עם הוועדה הלאומית לניהול עזה.. האוטונומיה הפלסטינית נכנסת לעידן חדש

ההכרזה על הקמת "הוועדה הלאומית לניהול עזה", במסגרת סמכותו וסמכויותיו של "מועצת השלום", ואף לפני תחילת עבודתה, לוותה בהתגברות קולות המפקפקים בה או הממעיטים בערכה בקרב הפלסטינים, ובקולות מברכים בקרב הערבים והבינלאומיים. אך מה שאי אפשר להכחיש הוא שהאירוע מאפשר, סוף סוף, הכרזה שקטה על סיום שלב אוסלו, שייצג את המודל האחרון של מודלי הממשל העצמי הפלסטיני "הלא ריבוני" במהלך למעלה ממאה שנות ניהול תחת שלטון אימפריאלי או קולוניאלי. בהקשר של חוסר הסדר העולמי שדונלד טראמפ מפקח עליו, חמוש ביהירות הכוח הצבאי האמריקאי המופרז, העם הפלסטיני אינו היחיד או החזק ביותר מבין עמי ומדינות העולם שנאלצו להיכנע לרצונו או למצב רוחו. בעוד תנועת חמאס הסכימה בחוסר רצון לתוכנית טראמפ, הארגון/הרשות ציפה לקצור חזרה של ניהולו לרצועה וכיסא בשולחן ההחלטות. למרות ששניהם נותרו שחקנים בזירה הפוליטית הפלסטינית, האחת מובסת צבאית בעזה והשנייה מובסת פוליטית בגדה המערבית, טווח השפעתם אינו מגיע עוד מעבר לזכות ל"אי התנגדות" בנוגע להקמת הוועדה הלאומית, ואינו מגיע כדי זכות להתעקש על הפסקת מלחמת ההשמדה או פתיחת מעבר רפיח החיוני או ענייני חיים בסיסיים כמו הכנסת 200 אלף בתים ניידים להקלת עם מוכה. המגרש היחיד במדינה לאור הקנוניה הערבית "הכפויה או מרצון" עם ריבונות מועצת השלום ומנגנוני הניהול העליונים והבינוניים שלה, ולמרות הסתייגות אירופית ועולמית כלפי המועצה, במיוחד באמנתה הנחשבת ויתור על המערכת הבינלאומית הקיימת מזה 75 שנה, זהו פרויקט שמועצת הביטחון של האו"ם בירכה עליו, ומועצת השלום ומנגנוניה הפכו ל"מגרש היחיד במדינה". אש"ף הבין מוקדם את הכורח לכפות את נוסחת טראמפ המעוותת את כל העקרונות, הלגיטימיות והנורמות בנוגע לסוגיה הפלסטינית, וניסה בהצלחה מוגבלת להכניס נוסחאות, טקסטים והעדפותיו הן לתוכנית טראמפ המקורית והן להחלטת מועצת הביטחון ולהרכב הוועדה הלאומית. כמו כן, הארגון שמר, ועדיין שומר, על תיאום הדוק עם המטפלת המצרית בנוגע לעניינים פוליטיים פנימיים וביטחוניים, ועם ערב הסעודית בנוגע לאופק הפוליטי המובטח בהחלטת האו"ם והמותנה, כמובן. אך המסלול האחרון בתוכנית הבינלאומית למילוי "רצון" העם הפלסטיני "להגדרה עצמית" – כלומר לא בהכרח מכיוון שזו "זכות" – נשאר בגדר מיראז'. באשר לתנועת חמאס, היא מחפשת כל מוצא כדי לשרוד אנושית ופוליטית, כדי להפחית את הביקורת הרחבה המופנית כלפיה וכלפי תוצאות "מבול אל-אקצא" – על פי רוב תוצאות סקרי דעת הקהל. בעוד היא הודיעה על הנחיותיה לפעיליה להקל על תהליך העברת הממשלים הממשלתיים לפיקוח הוועדה הלאומית ערב כניסתה לרצועה לקבלת תפקידיה, וכן על נכונותה למסור את נשקיה ההתקפיים, חלק מהתומכים הנלהבים ביותר של ההתנגדות בקרב אנליסטים והוגי דעות, מסיקים כי המבול "לא רק שלא השיג את מטרותיו המוצהרות, אלא הביא את ההפך". לפיכך, שני הצדדים הפלסטינים, המותשים משנתיים של מלחמה