנועת חמאס, היא מחפשת כל מוצא כדי לשרוד אנושית ופוליטית, כדי להפחית את הביקורת הרחבה המופנית כלפיה וכלפי תוצאות "מבול אל-אקצא" – על פי רוב תוצאות סקרי דעת הקהל. בעוד היא הודיעה על הנחיותיה לפעיליה להקל על תהליך העברת הממשלים הממשלתיים לפיקוח הוועדה הלאומית ערב כניסתה לרצועה לקבלת תפקידיה, וכן על נכונותה למסור את נשקיה ההתקפיים, חלק מהתומכים הנלהבים ביותר של ההתנגדות בקרב אנליסטים והוגי דעות, מסיקים כי המבול "לא רק שלא השיג את מטרותיו המוצהרות, אלא הביא את ההפך". לפיכך, שני הצדדים הפלסטינים, המותשים משנתיים של מלחמה עקובה מדם ומאבק קיומי עם פרויקט קולוניאלי השמדתי, מצד אחד, ולגיטימיותם ההיסטורית מצד שני, מוכנים לקבל כל נוסחה שלא תדיר אותם מהמגרש, למרות המגבלות על מרחב הדרישה, או אפילו התלונות. מועצת השלום.. המציאות החדשה אני משאיר לאנליסטים ולחוקרים מכל הגורמים להכין את כתב האישום נגד מועצת השלום, והוא בוודאי יהיה ארוך, ולחקור את האחראים על אוסלו ועל מבול אל-אקצא, ואלו תהליכי ביקורת טבעיים לאחר השינויים הגדולים שעבר האזור. אך נראה לי היום שחובה להתמודד עם המציאות החדשה, שכל הצדדים הפלסטינים והערבים קיבלו, חלקם בכפייה, למנדט אמריקאי זמני בחלק מהשטח הפלסטיני הכבוש, ואף לריבונות אמריקאית בפועל ברצועת עזה שתחליף את הכיבוש הישראלי הישיר והבלעדיות הישראלית בעניין הפלסטיני. זה כרוך בהעברת ניהול הרצועה מסמכות "ממשלת דה פקטו" לממשלת דה פקטו חדשה, בפיקוח מועצת השלום ובאמצעות פלסטינים מקצועיים שאינם משתייכים לאף פלג פוליטי, גם אם יש להם עבר לאומי וקשרים כאן ושם פלסטיניים וערביים. במקביל, מורחקת או מוגבלת השפעת הרשות הפלסטינית הישירה ברצועה, וגם בגדה הכבושה, לאחר שפעלה מזה שנתיים להכין את עצמה למילוי ואקום השלטון והביטחון. זוהי המציאות החדשה ועל העם הפלסטיני להבין כיצד להתמודד איתה ולהימנע מתוצאותיה הגרועות ביותר, ואף אולי להתנגד לה בחוכמה ולא רק בגינוי. אכן, מטרות, חוקים ומבנים של אוסלו, ואף אלה ששררו בשלב המהפכה הפלסטינית העכשווית, אינם שולטים עוד בזירה. המאבק הלאומי הפלסטיני הגדול ביותר לחירות ועצמאות ניצב בפני דילמה של פיצול ומציאות של תבוסה אנושית וחומרית חדשה, אולי קשה יותר ממה שעמד בפניה בשלבים קודמים אך מלאה באפשרויות שלא היו קיימות לפני שלב זה. לכן אני שואף כאן להגיע להבנה ריאלית ראשונית של מה שעשוי להיווצר מחוויית הקמה, הפעלה והעצמה של הוועדה הלאומית, לאור חוויות קודמות ולקחיהן – אם קיימות – וכן היקף, רמה ודחיפות האחריות של הוועדה הקבועה בהחלטת מועצת הביטחון, והמוגדרת בפיקוח על "השירות האזרחי והניהול" ברצועה המוכה. ישנן מספר אירוניות ועדויות חשובות בהרכב הניהול החדש הזה, המואצל על ידי כוחות עולמיים גדולים, ובגבולות סמכויותיו ויכולותיו, ובלגיטימיות שלו וביכולתו לסטות ממסלול התלות בכוח המנדטורי/הכובש הקיים, שהיה המאפיין הדומיננטי של חוויות הממשל העצמי הקודמות. רצף תקופות הממשל העצמי הפלסטיני מאז הכרזת אמנת מועצת השלום והקמת הוועדה הלאומית, זורמים הערכות פסימיות, חלקן בגלל נטילת דונלד טראמפ את מושכות ניהול ענייני הסוגיה הפלסטינית, ומה שנובע מכך מהרחבת שליטה אימפריאלית-מלכותית על גורל הסוגיה, וחלקן חוששות משלב מעבר חדש "שאמור להימשך שנתיים" המרחיק את הסוגיה עוד יותר מריבונות וצדק, ומחדש ומאריך את סבלו של עם שהותש מהמאבק נגד הקולוניאליזם ומלחמות השמדה. מה שרבים מהמבקרים הללו מתעלמים ממנו הוא שהנוסחה החדשה של ממשל עצמי אדמיניסטרטיבי פלסטיני המתגבשת היום אינה שונה בהרבה מבחינת סמכויות ותפקיד צפוי מהרשות הפלסטינית כיום בגדה המערבית, גם אם תחת שמות וסמכויות פוליטיות שונות. לפיכך, נוסחת ועדת עזה, כפי שחלקם מתארים אותה, אינה שונה ממה שנותר מהשפעת הרשות בגדה, כאשר אש"ף מפקח על ו/או מברך על כל אחת מהן, בעוד הארגון שומר על המעמד הייצוגי הבינלאומי הרשמי של העם הפלסטיני. כלומר, הוועדה הלאומית אינה ולא תהווה ישות פוליטית עצמאית כפי שטראמפ, קושנר ונתניהו אולי ירצו, בדיוק כפי שהרשות הפלסטינית אינה נחשבת לישות פוליטית נפרדת מהארגון. ללא קשר לוויכוח המשפטי סביב הלגיטימיות הפלסטינית, חשוב להכיר בכך שזו אינה הפעם הראשונה שהעם הפלסטיני נתון תחת שליטת כוח חיצוני, אימפריאלי, מנדטורי, כובש, קולוניאלי, אם כי אנו מקווים שזו תהיה האחרונה. מבלי להיכנס כאן למחקר היסטורי, אנו מציינים שלמעלה ממאה שנה, ואף לפני גיבוש הזהות הלאומית הפלסטינית הייחודית, העם הערבי בפלסטין התמודד עם סדרה של צורות ממשל עצמי שהיו יותר או פחות נשלטות מהמרכז, ונאבק בצורות שונות ובהשתתפות כל המעמדות החברתיים, למען שחרור ולאחר מכן עצמאות. כמובן, מאזני הכוחות העולמיים שהיו בברית עם התנועה הציונית לא היו לאורך ההיסטוריה לטובת הזכות הלאומית הפלסטינית, והאחרונה הסתפקה במדיניות של הסתגלות והישרדות ומניעת עקירה, עד שבשנת 2025 הושג האיזון הדמוגרפי הערבי-יהודי בפלסטין. בתקופת השלטון העות'מאני האימפריאלי, מחוזות פלסטין נוהלו בעיקר על ידי תושביהם "המשתייכים פוליטית לעות'מאנים", ובאמצעות מנהלות שירותים, כספים, משפט וצבא מקומיות. לאחר מכן, במהלך 30 שנות המנדט הבריטי, לערבים וגם ליהודים היה מקום