אין כמו הבית

שלא כמו רעייתי וילדיי שנולדו בארץ, אני ישראלי מתוך בחירה. היגרתי לישראל לפני כמעט 46 שנה. לפני כחמש שנים, בתי ובעלה קמו ועזבו את הארץ עם בתם התינוקת, נכדתי היחידה. הם החליטו שאינם רוצים לגדלה בישראל. הם לא רצו שהיא תגדל במדינה ימנית, דתית, בלתי סובלנית, מדינה שבה שונאים שונות ושהופכת למדינת אפרטהייד. שני בניי הבוגרים חיים בירושלים. הם משתתפים במחאה נגד הממשלה לא באופן קבוע ולעיתים יחד איתנו ב״גוש נגד הכיבוש״ שם אנחנו תמיד נמצאים. אינני יודע אם בניי ובנות זוגם יישארו בארץ, בינתיים הם כאן. לנו, כמו לרבים, יש חברים שעשו רילוקיישן ואחרים אשר שוקלים לעזוב את הארץ. אני לא שוקל לעזוב. המאבק עוד לא הוכרע. אינני מוכן להרים ידיים במאבק למען ישראל דמוקרטית, שכל אזרחיה יחיו בה כשווים ושתחדל משלטונה על עם אחר. עבורי ישראל היא בית במובן העמוק של המילה. 

כחלק מהמאבק האישי שלי איני מגדיר עוד את עצמי כציוני, אך מכיוון שהפכתי להיות ישראלי בזכות החוק הציוני ״חוק השבות״, נדרשו לי שנים רבות עד שהבשילה בי אמירה זו. אילו נולדתי בארץ, ככל הנראה הייתי מכריז על אי-ציוניותי כבר מזמן. תמכתי לראשונה בהקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל כבר ב-1975. סברתי כי פתרון שתי המדינות הוא הפתרון הציוני ביותר, מכיוון שהוא מאפשר למדינת ישראל להיות מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי ושל כל אזרחיה. סברתי כי אם יהיה בית לאומי לעם הפלסטיני לצידה של ישראל בשטחים אשר נכבשו ב-1967, אזי אזרחיה הפלסטינים של מדינת ישראל יוכלו לחיות בה בשוויון מלא בלי להיחשד בנאמנותם לאויבי מדינתם. כל עוד היה קיים תהליך שלום בעל פוטנציאל להביא לסיום הכיבוש, האמנתי כי ייתכן גם שוויון אמיתי בתוך מדינת ישראל. אבל, בינתיים זה לא קרה. למרבה הצער והכאב הכיבוש הפך להיות הרבה יותר אכזרי, ובישראל גברה האפליה נגד אזרחיה הפלסטינים והעמיקה השנאה בין אזרחים יהודים לבינם. לפיכך הניכור שהאזרחים הפלסטינים חשים כלפי המדינה קשה ועמוק היום מאי-פעם. ככל שישראל נהיית יותר דתית וימנית והאג׳נדה של שוויון הולכת ומתרחקת, נדמה כי המציאות שלמענה עבדתי ושקיוויתי לה היא כמעט בלתי אפשרית. 

מה שנעשה, כבר מזמן וכמובן היום, בשם הציונות מנוגד לחלוטין לכל מה שיקר לי ורחוק מערכיי כרחוק מזרח ממערב. פעולות הנעשות בשם הציונות וביניהן מה שמכונה "תגובה ציונית הולמת" לאירוע של אלימות מצד פלסטינים – כלומר בניית עוד התנחלויות, גזל קרקע פלסטינית, מחיקת יישובים פלסטיניים, פוגרומים נגד כפרים פלסטיניים בידי מתנחלים אלימים ובתמיכת הצבא בגדה המערבית, וחוקים מפלים בישראל כמו חוק מדינת הלאום, ועוד שורה ארוכה של חוקים כאלה הממתינים בקנה – כל הפעולות האלה מאתגרות את ההגדרה העצמית שלי אף כישראלי, ואני מניח שגם את זו של לא מעט אחרים. אינני מאמין יותר שמדינה יהודית ודמוקרטית היא בגדר האפשר. ערך העליונות היהודית כל כך מושרש היום בישראל עד כי קשה מאוד לדמיין את היתכנותה של מדינת ישראל שבה כל האזרחים שווים באמת. בהיעדר פתרון לסכסוך הישראלי-הפלסטיני ולנוכח הסיפוח הזוחל היומיומי והמשך שלילת זכויות יסוד מהפלסטינים, ישראל הפכה להיות מדינת אפרטהייד. האמנה הבינלאומית "דיכוי וענישה על פשעי אפרטהייד" מגדירה פשעי אפרטהייד כ"מעשים לא אנושיים שמבוצעים במטרה לבסס ולשמר שליטה של קבוצה גזעית אחת של אנשים על קבוצה גזעית אחרת של אנשים ודיכוי שיטתי שלהם". המונח ״גזעי״ באמנה זו אינו מוגבל לצבע עור או להיבטים גזעיים ביולוגים אחרים, כפי שמשתמשים בו בישראל, אלא מכוון לשייכות אתנית, דתית, לאומית וכד׳. ישראל אינה מדינת אפרטהייד הדומה לדרום אפריקה של העבר שבה נהגה ההפרדה הגזעית (ביולוגית), אך היום ההגדרה החוקית הרחבה של המונח אפרטהייד בהחלט מתאימה לה היום. 