עקובה מדם ומאבק קיומי עם פרויקט קולוניאלי השמדתי, מצד אחד, ולגיטימיותם ההיסטורית מצד שני, מוכנים לקבל כל נוסחה שלא תדיר אותם מהמגרש, למרות המגבלות על מרחב הדרישה, או אפילו התלונות. מועצת השלום.. המציאות החדשה אני משאיר לאנליסטים ולחוקרים מכל הגורמים להכין את כתב האישום נגד מועצת השלום, והוא בוודאי יהיה ארוך, ולחקור את האחראים על אוסלו ועל מבול אל-אקצא, ואלו תהליכי ביקורת טבעיים לאחר השינויים הגדולים שעבר האזור. אך נראה לי היום שחובה להתמודד עם המציאות החדשה, שכל הצדדים הפלסטינים והערבים קיבלו, חלקם בכפייה, למנדט אמריקאי זמני בחלק מהשטח הפלסטיני הכבוש, ואף לריבונות אמריקאית בפועל ברצועת עזה שתחליף את הכיבוש הישראלי הישיר והבלעדיות הישראלית בעניין הפלסטיני. זה כרוך בהעברת ניהול הרצועה מסמכות "ממשלת דה פקטו" לממשלת דה פקטו חדשה, בפיקוח מועצת השלום ובאמצעות פלסטינים מקצועיים שאינם משתייכים לאף פלג פוליטי, גם אם יש להם עבר לאומי וקשרים כאן ושם פלסטיניים וערביים. במקביל, מורחקת או מוגבלת השפעת הרשות הפלסטינית הישירה ברצועה, וגם בגדה הכבושה, לאחר שפעלה מזה שנתיים להכין את עצמה למילוי ואקום השלטון והביטחון. זוהי המציאות החדשה ועל העם הפלסטיני להבין כיצד להתמודד איתה ולהימנע מתוצאותיה הגרועות ביותר, ואף אולי להתנגד לה בחוכמה ולא רק בגינוי. אכן, מטרות, חוקים ומבנים של אוסלו, ואף אלה ששררו בשלב המהפכה הפלסטינית העכשווית, אינם שולטים עוד בזירה. המאבק הלאומי הפלסטיני הגדול ביותר לחירות ועצמאות ניצב בפני דילמה של פיצול ומציאות של תבוסה אנושית וחומרית חדשה, אולי קשה יותר ממה שעמד בפניה בשלבים קודמים אך מלאה באפשרויות שלא היו קיימות לפני שלב זה. לכן אני שואף כאן להגיע להבנה ריאלית ראשונית של מה שעשוי להיווצר מחוויית הקמה, הפעלה והעצמה של הוועדה הלאומית, לאור חוויות קודמות ולקחיהן – אם קיימות – וכן היקף, רמה ודחיפות האחריות של הוועדה הקבועה בהחלטת מועצת הביטחון, והמוגדרת בפיקוח על "השירות האזרחי והניהול" ברצועה המוכה. ישנן מספר אירוניות ועדויות חשובות בהרכב הניהול החדש הזה, המואצל על ידי כוחות עולמיים גדולים, ובגבולות סמכויותיו ויכולותיו, ובלגיטימיות שלו וביכולתו לסטות ממסלול התלות בכוח המנדטורי/הכובש הקיים, שהיה המאפיין הדומיננטי של חוויות הממשל העצמי הקודמות. רצף תקופות הממשל העצמי הפלסטיני מאז הכרזת אמנת מועצת השלום והקמת הוועדה הלאומית, זורמים הערכות פסימיות, חלקן בגלל נטילת דונלד טראמפ את מושכות ניהול ענייני הסוגיה הפלסטינית, ומה שנובע מכך מהרחבת שליטה אימפריאלית-מלכותית על גורל הסוגיה, וחלקן חוששות משלב מעבר חדש "שאמור להימשך שנתיים" המרחיק את הסוגיה עוד יותר מריבונות וצדק, ומחדש ומאריך את סבלו של עם שהותש מהמאבק נגד הקולוניאליזם ומלחמות השמדה. מה שרבים מהמבקרים הללו מתעלמים ממנו הוא שהנוסחה החדשה של ממשל עצמי אדמיניסטרטיבי פלסטיני המתגבשת היום אינה שונה בהרבה מבחינת סמכויות ותפקיד צפוי מהרשות הפלסטינית