מרכזי – אך לא מוביל – בכל מנהלות השליט "הנציב העליון". שלטון המנדט התייחס לנציגים הפוליטיים של כל צד בהתאם למדיניותו המועדפת על הפרויקט הציוני, כלומר בשיתוף פעולה מתמשך עם הסוכנות היהודית והמוסדות הציוניים הייצוגיים, ובהרחקה ואיסור על הוועד הערבי העליון. בעוד העם הפלסטיני נתון מאז 1948 לשלטון ישראלי ישיר (בתוך ישראל עד היום ומאז 1967 בשטחים הכבושים), הייתה "מנהל אזרחי" הכפוף לצבא הישראלי שניהל את ענייני העם הפלסטיני באמצעות 20 אלף עובדי מדינה ושירותים (שנקלטו מאוחר יותר במשרדי הרשות). לאחר מכן, במסגרת אוסלו לאחר 1995, הוקמה "רשות אוטונומיה זמנית פלסטינית" עם סמכויות מוגבלות תפקודית וגיאוגרפית (שנותרה השם המשפטי הקבוע למרות שינוי שמה ל"רשות הלאומית הפלסטינית"). עם היסטוריה ארוכה זו וניסיון מר עם צורות ורצף מודלים של שלטון חיצוני עוין שנכפה על העם הפלסטיני, הקבוע היה התנגדותו של עם זה, בכל זירות העימות עם מדיניות ההשמדה, הקיפוח וההדרה, במגוון רחב של אמצעים בהתאם לתנאים ולמאזני כל קרב וחזית, לעיתים מתקדם ולעיתים נסוג. זה אולי הלקח ההיסטורי החשוב ביותר בהערכתנו את גורל הוועדה הלאומית והפרויקט הלאומי עצמו מול מה שעומד לבוא. סכנות ההתנתקות המוגזמות אנו מוצאים גם גורמים מסוימים, במיוחד אלה הנאמנים לחזון אש"ף, מתייחסים בהסתייגות לנוסחה הייחודית שהוענקה לוועדה הלאומית על ידי נותן החסות העיקרי שלה, מועצת השלום, במקום חזרה של הרשות הלאומית המנהלית, הביטחונית והפוליטית המלאה, שהיא הנוסחה שתכננה ותמרנה עם גורמים שונים להשגתה. למרות זאת, הרכב הוועדה אינו מראה צבע פוליטי עוין לארגון או לתנועת פתח כלל "ואולי ההפך הוא הנכון", וכולל קשת רחבה של מעמדות מקצועיים מומחים שהודרו במידה רבה ממבני השלטון בעזה וברמאללה. למרות חוסר השתייכותם הפלגית, כולם בני רצועת עזה הקנאים למדינה, מכירים טוב יותר מאחרים את תושביה, דאגותיהם, קהילותיהם, מסורותיהם ומדיניותם. אין ספק שהאתגר הפוליטי המסוכן ביותר שעשוי לעמוד בפני הוועדה יגיע מהרמות הפיקודיות העליונות: המועצה המבצעת המורכבת מקבוצת הנשיא אוהבי ישראל, באמצעות הנציג העליון מלאדנוב, המזדהה ביותר עם העמדה הפלסטינית. משימת הוועדה תהיה להציג את החזון הפלסטיני המועדף והפתרון הטכני ההגיוני מבחינה פלסטינית, והמומחיות האותנטית הזמינה, מול החלטה או תוכנית או הוראות בעניינים הומניטריים, כלכליים וביטחוניים פנימיים. זה ידרוש תושייה יוצאת דופן בהתמודדות עם היריב הישראלי, ודרישה מתמדת מהפטרון האמריקאי להיצמד להיגיון ולזכות הפלסטינית ולהתחמש בחסות ערבית בכך, בנוסף לשיתוף פעולה עם אש"ף כדי שלא יראה בוועדה ישות נפרדת או מורדת ממנו ומהפרויקט הלאומי. מעל לכל, הוועדה נשארת אחראית לא רק למצפונה, אלא לשני מיליון פלסטינים הזקוקים לניהול מקצועי ואמין בטיפול באסונם. יש לזכור כי לוועדה אין משאבים, מוסדות או מערכות עצמאיות מאלה הזמינים תחת הסיסמה "שלטון אחד, חוק אחד, נשק אחד". אולי הטיעון החזק ביותר שהוועדה יכולה להיאחז בו כדי להתמודד עם הלחצים שיופעלו עליה מצד המועצה המבצעת של עזה, הוא שמעמדה המשפטי מציב אותה תחת ניהול מועצת השלום, אך זה תלוי רק בשני דברים. הראשון הוא שהאצלת הסמכות למועצת השלום על ידי מועצת הביטחון של האו"ם היא הבסיס ל"לגיטימיות" הפוליטית של הוועדה, ללא קשר למערכות הפנימיות שטראמפ וצוותו ינסחו כאמנת המועצה והחלטתה הראשונה הצפויה. כמו כן, החלטת מועצת הביטחון קושרת את הקמת הוועדה לליגה הערבית שפעלה להקמת הוועדה לפני שטראמפ עלה לשלטון. בנוסף לכך, יש להזכיר למועצה שמשימתה אינה כרוכה ב"שינוי המשטר" הפלסטיני ומדיניות כזו אינה מועדפת על ידי ממשל טראמפ למרות התנהגותו האימפריאלית. משימת המועצה ומנגנוניה מוגבלת רק לסיוע לפלסטינים בניהול ענייניהם ובבנייה מחדש של מה שהיה קיים לאחר המלחמה במסגרת החוקים הקיימים והמנהלות הפלסטיניות הקיימות, ולא בניית מערכת פלסטינית עזתית חדשה נפרדת מאחדות הפרויקט הלאומי. אולי הייתה סיבה טובה לפני 2023 לחששות שרצועת עזה המבודדת תחת שלטון חמאס והנצורה על ידי ישראל, ולאחר 15 שנים של מסלול שונה משאר המולדת, הפכה לפרויקט בדלני, וכי האחדות הגיאוגרפית של השטחים הכבושים אינה עוד הכרחית. אך מי שהזהיר מפני פרויקט "האמירות בעזה" יכול כעת להמתין, שכן פרויקט זה אינו קיים עוד אם אי פעם היה קיים בפועל, ותנועת חמאס אינה חולמת עוד על טיוטתה הדמיונית המפורטת למה שאחרי תבוסת הישות "הבטחת העולם הבא" שפורסמה ב-2021, במיוחד לאחר ש-2.2 מיליון עזתים אחרים ובנותיהם ביקרו אותם במשך שנתיים. סכנות קפיטליזם האסונות לעיתים קרובות מתעלמים מכך ששלב "השיקום" רחוק חודשים רבים, מבחינת סדרי העדיפויות לטיפול בצרכי שלבי הסיוע והמחסה, ולאחר מכן שלב תחילת פינוי ההריסות ולאחר מכן שיקום והפעלת מתקני השירותים, כל זאת לפני שלבי ההתאוששות הכלכלית או השיקום הקבוע והמקיף. למרות עובדה זו, החזון הרווח בקרב טראמפ וסביבתו מתמקד בפרויקט השקעות נדל"ן של למעלה מ-115 מיליארד דולר (עם 55 מיליארד דולר תשואה על השקעות במהלך 10 שנים). באמצעות תוכנית זו, רצועת עזה תירכש ו"תפותח" מבחינה נדל"נית וכלכלית על פי תכנון אדריכלי מערבי מוזר ותפיסת השקעה רכישתית שאין