הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה ורשות המים מסרו כי למעלה מ-85% ממתקני המים והתברואה והנכסים יצאו מכלל שימוש לחלוטין או חלקי בשל ההשלכות של התוקפנות של הכיבוש הישראלי על רצועת עזה.
בהודעה שפרסמו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) ורשות המים ביום רביעי, לרגל יום המים העולמי, הוסבר כי הערכות נזק ראשוניות, נכון למועד הפסקת האש, הראו כי למעלה מ-85% ממתקני ונכסי המים והתברואה יצאו מכלל שימוש ונדרש שיקום, העולה על 1.5 מיליארד דולר, זוהה רק לאזורים שבהם זוהו מפעלי טיהור זה נזקים s, מאגרי מים, קווי תמסורת ראשיים, מים, תברואה ורשתות ניקוז מי סערה, ומעבדות בקרת מים.
בהודעה צוין כי התוקפנות של הכיבוש ערערה את כל המאמצים שעשתה הממשלה הפלסטינית, בהשקעות העולה על מיליארד דולר לאורך שנים רבות, כדי להימנע מהקטסטרופה שאיימה על עזה עקב מליחות וזיהום של 97% ממאגר מי התהום. מקור המים היחיד שם.
הוא ציין כי חלק המים לנפש בעזה אינו עולה על מחצית מהדרישה ההומניטרית המינימלית המוערכת במצבי חירום, שהיא 15 ליטר לאדם ליום.
עוד נכתב בהודעה: "בשל הנזק הרב שנגרם לתחום המים והתברואה, ירדו תעריפי אספקת המים לממוצע של 3-5 ליטר לאדם ליום, עם שינויים משמעותיים בהתאם למיקום הגיאוגרפי, אספקת המים, נזקי התשתית ועקירה מתמשכת".
הוא הוסיף: "האחוז הזה נמוך מהמינימום הנדרש להישרדות במצבי חירום, לפי מדדי ארגון הבריאות העולמי, המוערך ב-15 ליטר לאדם ליום".
הדבר נובע בעיקר מהפגיעה בתשתיות, הפסקת החשמל המוחלטת הנדרשת לשאיבת מים מבארות והפעלת מתקני מים נלווים כמו מאגרים ותחנות שאיבה, וההגבלות המוטלות על אספקת דלק וחומרים הדרושים להפעלתם משאבי המים הזמינים ברצועת עזה סובלים מהפסדים אדירים, וכמויות המים ירדו עד לממוצע של 35% מהתוקפנות.
בהודעה הוסיפו כי רצועת עזה מסתמכת על שלושה מקורות מים עיקריים, וההערכות מצביעות על כך שכתוצאה מהתוקפנות הנוכחית, האספקה דרך מקורות אלו ירדה לכ-10-20% ממה שהיה לפני התוקפנות.
מי תהום: יש 300 בארות הפזורות ברחבי רצועת עזה (290 בארות עירוניות ו-10 בארות של אונר"א), עם אספקה כוללת של 262,000 מ"ק ליום לכל השימושים, רובם ספגו נזקים קשים. כתוצאה מההתערבויות שביצעה רשות המים, בשיתוף נותני שירותים, בתקופת התוקפנות, הגיעה כמות המים שהופקה לכ-93,000 מ"ק ליום.
- שלושת מתקני ההתפלה מוגבלים בכמות (מרכזי, צפוני ודרומי): במהלך התוקפנות הפסיק המפעל הצפוני לפעול לחלוטין, כתוצאה מהנזק הרב שנגרם לו, והכיבוש הפך אותו בכוונה לצריף צבאי. להפעלת הגנרטורים, והיעדר חלקי חילוף הדרושים לתחזוקה. באשר לתחנה הדרומית, עד אמצע נובמבר 2024 היא פעלה בהיקף ייצור הכולל המוערך בכ-20% בלבד מהקיבולת הכוללת, בכפוף לזמינות דלק. מאוחר יותר היא החלה לפעול בכושר ייצור של כ-70% מהקיבולת הכוללת, לאחר חיבור קו החשמל המספק את התחנה.
-מים שנרכשו ממקורות (באמצעות שלושה חיבורים שסופקו בצפון, מרכז ודרום): כמות המים שסופקה דרך חיבורים אלו לפני התקיפה הגיעה ל-52,000 מ"ק ליום; זה שווה ערך ל-52% ממי שתייה.
הכיבוש השבית לחלוטין את שלושת החיבורים בתחילת התוקפנות לאחר פתיחתם מחדש, החלו צוותי רשות המים ושותפיה בעבודות התחזוקה הדרושות בקווים הראשיים והבתים של חיבורים אלו, ועקבו ובדקו את עבודות השאיבה מהם, והרחיבו אותם לאזורים מיושבים חדשים. , בידיעה שכמות זו ירדה מאוחר יותר עקב תקלה בקו ההזנה מחיבור בין סעיד המזון את המחוז המרכזי, ועיכוב בקבלת התיאום לביצוע התחזוקה הנדרשת.