כיום בגדה המערבית, גם אם תחת שמות וסמכויות פוליטיות שונות. לפיכך, נוסחת ועדת עזה, כפי שחלקם מתארים אותה, אינה שונה ממה שנותר מהשפעת הרשות בגדה, כאשר אש"ף מפקח על ו/או מברך על כל אחת מהן, בעוד הארגון שומר על המעמד הייצוגי הבינלאומי הרשמי של העם הפלסטיני. כלומר, הוועדה הלאומית אינה ולא תהווה ישות פוליטית עצמאית כפי שטראמפ, קושנר ונתניהו אולי ירצו, בדיוק כפי שהרשות הפלסטינית אינה נחשבת לישות פוליטית נפרדת מהארגון. ללא קשר לוויכוח המשפטי סביב הלגיטימיות הפלסטינית, חשוב להכיר בכך שזו אינה הפעם הראשונה שהעם הפלסטיני נתון תחת שליטת כוח חיצוני, אימפריאלי, מנדטורי, כובש, קולוניאלי, אם כי אנו מקווים שזו תהיה האחרונה. מבלי להיכנס כאן למחקר היסטורי, אנו מציינים שלמעלה ממאה שנה, ואף לפני גיבוש הזהות הלאומית הפלסטינית הייחודית, העם הערבי בפלסטין התמודד עם סדרה של צורות ממשל עצמי שהיו יותר או פחות נשלטות מהמרכז, ונאבק בצורות שונות ובהשתתפות כל המעמדות החברתיים, למען שחרור ולאחר מכן עצמאות. כמובן, מאזני הכוחות העולמיים שהיו בברית עם התנועה הציונית לא היו לאורך ההיסטוריה לטובת הזכות הלאומית הפלסטינית, והאחרונה הסתפקה במדיניות של הסתגלות והישרדות ומניעת עקירה, עד שבשנת 2025 הושג האיזון הדמוגרפי הערבי-יהודי בפלסטין. בתקופת השלטון העות'מאני האימפריאלי, מחוזות פלסטין נוהלו בעיקר על ידי תושביהם "המשתייכים פוליטית לעות'מאנים", ובאמצעות מנהלות שירותים, כספים, משפט וצבא מקומיות. לאחר מכן, במהלך 30 שנות המנדט הבריטי, לערבים וגם ליהודים היה מקום מרכזי – אך לא מוביל – בכל מנהלות השליט "הנציב העליון". שלטון המנדט התייחס לנציגים הפוליטיים של כל צד בהתאם למדיניותו המועדפת על הפרויקט הציוני, כלומר בשיתוף פעולה מתמשך עם הסוכנות היהודית והמוסדות הציוניים הייצוגיים, ובהרחקה ואיסור על הוועד הערבי העליון. בעוד העם הפלסטיני נתון מאז 1948 לשלטון ישראלי ישיר (בתוך ישראל עד היום ומאז 1967 בשטחים הכבושים), הייתה "מנהל אזרחי" הכפוף לצבא הישראלי שניהל את ענייני העם הפלסטיני באמצעות 20 אלף עובדי מדינה ושירותים (שנקלטו מאוחר יותר במשרדי הרשות). לאחר מכן, במסגרת אוסלו לאחר 1995, הוקמה "רשות אוטונומיה זמנית פלסטינית" עם סמכויות מוגבלות תפקודית וגיאוגרפית (שנותרה השם המשפטי הקבוע למרות שינוי שמה ל"רשות הלאומית הפלסטינית"). עם היסטוריה ארוכה זו וניסיון מר עם צורות ורצף מודלים של שלטון חיצוני עוין שנכפה על העם הפלסטיני, הקבוע היה התנגדותו של עם זה, בכל זירות העימות עם מדיניות ההשמדה, הקיפוח וההדרה, במגוון רחב של אמצעים בהתאם לתנאים ולמאזני כל קרב וחזית, לעיתים מתקדם ולעיתים נסוג. זה אולי הלקח ההיסטורי החשוב ביותר בהערכתנו את גורל הוועדה הלאומית והפרויקט הלאומי עצמו מול מה שעומד לבוא. סכנות ההתנתקות המוגזמות אנו מוצאים גם גורמים מסוימים, במיוחד אלה הנאמנים לחזון אש"ף, מתייחסים בהסתייגות לנוסחה הייחודית שהוענקה לוועדה הלאומית על ידי נותן