בה מקום לאדם או לעם הפלסטיני להגדרה עצמית או לשרטוט מפת עתידו. כך ראינו בטקס השקת מועצת השלום את הפער בין הנוסחה המעודכנת של "קפיטליזם אסונות" שהציג ג'ארד קושנר עם מפות ותמונות מבריקות (מדיניות זו שאומצה על ידי כסף אמריקאי ואירופי במקרים רבים לאחר סכסוכים, הבולטים שבהם עיראק והרשימה ארוכה), מצד אחד, והחזון ההומניטרי הפלסטיני הצנוע מצד שני, שנכלל בנאומו של המפקח הכללי של הוועדה הלאומית, ד"ר עלי שעאת', שהתמקד בהיקף האסון שהוועדה תעשה כל שביכולתה כדי להקל על "עם עזה המוכה". מאבק זה סביב חזונות וסדרי עדיפויות תכנוניים מרחביים ואדריכליים אינו חדש, אלא משקף ריבוי מקצועי ומדעי פלסטיני בסוגיית התכנון, והיכולת העצמית לקבוע את העתיד. במחקר פלסטיני עדכני, נמנו לא פחות משישה תוכניות מרחביות פלסטיניות "אותנטיות", העוסקות ביניהן בכל התפיסות האפשריות לעתיד רצועת עזה ומספר מהן הושלמו לפני 2023. מאז המלחמה, מכונים וחברות בינלאומיות רבות פעלו לניסוח מספר דומה של תוכניות לפלסטין המשקפות את האינטרסים שלהן, בנוסף למספר נוסף של תוכניות בינלאומיות "מומחיות" בעתיד ממשל עזה ופלסטין במה שמכונה "היום שאחרי". לכן, כל עוד הצד הפלסטיני "הארגון, הוועדה והפטרונים הערבים" נשאר ומתעקש לאמץ את מודלי התכנון שלהם ולא את אלה הדמיוניים המוצעים על ידי גורמים חמדנים וזרים, ניתן להתמודד עם פיתויי הון האסונות, במיוחד מכיוון שהצלחתו מהווה סכנה גדולה למשאבים הפלסטיניים ולזכויות הפרט והקולקטיב הפלסטיניות, והיא לא תעבור בשתיקה. המשך פילוג אידיאולוגי סמכותי הרחק מדאגות העם – או אחדות המאבק תחת מטריית מדינת פלסטין? לאחר יותר משנתיים של קמפיין ההשמדה הישראלי שפגע ועדיין פוגע בכל הפלסטינים: עם, אדמה, זהות ואמונה, רוב העם הפלסטיני ציפה, והותש מהדרישה החוזרת ונשנית לסיים את הפילוג ולהשיג אחדות לאומית פוליטית, מאבקית וממשלתית. למרבה הצער, כל הצדדים הפלסטינים נכשלו, מפתח ופלגי הארגון ועד חמאס ופלגי ההתנגדות, דרך הפלגים השמאליים המבולבלים בין שני הקטבים, בנוסף לאליטות הפיננסיות והליברליות שהתרגלו לפילוג והסתגלו אליו, ותרמו במכוון או שלא במכוון להנצחתו. בסופו של דבר, הרכבת לאיחוד מחדש של הארגון או שיקום הרשות לממשל מעודכן חלפה, ועם חלוף הזמן, חוויית הפילוג תהפוך לנושא מחקר היסטורי וזיכרון מר בקרב רוב תושבי עזה המביטים אל העתיד ומנסים לסגור את דף העבר המפחיד ככל האפשר. כל הצדדים הפלסטינים המשפיעים חייבים להבין כי הקמת מועצת השלום וועדת עזה, ואובדן הלגיטימיות הקודמת שלהם והיעדר ייצוג פלסטיני מאוחד בעולם, מהווים גורמים מניעים חזקים לכוון מחדש את מצפן הפעולה הפוליטית הפלסטינית כדי להבטיח מעבר חלק לשלב הבא ולגייס את כל גורמי הכוח הפלסטיני בפנים ובפזורה. זה דורש אומץ בגיבוש אג'נדות שחרור ודרישות לאומיות חדשות המתמודדות עם המציאות החדשה של האפרטהייד בכל פלסטין, ותוכניות חברתיות צודקות המחזירות לאנשים ולו חלק מזכויותיהם הנשללות, וייצוג פוליטי מודרני באמצעות מנהיגות ופנים צעירים ומקצועיים שנמנעו מהם אחריות ניהול ענייני העם הפלסטיני, שאינם קשורים בעיני הציבור הרחב לטרגדיות השנים האחרונות. הצעה כזו אינה הפיכה או מהפכנית, אלא מסקנה מפורשת להשלכות מצב הממשל הפלסטיני המדולדל והכרח להיפטר ממורשת אוסלו הלא-משחררת והפרויקטים הבדלניים הלא-לאומיים. לפיכך, חוויית הממשל העצמי העתידי בהקשר של ועדת ניהול עזה וקליטתה של כוחות משתי ממשלות חמאס והרשות, יכולה להיות מנוצלת פלסטינית לא רק להגנה על הפרויקט הגדול יותר ותהליך בנייתו מחדש, אלא מכיוון שזהו המחיר היקר שיש לשלם בתמורה לעצירת ההתפשטות ההשמדתית הישראלית בעזה והרתעתה, ולספק את המינימום ההכרחי של תנאי חיים ותקווה לתושביה. ייתכן שהמערכת הפוליטית הפלסטינית נראית כיום במבוי סתום, לפחות לשנתיים, ללא אופק מובטח או מחייב לשחרור והגדרה עצמית. אך מה שלא נלקח בחשבון כאשר בוחנים את הזירה הפוליטית הפלסטינית המפוצלת, הוא שוועדת עזה שואבת לגיטימיות תפקודית בגבולות סמכויותיה המנהליות, השירותיות והביטחוניות, ונהנית מקונצנזוס פלסטיני, ערבי ובינלאומי אולי חסר תקדים לישות פוליטית פלסטינית, והיא תואצל ותועצם בביצוע משימתה ההומניטרית על ידי הכוח העולמי הגדול ביותר. עם זאת, היא עשויה למצוא את לגיטימיותה הלאומית האמיתית בכך שהיא אינה "ועדה מקומית" כפי שחלקם ממעיטים בערכה, לא בגלל שהיא כפופה לארגון או מקובלת על חמאס, אלא מכיוון שהיא מוסד לאומי האחראי בפני עמו, כלומר היא מוסד מדינה זמני, או הילוד המנהלי הראשון של מדינת פלסטין העתידית. גם אם ניהול זה נמצא תחת חסות אמריקאית ובינלאומית בעזה, הארגון השיק לפני חודשים את תהליך המעבר מהוויית הרשות הלאומית לישות מדינת פלסטין באמצעות ניסוח מסמך חוקתי וקביעת תוכנית לבחירות למוסדותיה תוך שנה. זהו תהליך מתמשך שנראה בלתי הפיך ללא קשר לשליטת הנהגת הארגון בו. ותהליך זה, אם יורשה לו להימשך, יוביל את מצב הממשל הפלסטיני, כולל מוסדותיו המנהליים העצמיים הזמניים, לאחדות מוצהרת או אולי מהותית יותר, במסגרת מדינת פלסטין הלא-ריבונית, שתהווה כלי ארגוני וגיוסי לכל הפלסטינים באשר הם, מול פרויקט סיום סוגייתם בעולם ופרויקט שחרורם בשטח. אין מוצא אחר.