המאבק שלי והשאיפה שלי לעתידה של מדינת ישראל מבוססים על שני סעיפים ממגילת העצמאות (לא על המסמך כולו!):

1. (מדינת ישראל) תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.
2. אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו.

ישראל לא מימשה את החזון המוצג במגילת העצמאות, בייחוד לא כלפי שכנינו הכי קרובים – הפלסטינים. ממשלת ישראל הנוכחית הימנית על מלא אינה עושה כל פעולה היכולה לקרב אותנו לחזון זה, אדרבה – היא עושה הכול כדי להתרחק ממנו. ההווה והעתיד נראים די קודרים וקל מאוד ליפול לייאוש. אני מבין את אלו שעשו רילוקיישן או את אלו השוקלים זאת. יכול להיות שאילו ילדיי היו קטנים גם אני הייתי שוקל לעשות כן. אך ילדיי גדולים, ולי אין מקום אחר בעולם שהוא בית עבורי. אני נשאר כאן כדי להילחם על ערכיי ועל כל מה שיקר לי. אני צריך לגייס את כל יכולותיי לדמיין עבור מדינת ישראל עתיד טוב יותר ולנצל את יכולת החשיבה האסטרטגית שלי לתכנון מפת דרכים לתיקונה. 

כאשר המציאות היא כל כך עגומה קשה מאוד לגייס את הדמיון לתיקונה. אנחנו חייבים להכיר במציאות כפי שהיא ולמצוא את הדרכים להשפיע על הציבור בישראל ולשנות את דעתו. אני משוכנע במאה אחוז שאילו הישראלים היו מאמינים כי הפלסטינים מוכנים באמת לחיות בשלום, כי אז דעת הקהל בישראל הייתה משתנה בנקל. אותו דבר נכון באשר לדעת הקהל בפלסטין – אילו היו בישראל מנהיגי ציבור בעלי שיעור קומה המדברים על שלום אמת וסיום הכיבוש, כי אז היו פלסטינים רבים מאוד מגיבים גם הם בשינוי הדעה שלהם. אך קשה לראות תהליך כזה מתרחש בעת הנוכחית עם המנהיגים שיש לנו בשני הצדדים. עם זאת, חשוב לזכור כי אותם מנהיגים לא יהיו כאן לעד.  

אנחנו זקוקים בשני הצדדים לאנשים בעלי חזון ויכולת עמידה איתנה שייכנסו לזירה הפוליטיתֿ. אנחנו סובלים מאוד מהיעדר מנהיגים בעלי יכולת להצית מחדש תקווה, אשר מבינים כי עתיד העם האחד קשור קשר הדוק בעתידו של העם האחר. אין לי תקוה שארה״ב או אירופה יעזרו לנו בישראל להבין זאת. אנחנו חייבים לזהות כל מנוף אפשרי אחר כדי לקדם עתיד שאנחנו מעוניינים ליצור. למשל, עלינו לנסות להשפיע על נסיך הכתר הסעודי מוחמד בן סלמן שלא יוותר על המנוף הגדול ביותר להשפעה על דעת הקהל בישראל ביחס לפלסטינים. נורמליזציה בין סעודיה לבין ישראל בלי דרישה ברורה למחויבות בלתי חוזרת של ישראל לסיים את הכיבוש תשאיר אותנו בקיפאון מדיני, שיוביל כמעט בוודאות לאלימות נוראה עוד יותר.  

הקמפיין הפלסטיני נגד נורמליזציה, מובן ככל שראוי שיהיה, פוגם ביכולת של ישראלים ופלסטינים להכיר אלו את אלו, ולפיכך ביכולת לבנות סולידריות ולגייס תמיכה בשלום. היום קשה ליזום ולקיים מפגשים בין אנשים משני הצדדים לעבודה משותפת הרבה יותר מבעבר – מה שאני עשיתי בשנים 2011-1989 שבהן ארגנתי יחד עם עמיתים פלסטינים למעלה מ-2,000 קבוצות עבודה משותפות של אנשי מקצוע ישראלים ופלסטינים בתחומים שונים. אכן היום קשה מאוד לעשות כן, אך זה לא בלתי אפשרי וזה חייב להיעשות על ידי אנשים צעירים בישראל ובפלסטין. 

תמיד חשוב לזכור כי כמה מהאירועים הגדולים והמשפיעים ביותר שקרו בהיסטוריה של העת המודרנית לא נחזו כלל בידי מומחים ואיש לא שיער אותם: ביקור סאדאת בירושלים, נפילת ברית המועצות וחומת ברלין, שחרורו של נלסון מנדלה מהכלא אחרי עשרות שנים והיבחרו לנשיא של דרום אפריקה דמוקרטית. אין לנו יכולת לדעת מה יקרה מחר, אך זוהי אחריותנו ליצור לעצמנו עתיד טוב יותר. אסור לנו לוותר, המאבק עדיין מתרחש ועדיין לא אבדה דרכנו או תקוותנו. 

גרשון בסקין הוא יזם פוליטי וחברתי, העוסק כמעט יובל שנים בחיפוש דרכים לשלום בין ישראל לשכנותיה. כיום מנהל קרן השקעות לשילוב פיתוח כלכלי בפתרון הסכסוך (The Holy Land Bond) ומנהל סניף המזרח התיכון של ארגון הקהילות הבינלאומיות (ICO - International Communities Organization). חבר מייסד של מפלגת "כל אזרחיה" (كل مواطنيها כֻּל מֻוָואטָנִיהָא) בישראל.