החסות העיקרי שלה, מועצת השלום, במקום חזרה של הרשות הלאומית המנהלית, הביטחונית והפוליטית המלאה, שהיא הנוסחה שתכננה ותמרנה עם גורמים שונים להשגתה. למרות זאת, הרכב הוועדה אינו מראה צבע פוליטי עוין לארגון או לתנועת פתח כלל "ואולי ההפך הוא הנכון", וכולל קשת רחבה של מעמדות מקצועיים מומחים שהודרו במידה רבה ממבני השלטון בעזה וברמאללה. למרות חוסר השתייכותם הפלגית, כולם בני רצועת עזה הקנאים למדינה, מכירים טוב יותר מאחרים את תושביה, דאגותיהם, קהילותיהם, מסורותיהם ומדיניותם. אין ספק שהאתגר הפוליטי המסוכן ביותר שעשוי לעמוד בפני הוועדה יגיע מהרמות הפיקודיות העליונות: המועצה המבצעת המורכבת מקבוצת הנשיא אוהבי ישראל, באמצעות הנציג העליון מלאדנוב, המזדהה ביותר עם העמדה הפלסטינית. משימת הוועדה תהיה להציג את החזון הפלסטיני המועדף והפתרון הטכני ההגיוני מבחינה פלסטינית, והמומחיות האותנטית הזמינה, מול החלטה או תוכנית או הוראות בעניינים הומניטריים, כלכליים וביטחוניים פנימיים. זה ידרוש תושייה יוצאת דופן בהתמודדות עם היריב הישראלי, ודרישה מתמדת מהפטרון האמריקאי להיצמד להיגיון ולזכות הפלסטינית ולהתחמש בחסות ערבית בכך, בנוסף לשיתוף פעולה עם אש"ף כדי שלא יראה בוועדה ישות נפרדת או מורדת ממנו ומהפרויקט הלאומי. מעל לכל, הוועדה נשארת אחראית לא רק למצפונה, אלא לשני מיליון פלסטינים הזקוקים לניהול מקצועי ואמין בטיפול באסונם. יש לזכור כי לוועדה אין משאבים, מוסדות או מערכות עצמאיות מאלה הזמינים תחת הסיסמה "שלטון אחד, חוק אחד, נשק אחד". אולי הטיעון החזק ביותר שהוועדה יכולה להיאחז בו כדי להתמודד עם הלחצים שיופעלו עליה מצד המועצה המבצעת של עזה, הוא שמעמדה המשפטי מציב אותה תחת ניהול מועצת השלום, אך זה תלוי רק בשני דברים. הראשון הוא שהאצלת הסמכות למועצת השלום על ידי מועצת הביטחון של האו"ם היא הבסיס ל"לגיטימיות" הפוליטית של הוועדה, ללא קשר למערכות הפנימיות שטראמפ וצוותו ינסחו כאמנת המועצה והחלטתה הראשונה הצפויה. כמו כן, החלטת מועצת הביטחון קושרת את הקמת הוועדה לליגה הערבית שפעלה להקמת הוועדה לפני שטראמפ עלה לשלטון. בנוסף לכך, יש להזכיר למועצה שמשימתה אינה כרוכה ב"שינוי המשטר" הפלסטיני ומדיניות כזו אינה מועדפת על ידי ממשל טראמפ למרות התנהגותו האימפריאלית. משימת המועצה ומנגנוניה מוגבלת רק לסיוע לפלסטינים בניהול ענייניהם ובבנייה מחדש של מה שהיה קיים לאחר המלחמה במסגרת החוקים הקיימים והמנהלות הפלסטיניות הקיימות, ולא בניית מערכת פלסטינית עזתית חדשה נפרדת מאחדות הפרויקט הלאומי. אולי הייתה סיבה טובה לפני 2023 לחששות שרצועת עזה המבודדת תחת שלטון חמאס והנצורה על ידי ישראל, ולאחר 15 שנים של מסלול שונה משאר המולדת, הפכה לפרויקט בדלני, וכי האחדות הגיאוגרפית של השטחים הכבושים אינה עוד הכרחית. אך מי שהזהיר מפני פרויקט "האמירות בעזה" יכול כעת להמתין, שכן פרויקט זה אינו קיים עוד אם אי פעם היה קיים בפועל, ותנועת חמאס אינה חולמת עוד על טיוטתה הדמיונית