השליח המיוחד של ארה"ב למזרח התיכון, סטיב ויטקוף, חשף את קווי המתאר של תוכנית כלכלית רחבה לרצועת עזה, המבוססת על ההתחייבויות הכספיות שהוכרזו על ידי הנשיא דונלד טראמפ. ויטקוף הבהיר כי המימון המיועד יופנה בעיקר ליישום פרויקטים ענקיים בתחומי הדיור והתחבורה הציבורית, וציין כי צעדים אלו הם חלק מחזון כולל לעיצוב מחדש של המציאות החיים ברצועה לאחר סיום הפעולות הצבאיות.

במהלך ישיבת ההקמה של מה שמכונה 'מועצת השלום' בוושינגטון, אישר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ את מחויבותו לספק 10 מיליארד דולר לתמיכה ביוזמה זו. דיווחים הצביעו על כך שתשע מדינות נוספות התחייבו לתרום סכום כולל של 7 מיליארד דולר, מה שמביא את תקרת המימון הזמינה כיום ל-17 מיליארד דולר, עם ציפיות רשמיות להכפלת מספר זה ל-34 מיליארד דולר בשלבים מאוחרים יותר של תהליך השיקום.

בהקשר הקשור לסידורים ביטחוניים, חמש מדינות הביעו נכונות ראשונית להשתתף בכוח בינלאומי שמטרתו להבטיח יציבות בתוך רצועת עזה וליישם פרויקטים פיתוחיים. ויטקוף תיאר מהלכים אלו כ'מעוררי השראה', והדגיש כי העדיפות העליונה תהיה פינוי ההריסות העצומות שהותירה המלחמה והכנת הקרקע הדרושה למה שכינה 'תחיית עזה' הצפויה תחת פיקוח בינלאומי ואמריקאי ישיר.