באשר לרשתות מים נהרסו כ-2,263 קילומטרים, מתוכם 1,622 קילומטרים נהרסו כליל ו-9 קילומטרים נהרסו חלקית. למרבה הצער, עם מחסור במים כדי לענות על צרכים בסיסיים, הטיפול בצרכים החקלאיים הועלה על האש, למרות הקשר המשמעותי שלו לחוסר ביטחון תזונתי ברצועת עזה.
פגיעה במערכת הביוב מהווה סיכונים משמעותיים לחיים, לבריאות ולסביבה.
מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ורשות המים נמסר כי שירותי הביוב ברצועת עזה קודמו לפני התוקפנות, שכן מערכת הביוב הקיימת כוללת מתקנים ותשתיות משולבות (מאסוף ושאיבה ועד הובלה וטיפול). המערכת מכסה כ-73% מאוכלוסיית רצועת עזה עם תשתית הכוללת רשת בקטרים שונים, באורך המוערך בכ-2,250 ק"מ, 79 תחנות שאיבה, 29 אגני איסוף מי גשמים המחוברים לשמונה תחנות שאיבת מי גשמים, בנוסף לחמישה מכוני טיהור שפכים בהיקף עיצובי של עד 150 מ"ר ליום. עד להפסקת האש כל מכוני טיהור השפכים יצאו מפעילות עקב נזק רב שעדיין מצריך הערכה מפורטת ואינו נגיש בשל המצב הביטחוני.
הרשתות נפגעו קשות, כאשר 1,545 קילומטרים נהרסו כליל ו-8.6 קילומטרים נהרסו חלקית. כמו כן נהרסו 47 תחנות שאיבת ביוב, 20 מהן נהרסו כליל ו-27 נהרסו חלקית. הרס זה הוביל להזרמת ביוב לרחובות ולשכונות מאוכלסות, והיווה איום גדול על הבריאות והסביבה.
כמות המים הזמינה לפלסטינים ממשאבי מי תהום נותרה ללא שינוי למרות גידול האוכלוסייה ודרישות פיתוח מוגברות.
פלסטין נשענת בעיקר על מים המופקים ממשאבי מי תהום, המהווים 73.1% מסך המים הזמינים, בהיקף של 399.7 מיליון מ"ק (סך מי התהום המופקים הוא 289.63, מתוכם 135.1 מיליון מ"ק בגדה המערבית, בעוד שברצועת עזה 154.53 מיליון מ"ק נחשבים לשימוש אנושי, ש-97% מהם נחשבים לא ראויים).
בגדה המערבית, כמות המים שנשאבה מבארות מי תהום (האגן המזרחי, האגן המערבי והאגן הצפוני-מזרחי) הסתכמה בשנת 2023 בכ-106 מיליון מ"ק. הסיבה לתנודתיות בכמויות הנשאבות מהבארות (הגדלות או הקטנות בכמויות קטנות מדי שנה) נובעת מהמכשולים שהציב הכיבוש בדרך לקידוח ושיקום הבארות. זאת אותה סיבה המיוחסת לירידה בכמויות הנשאבות מהמעיינות במבצעי הפיקוח וההתיישבות באופן בלתי חוקי.
הסיבה העיקרית לשימוש החלש במים עיליים היא השליטה של הכיבוש על נהר הירדן וחוסר יכולתו לנצל יותר מ-165 מיליון מ"ק של מי גשמים מדי שנה. הדבר מושג על ידי מניעת בניית סכרים ובריכות מים לאיסוף מי גשמים. הכמות הכוללת של המים העיליים המנוצלים אינה עולה על 4 מיליון מ"ק מאזור Al-Alar'a, Al-Auja, Al-Auja, Al-Auja. אגם, וכמה בריכות קטנות.
הרס התשתיות במהלך פלישות מתמשכות לגדה המערבית מחמיר את מצב המים הקשה ממילא בגדה המערבית.
בהודעה צוין כי בשל הפריצות המתמשכות והחוזרות לגדה המערבית, במיוחד למחנות פליטים בנפות ג'נין וטול כרם, אין נתונים סטטיסטיים על היקף הנזקים שנגרמו למשק המים והתברואה עד כה, במיוחד לאור ההרס השיטתי החוזר ונשנה של התשתיות ותיקונו לאחר מכן על ידי הרשויות המקומיות. על פי דיווחים של סוכנות הסעד והעבודות של האו"ם לפליטים פלסטיניים (אונר"א), התוקפנות במחנות הפליטים ג'נין, טול כרם, נור שמס ופארה הביאה לעקירה נרחבת בכפייה של כ-40,000 בני אדם, שרובם, על פי דיווחים שפורסמו על ידי רשויות מקומיות, מארחים ארגונים מקומיים של עקורים וחסרי מים.