המפורטת למה שאחרי תבוסת הישות "הבטחת העולם הבא" שפורסמה ב-2021, במיוחד לאחר ש-2.2 מיליון עזתים אחרים ובנותיהם ביקרו אותם במשך שנתיים. סכנות קפיטליזם האסונות לעיתים קרובות מתעלמים מכך ששלב "השיקום" רחוק חודשים רבים, מבחינת סדרי העדיפויות לטיפול בצרכי שלבי הסיוע והמחסה, ולאחר מכן שלב תחילת פינוי ההריסות ולאחר מכן שיקום והפעלת מתקני השירותים, כל זאת לפני שלבי ההתאוששות הכלכלית או השיקום הקבוע והמקיף. למרות עובדה זו, החזון הרווח בקרב טראמפ וסביבתו מתמקד בפרויקט השקעות נדל"ן של למעלה מ-115 מיליארד דולר (עם 55 מיליארד דולר תשואה על השקעות במהלך 10 שנים). באמצעות תוכנית זו, רצועת עזה תירכש ו"תפותח" מבחינה נדל"נית וכלכלית על פי תכנון אדריכלי מערבי מוזר ותפיסת השקעה רכישתית שאין בה מקום לאדם או לעם הפלסטיני להגדרה עצמית או לשרטוט מפת עתידו. כך ראינו בטקס השקת מועצת השלום את הפער בין הנוסחה המעודכנת של "קפיטליזם אסונות" שהציג ג'ארד קושנר עם מפות ותמונות מבריקות (מדיניות זו שאומצה על ידי כסף אמריקאי ואירופי במקרים רבים לאחר סכסוכים, הבולטים שבהם עיראק והרשימה ארוכה), מצד אחד, והחזון ההומניטרי הפלסטיני הצנוע מצד שני, שנכלל בנאומו של המפקח הכללי של הוועדה הלאומית, ד"ר עלי שעאת', שהתמקד בהיקף האסון שהוועדה תעשה כל שביכולתה כדי להקל על "עם עזה המוכה". מאבק זה סביב חזונות וסדרי עדיפויות תכנוניים מרחביים ואדריכליים אינו חדש, אלא משקף ריבוי מקצועי ומדעי פלסטיני בסוגיית התכנון, והיכולת העצמית לקבוע את העתיד. במחקר פלסטיני עדכני, נמנו לא פחות משישה תוכניות מרחביות פלסטיניות "אותנטיות", העוסקות ביניהן בכל התפיסות האפשריות לעתיד רצועת עזה ומספר מהן הושלמו לפני 2023. מאז המלחמה, מכונים וחברות בינלאומיות רבות פעלו לניסוח מספר דומה של תוכניות לפלסטין המשקפות את האינטרסים שלהן, בנוסף למספר נוסף של תוכניות בינלאומיות "מומחיות" בעתיד ממשל עזה ופלסטין במה שמכונה "היום שאחרי". לכן, כל עוד הצד הפלסטיני "הארגון, הוועדה והפטרונים הערבים" נשאר ומתעקש לאמץ את מודלי התכנון שלהם ולא את אלה הדמיוניים המוצעים על ידי גורמים חמדנים וזרים, ניתן להתמודד עם פיתויי הון האסונות, במיוחד מכיוון שהצלחתו מהווה סכנה גדולה למשאבים הפלסטיניים ולזכויות הפרט והקולקטיב הפלסטיניות, והיא לא תעבור בשתיקה. המשך פילוג אידיאולוגי סמכותי הרחק מדאגות העם – או אחדות המאבק תחת מטריית מדינת פלסטין? לאחר יותר משנתיים של קמפיין ההשמדה הישראלי שפגע ועדיין פוגע בכל הפלסטינים: עם, אדמה, זהות ואמונה, רוב העם הפלסטיני ציפה, והותש מהדרישה החוזרת ונשנית לסיים את הפילוג ולהשיג אחדות לאומית פוליטית, מאבקית וממשלתית. למרבה הצער, כל הצדדים הפלסטינים נכשלו, מפתח ופלגי הארגון ועד חמאס ופלגי ההתנגדות, דרך הפלגים השמאליים המבולבלים בין שני הקטבים, בנוסף לאליטות הפיננסיות והליברליות שהתרגלו לפילוג והסתגלו אליו, ותרמו במכוון או שלא במכוון להנצחתו. בסופו של דבר, הרכבת לאיחוד מחדש