מצד שני, עלו הצהרות מעוררות מחלוקת מתוך הכנסת הישראלית, כאשר חבר הכנסת הקיצוני צבי סוכות קרא לפינוי רצועת עזה מתושביה הפלסטינים, המוערכים בשני מיליון נפש. סוכות טען כי המשך נוכחות התושבים מהווה סכנה ביטחונית, וקרא למה שכינה 'עידוד הגירה מרצון' כאמצעי לעקוף את החוקים הבינלאומיים האוסרים עקירה בכפייה, בטענה שהמנהרות עדיין מהוות איום קיים.

התפתחויות פוליטיות וכלכליות אלו מגיעות בתקופה שבה עזה סובלת מאסון הומניטרי חסר תקדים כתוצאה מהמלחמה המתמשכת מאז אוקטובר 2023, שהביאה למותם ופציעתם של מאות אלפים, רובם נשים וילדים. הסטטיסטיקות בשטח מאשרות כי מכונת המלחמה הישראלית הרסה כמעט 90% מהמתקנים החיוניים והתשתיות, מה שהופך את פרויקטי השיקום המוצעים לאתגר עצום בפני הקהילה הבינלאומית.

באמצעות כספים אלו נוכל לפנות את ההריסות ולהכין את עזה לתחייה, וזו רק ההתחלה.

צבא הכיבוש הישראלי הגביר את התקפותיו הצבאיות לפנות בוקר היום (ראשון), כאשר מטוסי קרב שלו ביצעו שבע תקיפות אוויריות שפגעו באזורים שונים ברצועת עזה. ההתקפות התרכזו בערים רפיח בדרום ועזה בצפון, ובמקביל בוצעו פעולות פיצוץ נרחבות של מבני מגורים באזורים אליהם חדרו כלי רכב צבאיים, מה שהוביל להרס רכוש אזרחים ולהחמרת מצב הפאניקה בקרב התושבים.

בהקשר של התקפות השטח, דיווחו מקורות רפואיים על מותם של שני פלסטינים מירי כוחות הכיבוש בעיר חאן יונס ובמחנה הפליטים ג'באליה. שלושה אזרחים נוספים נפצעו מירי הכיבוש ממזרח לעיר עזה, ובמקביל לכך בוצעה הפגזה ארטילרית אקראית שפגעה בשכונות מגורים הסמוכות לאזורי המגע, בעוד שצבא הכיבוש טען כי חיסל חמוש שהתקרב לכוחותיו בצפון הרצועה.

הסטטיסטיקה בשטח מצביעה על כך שהכיבוש ביצע מאות הפרות של הסכם הפסקת האש שנכנס לתוקף ב-10 באוקטובר האחרון. הפרות מתמשכות אלו הובילו למותם של 612 שהידים ולפציעתם של כ-1640 פלסטינים בדרגות פציעה שונות, מה שמציב את ההבנות השבריריות תחת לחץ של הסלמה צבאית מתמשכת והפרות יומיומיות.

במישור ההומניטרי, אמג'ד א-שווא, ראש רשת הארגונים הלא-ממשלתיים הפלסטיניים, הזהיר מפני הידרדרות תנאי המחיה של העקורים לאור מניעת כניסת בתים ניידים ('קרוואנים'). א-שווא הדגיש כי הכיבוש ממשיך לשלוט על שטחים נרחבים ברצועה, ופועל להרחבת מה שמכונה 'הקו הצהוב' לכיוון אזורים מיושבים, מה שמצמצם את המרחב המחיה של התושבים ומונע מהם את השטחים החיוניים שלהם.

א-שווא הסביר כי אלפי משפחות פלסטיניות עדיין חיות באוהלים רעועים או בשטח פתוח ללא פתרונות דיור אמיתיים שיגנו עליהן מפני תנודות מזג האוויר. הוא האשים את שלטונות הכיבוש בהתנערות מההבנות ההומניטריות הקובעות הכנסת ציוד דיור, וציין כי הכוחות הישראליים שולטים בפועל על כ-60% מכלל שטח רצועת עזה.

הרחבת אזורי החיץ והשליטה הצבאית הובילה ישירות לצמצום השטחים הזמינים לתושבים, במיוחד באזורים המזרחיים והצפוניים הנחשבים לסל המזון של הרצועה. צעדים אלו מסבכים את מאמצי הסיוע הבינלאומי והמקומי, ומגבילים את יכולתם של המוסדות להגיע לאוכלוסיות הנפגעות ביותר מהתוקפנות והמצור המתמשכים.

לגבי תנועת המעברים, מקורות זכויות אדם אישרו כי כניסת הסיוע ההומניטרי עדיין נמוכה מהנדרש ואינה עומדת במינימום צרכי האוכלוסייה. שלטונות הכיבוש מטילים הגבלות חמורות על הכנסת חומרי בנייה ובתים טרומיים, מה שמעכב כל ניסיון לטפל במשבר הדיור המחמיר ממנו סובלים מאות אלפים מזה חודשים ארוכים.

ברצועת עזה הנצורה חיים למעלה מ-18 שנים כ-2.4 מיליון פלסטינים, מתוכם 1.5 מיליון עקורים החסרים את המרכיבים הבסיסיים ביותר לחיים בכבוד. ישראל ממשיכה למנוע הכנסת כמויות מספיקות של מזון, תרופות וציוד רפואי, מה שמציב את המגזר הבריאותי וההומניטרי בפני אתגרים חסרי תקדים לאור המשך התוקפנות והמצור.

אלפי משפחות עדיין מתגוררות באוהלים רעועים או בשטח פתוח, בהיעדר פתרונות דיור אמיתיים ומניעת הכנסת בתים ניידים.