39% מהמים הזמינים בגדה המערבית נרכשים מחברות מים ישראליות, המהווים כ-60% מהמים המסופקים לשימוש ביתי.
צעדי הכיבוש הגבילו את יכולתם של האזרחים לנצל את משאבי הטבע שלהם, בעיקר מים, ואילצו אותם לפצות על המחסור באמצעות רכישת מים מחברות המים הישראליות. כמות המים הכוללת שנרכשה לשימוש ביתי בשנת 2023 הגיעה ל-102.1 מיליון מ"ק הן בגדה המערבית והן ברצועת עזה, המהווה 25% מאספקת המים הזמינה.
בגדה המערבית כמות המים שנרכשה מישראל הסתכמה ב-85.9 מיליון מ"ק; זה שווה ערך ל-39% מכמויות המים הזמינות, ומהווה כ-60% מהמים המסופקים לשימוש ביתי.
יש לציין שההסתמכות המוגברת על רכישת מים מישראל כשלעצמה מציבה אתגרים משמעותיים עבור הממשלה הפלסטינית, בהתחשב בשליטה של ישראל על מחירי המים ועל כמויות המים, במיוחד במהלך הקיץ.
נתונים לשנת 2023 מצביעים על עלייה קלה בכמות המים היומית לנפש בהשוואה לשנים קודמות, והגיעו ל-88 ליטר לנפש בגדה המערבית נתח זה עדיין נמוך מהשיעור המומלץ הבינלאומי (120 ליטר לנפש ליום), כאשר כמויות הצריכה מגיעות ל-95.5 מיליון מ"ק. שימו לב כי כמות זו סופקה למטרות תרבותיות ולמטרות תרבותיות.
לפיכך, ההיצע והצריכה בפועל לנפש נמוכים מהסכומים הנקובים. כאשר משווים את הצריכה בפלסטין לצריכה לנפש בישראל, נציין כי שיעור הצריכה לנפש בישראל הוא פי שלושה מזה של האוכלוסייה הפלסטינית, ומוכפל בהשוואה לחלקם של המתנחלים, או אפילו אם מביאים בחשבון שימושים שאינם חקלאיים.
השימושים הביתיים הם הצרכן הגדול ביותר, ושיעור ההפסדים עולה על 30%.
על פי נתוני המים לשנת 2023, אספקת המים הביתית היוותה עד 61% מסך המים הזמינים לשנת 2023, הראו גם כי אובדן המים בגדה המערבית נותר גבוה, יותר מ-35%, עקב הידרדרות הרשתות והפלישה לקווי מים ורשתות על ידי אזרחים הראו שוני באחוזים הנמוכים ביותר של הגדה. מחוז סלפית.
השונות במחירים ובכמויות הזמינות בין המחוזות תלויה בזמינות המשאבים וביכולתם של משאבים אלה לענות על צורכי אוכלוסייתם.
הפער בכמויות המים ובמחירים שחווים אזרחים במחוזות נובע מהבדלים בזמינות של משאבי מים טבעיים ומהמידה שבה משאבים אלו יכולים לענות על צורכי האוכלוסייה, בהתחשב בצפיפות האוכלוסין בכל נפה.
בעוד שבמחוזות מסוימים, כמו יריחו, בקעת הירדן וטול-כרם, יש שפע של משאבי מים מקומיים, נפות חברון, בית לחם ורמאללה ואל-בירה מסתמכות על מים שנרכשו מישראל כדי למלא את הגירעון באספקת המים שלהם עלות הפקת המים ממקורות מקומיים משתנה בהתאם לעלות הייצור.
גם עלות המים המסופקים ממקורות מקומיים נמוכה מעלות המים הנרכשים מחברות מים ישראליות, מה שיוצר גם פער במחירי המים בין המחוזות, תוך ציון כי מחיר רכישה והפקה של קוב מים מסופק מגיע ל-3.2 ש"ח/מ"ק בממוצע, ונמכר לרשויות מקומיות בממוצע של 2 מ"ר/4 ש"ח. כלומר בתמיכה ממשלתית של עד 0.8 ש"ח/מ"ק.
ראוי לציין כי השגת חלוקה הוגנת בין מרכזי האוכלוסייה בנפות היא אחד האתגרים המרכזיים העומדים בפני מדינת פלסטין כתוצאה ממדיניות הכיבוש הישראלי ושליטתה בשטחים הפלסטיניים. הדבר מגביל את האפשרות לפתח מערכת מים משולבת ברמה הלאומית המבטיחה ניהול וחלוקה הוגנת של משאבי המים. עוד ראוי לציין בהקשר זה שהממשלה עומדת בפני האתגר של עליית החוב על הרשויות המקומיות, שעד סוף 2024 הסתכם ביותר מ-1.8 מיליארד דולר.