של הארגון או שיקום הרשות לממשל מעודכן חלפה, ועם חלוף הזמן, חוויית הפילוג תהפוך לנושא מחקר היסטורי וזיכרון מר בקרב רוב תושבי עזה המביטים אל העתיד ומנסים לסגור את דף העבר המפחיד ככל האפשר. כל הצדדים הפלסטינים המשפיעים חייבים להבין כי הקמת מועצת השלום וועדת עזה, ואובדן הלגיטימיות הקודמת שלהם והיעדר ייצוג פלסטיני מאוחד בעולם, מהווים גורמים מניעים חזקים לכוון מחדש את מצפן הפעולה הפוליטית הפלסטינית כדי להבטיח מעבר חלק לשלב הבא ולגייס את כל גורמי הכוח הפלסטיני בפנים ובפזורה. זה דורש אומץ בגיבוש אג'נדות שחרור ודרישות לאומיות חדשות המתמודדות עם המציאות החדשה של האפרטהייד בכל פלסטין, ותוכניות חברתיות צודקות המחזירות לאנשים ולו חלק מזכויותיהם הנשללות, וייצוג פוליטי מודרני באמצעות מנהיגות ופנים צעירים ומקצועיים שנמנעו מהם אחריות ניהול ענייני העם הפלסטיני, שאינם קשורים בעיני הציבור הרחב לטרגדיות השנים האחרונות. הצעה כזו אינה הפיכה או מהפכנית, אלא מסקנה מפורשת להשלכות מצב הממשל הפלסטיני המדולדל והכרח להיפטר ממורשת אוסלו הלא-משחררת והפרויקטים הבדלניים הלא-לאומיים. לפיכך, חוויית הממשל העצמי העתידי בהקשר של ועדת ניהול עזה וקליטתה של כוחות משתי ממשלות חמאס והרשות, יכולה להיות מנוצלת פלסטינית לא רק להגנה על הפרויקט הגדול יותר ותהליך בנייתו מחדש, אלא מכיוון שזהו המחיר היקר שיש לשלם בתמורה לעצירת ההתפשטות ההשמדתית הישראלית בעזה והרתעתה, ולספק את המינימום ההכרחי של תנאי חיים ותקווה לתושביה. ייתכן שהמערכת הפוליטית הפלסטינית נראית כיום במבוי סתום, לפחות לשנתיים, ללא אופק מובטח או מחייב לשחרור והגדרה עצמית. אך מה שלא נלקח בחשבון כאשר בוחנים את הזירה הפוליטית הפלסטינית המפוצלת, הוא שוועדת עזה שואבת לגיטימיות תפקודית בגבולות סמכויותיה המנהליות, השירותיות והביטחוניות, ונהנית מקונצנזוס פלסטיני, ערבי ובינלאומי אולי חסר תקדים לישות פוליטית פלסטינית, והיא תואצל ותועצם בביצוע משימתה ההומניטרית על ידי הכוח העולמי הגדול ביותר. עם זאת, היא עשויה למצוא את לגיטימיותה הלאומית האמיתית בכך שהיא אינה "ועדה מקומית" כפי שחלקם ממעיטים בערכה, לא בגלל שהיא כפופה לארגון או מקובלת על חמאס, אלא מכיוון שהיא מוסד לאומי האחראי בפני עמו, כלומר היא מוסד מדינה זמני, או הילוד המנהלי הראשון של מדינת פלסטין העתידית. גם אם ניהול זה נמצא תחת חסות אמריקאית ובינלאומית בעזה, הארגון השיק לפני חודשים את תהליך המעבר מהוויית הרשות הלאומית לישות מדינת פלסטין באמצעות ניסוח מסמך חוקתי וקביעת תוכנית לבחירות למוסדותיה תוך שנה. זהו תהליך מתמשך שנראה בלתי הפיך ללא קשר לשליטת הנהגת הארגון בו. ותהליך זה, אם יורשה לו להימשך, יוביל את מצב הממשל הפלסטיני, כולל מוסדותיו המנהליים העצמיים הזמניים, לאחדות מוצהרת או אולי מהותית יותר, במסגרת מדינת פלסטין הלא-ריבונית, שתהווה כלי ארגוני וגיוסי לכל הפלסטינים באשר הם, מול פרויקט סיום סוגייתם בעולם ופרויקט שחרורם בשטח. אין מוצא אחר.