דיווח: חלא אבו למדי קבלת האורח: שלווה בתוך ימים קשיםחודש הרמדאן המבורך הגיע לרצועת עזה השנה ומצא אותה כסיפור אינסופי של עמידה איתנה; החודש לא הגיע כשהבתים על כנם, ולא המשפחות שלמות, אך הוא הגיע כשהוודאות בלבבות לא זזה. רמדאן של תושבי עזה היום אינו רק צום מאוכל, אלא הוא תחנה לאיסוף כוחות, ומרחב של שלווה שהם מחפשים בין קפלי ימיהם הקשים. אימאן אל-ג'וג'ו: שולחן חסר וצער שלא עוזב את הלבגברת אימאן אל-ג'וג'ו אמרה כשדמעות לא עזבו את עיניה עם בוא חודש הרמדאן המבורך: "רמדאן הגיע השנה כדי להעיר בליבי פצע שלא יגליד, בכל פינה במקום אני רואה את צל בני השהיד, ובכל רגע דמיונו עובר לפניי כאילו לא עזב. רמדאן שאיחד אותנו בצחוקו ובקולו, עובר היום בכבדות, הכיסא שהיה ממלא אותו ריק, והצער לא עוזב את גרוני בכל פעם שאני מביטה במקומו הריק."אל-ג'וג'ו הביעה את כאב ההמתנה בזמן הארוחה, וציינה שבכל יום כשהאזאן מתקרב, היא מדמיינת אותו יושב איתם על השולחן, וכמעט קוראת לו בשמו להצטרף אליהם לארוחה, אלמלא הייתה מתעוררת למציאות עזיבתו המרה. היא הדגישה ששולחן המשפחה השנה "חסר ושבור", ושטעם הארוחה איבד את מתיקותו בהיעדר חלק מנשמתה. עקרונות הסבלנות: שבח בזמן מצוקהאימאן הבהירה שלמרות הכאב הזה שקורע את ליבה, היא שואבת את כוחה מאמונתה העמוקה, ומחשיבה את בנה כשהיד אצל אללה. היא ציינה שסבלנותה היא "מעשה פולחן", והיא מודה לאללה בכל עת ונעזרת בתפילה כדי לסבול את מרירות החיים בלעדיו, והדגישה שנחמתה היחידה היא וודאותה שהמפגש יהיה בגני העדן, ושרמדאן שלה השנה הוא "רמדאן הסבלניים המצפים" המרימים ידיים בתחנונים לאללה שיחזק את לבבותיהם וימחה בברכת החודש הזה את פצעיהם. פעימת חיים: קישוטים ותראוויח מעל ההריסותלמרות ההריסות, ניסו האנשים ליצור אווירה רוחנית שתחזיר לנפש את איזונה; הצעירים השקיעו בקישוט חלק מהרחובות והמעברים הצרים בין האוהלים בקישוטים פשוטים ותאורה צנועה, כדי להכריז שעזה עדיין פועמת חיים. עם שקיעת השמש ביום הראשון, נשמעו קריאות המואזין - ומעל ההריסות - לתפילת התראוויח, כשהמתפללים התאספו בכיכרות הציבוריות תחת כיפת השמיים. הם עמדו בשקט ובענווה ב"תראוויח הראשונה" שלהם כתגובה הולמת למכונת ההרס, והדגישו שרמדאן הוא "אורח הלבבות" לפני שהוא אורח הבתים, ושתפילות אלו הן מסר של שלווה שהשקט היורד במקדשים חזק יותר מכל רעש המלחמה. צום הבוטחים בגאולהרמדאן עובר בעזה כשהאנשים במצב של "ציפייה יפה" לגאולת אללה. זהו לא רק חודש של פולחן, אלא מבחן לרצון והוכחה לעולם שהעם הזה מסוגל להחזיר לעצמו את רוחו וחייו בכל פעם; עזה היום צמה צום הבוטחים בגאולה, ואוכלת ארוחת ערב בתקווה לחזרה ולחופש, כדי שרמדאן שלה יישאר סימן דרך בתולדות הסבל האנושי.

מחוז סומלילנד, השואף להיפרד ממוגדישו, הודיע על נכונותו להציע ויתורים אסטרטגיים גדולים לארצות הברית, הכוללים את מגזרי הביטחון ומשאבי הטבע. ח'דר חוסיין עבדי, המכהן כשר לענייני הנשיאות בממשל שהוכרז באופן חד-צדדי, אישר כי המחוז מוכן להעניק לוושינגטון זכויות בלעדיות לניצול עושר מינרלי, בנוסף לקבלת הרעיון של הקמת בסיסים צבאיים אמריקאים על אדמתו.

מהלכים אלה מגיעים בהקשר של מאמצי המחוז הנמרצים להשיג הכרה בינלאומית רחבה, במיוחד לאחר הצעד המפתיע של ישראל להכיר בו כמדינה עצמאית בסוף השנה שעברה. מושל המחוז, עבד א-רחמן מוחמד עבדאללה, ציין מוקדם יותר בפברואר כי ישנן שאיפות לחתום על הסכמי סחר עם הצד הישראלי, שיאפשרו לישראל גישה למרבצי מינרלים בעלי ערך כלכלי גבוה.

מנגד, התפתחויות אלה נתקלו בסירוב מוחלט מצד הממשלה הפדרלית בסומליה, כאשר נשיא סומליה תיאר את ההכרה הישראלית במחוז כאיום החמור ביותר על ריבונות המדינה מזה עשורים. מוגדישו דבקה באחדות השטחים הסומליים, ורואה בכל התנהלות בינלאומית ישירה עם המחוז הנפרד כהפרה בוטה של החוקים הבינלאומיים והריבונות הלאומית.

בזירה הבינלאומית, הנטייה הבדלנית של המחוז לא זכתה לתמיכה מהבית הלבן, כאשר דיווחים הצביעו על סירובו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ להכיר בעצמאות סומלילנד למרות ההצעות שהוגשו. כמו כן, הזירה האזורית הייתה עדה לגל של גינויים נרחבים מצד מדינות ערב, טורקיה, מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ והאיחוד האפריקאי, אשר כולם הדגישו את הצורך לכבד את אחדותה ויציבותה של סומליה.

יש לציין כי מחוז סומלילנד הכריז על עצמאותו באופן חד-צדדי בשנת 1991 לאחר קריסת הממשלה המרכזית במוגדישו, אך הוא נותר ללא הכרה בינלאומית רשמית לאורך העשורים האחרונים. הממשל ב'הרגייסה' מגביר כעת את מאמציו הדיפלומטיים, תוך ניצול מיקומו האסטרטגי של המחוז במפרץ עדן והעושר הטבעי הטמון בו כדי למשוך מעצמות גדולות לתמוך בפרויקט ההיפרדות.

