ארבעת אלפים קדושים וקדושים, מספר קורבנות הטבח בסברה ושתילה, שבוצעו על ידי מיליציות פרו-ישראליות בתקופה שבין 16-18 בספטמבר 1982, תוך שתיקה ערבית ובינלאומית מבישה.

עז אלדין מנאסרה אומר בספרו "המהפכה הפלסטינית בלבנון 1972-1982", לכל אחד מהקדושים יש נרטיב משלו, ומכיוון שהם בעלי הנרטיבים הללו, נרצחו עדים לטרגדיה גדולה יותר שהתרחשה ב-1948.

חוקרים ומספרים בעל פה סיווגו את הלאומים של קורבנות הטבח בסברה ושתילה: 75% פלסטינים, 20% לבנונים, 5% (סורים, איראנים, בנגלים, טורקים, כורדים, מצרים, אלג'יראים ופקיסטנים) ואחרים שלאום שלהם לא מוגדר.

רקע טבח:

הקנוניה נגד הפלסטיני היחיד וחסר ההגנה בלבנון החלה לאחר יציאת כוחות אש"ף והפדיין בסוף אוגוסט 1982 לירדן, עיראק, תוניסיה, תימן, סוריה, אלג'יריה, קפריסין ויוון, עם נסיגת הכוחות הרב לאומיים מספר ימים. מוקדם יותר: אמריקאי ב-10 בספטמבר 1982, איטלקי ב-11 בספטמבר וצרפתי ב-13 בספטמבר. בספטמבר הם פרשו עשרה ימים לפני מועדם הרשמי.

למרות קיומן של ערבויות אמריקאיות והסכמת פיליפ חביב שצבא הכיבוש הישראלי לא ייכנס למערב ביירות, והבטחת הגנה לאזרחים פלסטינים ולמשפחות הגרילה שעזבו את ביירות.

לפי טענתו של רפאל איתן, הוא "מנקה את המחנות ממחבלים", באמתלה של נוכחות אלפיים לוחמים פלסטינים, בעוד שלא נמצאה גופה של פלסטיני חמוש אחד.

תחילתו של הטבח:

יום רביעי, 15 בספטמבר, כיתרו כוחות הכיבוש הישראלי על שכונת צבר ומחנה שתילה, והחלו במעקב אחר כל תנועה באזור ממעלה בניין שכבשו. עם עלות השחר ביום חמישי, 16 בספטמבר, הכוחות שהוצבו בבניין בשעה הכניסה לשתילה החלה לעקוב אחר כל רגע ותנועה במחנה ונתנה פקודות לרוצחים, תוך כדי יציאת מטוסיהם. צבאה זורק פצצות תאורה, כדי להאיר את חשכת המקום הבטוח מול עיני רוצחי הילדים, נשים וקשישים.

בבוקר יום שישי, 17 בספטמבר, סימני הטבח החלו להתבהר למרבית תושבי האזור, לאחר שראו גופות ודחפורים הורסים בתים מעל לראש בעליהם וקוברים אותם מתים וחיים. יחיד וקבוצתי נמלטים החל, שרובם פנו לבתי החולים של עכו ועזה ולמעון לקשישים, וחלקם הצליחו לעזוב את השטח, הוא חמק מיער קבוע, בעוד משפחות ובתים נותרו לא מודעים למתרחש על, וכמה מהם נהרגו כשהם נאספים סביב שולחן האוכל, כי ההרג בוצע בשקט ובמהירות.

ביום שישי החלו סיפורים על בורות מוות, ומספר התוקפים גדל, אם כי עדויות ועובדות מאשרות כי מספר הקדושים הגדול ביותר מתו בלילה הראשון של הטבח, חמישי בלילה, אך פותחו שיטות הרג ונוספו פצצות זרחן נזרק למקלטים.

הם גם הסתערו על בית החולים אקה, הרגו אחיות ורופאים פלסטיניים, וחטפו חולים, פצועים ואלה שנמלטו מהטבח מתוך בית החולים.

היום השני התאפיין בעוד הרג בתוך בתים, בכמה סמטאות ובסמוך לשגרירות כווית ולעיר הספורט, שם היו חורים מוכנים שנעשו מהטילים הישראלים שנפלו על עיר הספורט במהלך הפלישה לביירות ביוני. 1982, ובשל נוכחותם של כמה מוקשים והתפוצצותם, חלק מהחטופים והובילו למותם.מבריחתם לאור הכאוס של המספר העצום של האנשים שנאספו והמתינו לתורם לירות או אפילו לקבור חיים , אלה שהצליחו להימלט סיפרו פרטים משכנעים על הדרך שבה התמודדו עם האנשים ושיטות הריגתם, שבהם הרוצח היה יצירתי תוך כדי צחוק, קללות ושתה משקאות אלכוהוליים.

ביום השלישי, שבת ה-18 בספטמבר, נמשכו פעולות ההרג, השחיטה והחטיפה, למרות שכפי שמסרו מקורות ישראלים, הוצאו הנחיות לתוקפים לסגת בשעה עשר בבוקר, אולם עשרות עדויות של תושבים אישרו כי הטבח נמשך עד אחת בצהריים, והתאפיין בפעולות מוות המוני פומביות, והחקירה החלה. תושבי האזור בעיר הספורט הותקפו על ידי כוחות הכיבוש הישראלי והמיליציות הנאמנות להם. עשרות נעצרו ונחטפו , שרובם לא חזרו וגורלם לא ידוע.

הכיבוש לא הסתפק בטיוח השמדת אנשים ויצירת כל התנאים לרסק את הפלסטיני שהביס אותו במצור על ביירות. הוא נקם ביום ראשון, 19 בספטמבר 1982, בגניבת מסמכי מרכז המחקר הפלסטיני. והעמסת הארכיונים למשאיות.

מחנות בלבנון:

ברקע חקר תולדות המחנות בלבנון, אנו מוצאים כי בשנת 1982, שנת הפלישה והטבח הישראלים, היו בשטח לבנון 12 מחנות פלסטינים: רשידיה, אל-בס ובורג' אל-שאמאלי. חבל צור, עין אל-חילווה ומיה מייה באזור צידון, וויבל בבעלבק ושתילה. מאר אליאס, בורג' אל-בראג'נה ודבאיה באזור ביירות ונהר אל-ברד ובדאווי באזור טריפולי עין. מחנות אל-חילווה ונהר אל-ברד נחשבים בין המחנות הגדולים בשטח, בעוד מחנה שתילה הוא אחד הקטנים ביותר.

בנוסף למחנות אלו היה מחנה נבטי, שנהרס כליל בהפצצות ישראליות ב-16 באפריל 1974.

באשר למחנות צור וצידון, הם נהרסו חלקית מספר פעמים. בשל מלחמות האזרחים המרובות בשטח לבנון, בשנת 1976, נהרסו כליל גם מחנה ג'סר אל-באשה וגם מחנה טל אלזעתר, שהיה המחנה שסבל כתוצאה ממצור ארוך, והדבאיה. גם המחנה נהרס חלקית.