אנו מוכנים להעניק לארצות הברית זכויות בלעדיות בתחום המכרות, ואנו פתוחים גם לרעיון של הצעת בסיסים צבאיים לה.

האזהרות בתוך החוגים הישראליים הולכות וגוברות מפני ההשלכות המסוכנות של מדיניות ממשלת הימין שמטרתה לספח שטחים בגדה המערבית הכבושה. משקיפים רואים כי מהלכים פוליטיים אלה לוו בגישה רפה מצד כוחות הצבא כלפי תקיפות המתנחלים, מה שהוביל לצמיחה מתמדת במה שמתואר כתופעת הטרור היהודי המכוון נגד אזרחים פלסטינים ורכושם.

בהקשר זה, דיווחו מקורות תקשורת כי ראש המטה הכללי של הצבא, אייל זמיר, הדגיש באירוע צבאי לאחרונה את חומרת הפשעים בעלי אופי לאומני. זמיר הדגיש כי מעשים אלה אינם משרתים את המערכת הביטחונית, אלא פוגעים ישירות בתדמית המדינה והצבא, וקרא לגורמים המוסמכים לפעול באופן מיידי ולא לעמוד מנגד מול קבוצות אלימות.

למרות הצהרות רשמיות אלה, העובדות בשטח מצביעות על פער גדול בין הרטוריקה המוצהרת לבין המעשים בפועל. הפך להיות נפוץ לבקש ממנהיגים צבאיים להעיד על הידרדרות המצב בגדה, על רקע ספקות גוברים לגבי רצונה או יכולתה של המערכת הביטחונית לרסן את המתנחלים שחשים חסינות מוחלטת.

הסטטיסטיקות שנרשמו בתחילת שנת 2026 מצביעות על שינוי דרמטי באופי הסכסוך בשטח בגדה המערבית. בחודש ינואר של השנה הנוכחית נרשם מספר קורבנות טרור יהודי העולה על מספר קורבנות הפעולות שמבצעת ההתנגדות הפלסטינית, מה שמשקף את העוז והיוזמה חסרי התקדים של קבוצות ההתנחלות בביצוע התקפותיהן.

אחד הביטויים הבולטים להסלמה זו הוא מה שהתרחש בכפר עין דיוך באזור יריחו, שם פרצו קבוצות מתנחלים לכפר באמצעות כלים כבדים ודחפורים. התקפה זו גרמה להרס נרחב שפגע במספר רב של בתי פלסטינים, בפעולה מאורגנת שמטרתה לגרש את התושבים ולהשתלט על אדמותיהם.

מקורות זכויות אדם דיווחו על עדויות מחרידות על פריצה של כ-50 מתנחלים לאזור, שם השתלטו על כל הרכוש והבקר ללא כל מעצור. הקורבנות הביעו תדהמה לנוכח שתיקת המנהל האזרחי וכוחות הצבא שהיו נוכחים בסמוך למקום התקיפה, מבלי לנקוף אצבע כדי לעצור את מעשי השוד וההרס השיטתיים.

בניסיון להצדיק את הכישלון הביטחוני, טענו מקורות צבאיים כי הכוחות הגיעו למקום מיד עם קבלת הדיווחים, אך לא הצליחו לזהות את החשודים. טענות אלה סותרות את היקף ההרס שנגרם מהתקיפה, שכן תועד הרס של 20 בתים, מה שאומר שהתוקפים שהו זמן רב במקום תחת עיני המצלמות והפיקוח הצבאי.

במישור המשפטי, המשטרה הסתפקה בהוצאת הודעות שגרתיות על פתיחת חקירות שעדיין מתנהלות בהשתתפות גורמי ביטחון. חקירות אלה מסתיימות לרוב ללא הגשת כתבי אישום אמיתיים, מה שמחזק את ההכרה בקרב הפלסטינים כי קיימת קנוניה מוסדית שמטרתה להגן על התוקפים ולהבטיח את המשך הלחץ על הנוכחות הפלסטינית.

הדיווחים חושפים מתח סמוי בין המגמות הפוליטיות של הממשלה הדוחפות לסיפוח, לבין רמות ביטחוניות מסוימות שמבינות את מחיר ההתפרקות הזו. עם זאת, נראה כי בסופו של דבר ההכרעה היא של ההחלטה הפוליטית, המכתיבה מציאות חדשה החורגת מהחוקים הצבאיים והאזרחיים הנהוגים בשטחים הכבושים.

אחת ההתפתחויות המסוכנות ביותר שנצפו היא גיוס תושבי החוות הבלתי חוקיות והמאחזים על ידי הפיקוד המרכזי של הצבא במסגרת מה שמכונה מערך ההגנה המרחבית. צעד זה העניק למתנחלים הקיצוניים מעמד רשמי, שכן הם לובשים מדים צבאיים ונושאים נשק צבאי בעת ביצוע התקפותיהם על כפרים ועיירות פלסטיניות.

עדויות חוזרות ונשנות מארגוני זכויות אדם בינלאומיים ומקומיים מאשרות כי התוקפים במקרים רבים לובשים מדים צבאיים מלאים. חפיפה זו בין המתנחל לחייל הקשתה על הקורבנות להבחין בין התקפה שמבוצעת על ידי כנופיות מתנחלים לבין פעולה צבאית רשמית, מה שמחריף את חוסר הביטחון האישי של הפלסטינים.

אנליסטים רואים כי תופעה זו אינה רק אירועים בודדים, אלא חלק מאסטרטגיה רחבה יותר שמטרתה ליצור סביבה עוינת לפלסטינים באזורים המסווגים כ'שטח C'. על ידי שילוב המתנחלים במערכת הביטחונית, הממשלה מבטיחה את יישום אג'נדת הסיפוח בפועל הרחק מאחריות בינלאומית או לחצים דיפלומטיים ישירים.

המשך גישה זו מאיים בפיצוץ כולל בשטחים הכבושים, שכן התקיפות אינן מוגבלות עוד להשחתת עצים או רכוש פשוט. הן עברו לשלב של הריסת בתים המונית והשתלטות מלאה על משאבי הטבע, תחת מעטה פוליטי המספק הגנה משפטית ובשטח למבצעי פשעים אלה.

לסיכום, נותרה השאלה לגבי יכולתו של הקהילה הבינלאומית להתערב כדי לעצור את ההידרדרות הזו, על רקע דיווחים ישראליים פנימיים המודים בהתעצמות כוחו של 'הטרור היהודי'. השתיקה על מעשים אלה לא רק תורמת לערעור פתרון שתי המדינות, אלא פותחת את הדלת לגל חדש של אלימות שאף גורם לא יוכל לשלוט בו בעתיד.

כל סוגי הפשעים, כולל הלאומניים, אינם מחזקים את הביטחון, אלא פוגעים בהתנחלויות, בצבא ובמדינה.

משרד הבריאות הפלסטיני ברצועת עזה דיווח היום, יום ראשון, על עלייה במספר קורבנות התוקפנות המתמשכת, כאשר בתי החולים קיבלו שני הרוגים ו-3 פצועים במהלך עשרים וארבע השעות האחרונות. גורמים רפואיים אישרו כי נתונים אלו מייצגים רק את אלה שהצוותים הצליחו להגיע אליהם ולהעבירם למתקני הבריאות הרשמיים באזורים שונים של הרצועה.\n\nהמשרד הבהיר בדו"ח היומי שלו כי מספר רב של קורבנות עדיין נמצאים מתחת להריסות הבתים ההרוסים ובמעברי הדרכים הקשים, כאשר התנאים בשטח מונעים מצוותי ההגנה האזרחית והאמבולנסים להגיע אליהם. צוותי ההצלה מתמודדים עם אתגרים עצומים בפעולות החילוץ עקב מחסור בציוד כבד והמשך הסיכונים הביטחוניים במספר צירים ברצועת עזה.\n\nלגבי הסטטיסטיקה שנרשמה מאז הכרזת הפסקת האש באחד עשר באוקטובר האחרון, נתוני הבריאות חשפו את מותם של 614 אזרחים ופציעתם של 1,643 נוספים בפציעות שונות. צוותי ההצלה והמתנדבים הצליחו גם לחלץ 726 גופות מאזורים שונים שחוו פעולות צבאיות אינטנסיביות בעבר.\n\nבנוגע למספר המצטבר הכולל מאז פרוץ התוקפנות בשבעה באוקטובר 2023, הרישומים הרפואיים הרשמיים תיעדו עלייה במספר ההרוגים ל-72,072, בעוד שמספר הפצועים הגיע ל-171,741. נתונים אלו מראים את היקף האסון ההומניטרי חסר התקדים שחווים תושבי הרצועה במשך למעלה משנה של הפצצות והרס.\n\nמשרד הבריאות הדגיש את המשך מתן שירותי רפואת חירום וחיוניים לאזרחים על ידי צוותיו, למרות המחסור במשאבים והפגיעה במערכת הבריאות. המשרד ציין כי הצוותים פועלים בתנאים קשים מאוד בניסיון לצמצם את ההשלכות הטרגיות של התוקפנות ולספק טיפול אפשרי לאלפי פצועים וחולים תחת המצור ההדוק.\n\nמספר קורבנות עדיין נמצאים מתחת להריסות ובדרכים, כאשר צוותי האמבולנס וההגנה האזרחית אינם מסוגלים להגיע אליהם עד כה.

הנער מוחמד והבי עבד אל-עזיז חנני, בן 17, נהרג לפנות בוקר יום ראשון, לאחר שנפצע באורח אנוש מירי כוחות הכיבוש הישראלי בעיירה בית פורייק ממזרח לעיר שכם. מקורות רפואיים דיווחו כי השהיד נפגע מקליע חי ישירות בראשו במהלך פריצת חיילי הכיבוש לעיירה, והוא הועבר לבית החולים במצב קשה לפני שהוכרז מותו מאוחר יותר.

פריצת צבא הכיבוש לבית פורייק הגיעה בעקבות מתקפה אלימה של מתנחלים קיצונים על 'שכונת הקצינים' באזור, שהובילה להתנגשויות אלימות עם התושבים שניסו להתמודד עם התקיפה. מקורות מקומיים ציינו כי חיילי הכיבוש ירו אש חיה ורימוני גז בצפיפות, מה שהביא לפציעת ילד נוסף בן 14 מירי חי, בנוסף להרס כלי רכב של אזרחים וגרימת נזק לרכושם.

בהקשר קשור, אזורים שונים בגדה המערבית היו עדים לתקיפות דומות, כאשר צעיר פלסטיני נפצע מירי מתנחלים בגבו בכפר אל-מוע'יר מצפון מזרח לרמאללה, ומצבו תואר כאנוש. כמו כן, כוחות הכיבוש ביצעו גל מעצרים שכלל 10 אזרחים מההתיישבות הבדואית אל-ח'ת'רווה ליד חאן אל-אחמר, בזמן שכנופיות מתנחלים ממשיכות לרדוף רועים ולהשחית יבולים חקלאיים במסאפר יטא ובבקעת הירדן.

סטטיסטיקות רשמיות מצביעות על הסלמה מסוכנת בחומרת ההפרות הישראליות בגדה המערבית מאז אוקטובר 2023, כאשר מספר ההרוגים עלה ל-1116, בנוסף לכ-11500 פצועים. תקיפות אלו מתרחשות במקביל למדיניות העקירה הכפויה, כאשר 11 משפחות פלסטיניות נאלצו לאחרונה לפרק את בתיהן ולעזוב את התיישבות 'אל-ח'לאיל' הבדואית ממזרח לרמאללה עקב טרור המתנחלים המתמשך.

משרד הבריאות הפלסטיני הודיע על מותו של הנער מוחמד והבי עבד אל-עזיז חנני (17), לאחר שנפצע מירי כוחות הכיבוש הישראלי בעיירה בית פורייק.