אוסלו... אחרי שלושים שנה

30 שנה חלפו מאז הסכמי אוסלו והבנות, ומה שקרה בשנים הראשונות שונה לחלוטין ממה שקרה בשנים האחרונות.

הפלסטינים הצביעו באחוזים גבוהים בבחירות הכלליות הראשונות למועצה המחוקקת הראשונה, עם יאסר ערפאת כנשיא, כך שהמערכת הפוליטית הפלסטינית עברה ממערכת מהפכנית למערכת כוח שהייתה צריכה להפוך תוך חמש שנים למערכת ממלכתית. .

היקף האימוץ האזורי והבינלאומי של אוסלו ומה שהיא מבטיחה יצרו ביטחון עבור הפלסטינים שלראשונה בתולדותיהם, הם ילכו בהכרח למדינה עצמאית שהוקמה בגבולות ה-4 ביוני 1967, עם פתיחת משא ומתן על מה שנקרא נושאי קבע כמו גבולות, פליטים, התיישבות וירושלים.

הפלסטינים, יחד עם תומכי רעיון אוסלו ופרויקט השלום ההיסטורי, לא שמו לב שאבן קטנה, אם תוסר מהבניין, תוביל בהכרח לקריסתו.אבן זו הייתה ההצבעה האחת שעברה את אוסלו בכנסת , ואם זה יעבור לאופוזיציה, אז כל הפרויקט ייכנס למנהרה שתוביל למקומות חדשים, מלבד אלה שתוכננו כמסקנות שלו.

האם החיים יחזרו להסכמה?

30 שנה לאחר הסכמי אוסלו וההבנות, מה המצב כעת? האם יש הצדקה הגיונית להחזיר אותו לחיים, גם בהורדות מוגזמות?!!!

המצב כעת מתמצה במשפט קצר. אוסלו, השנים הראשונות של עידן הצמד רבין ופרס, הפכה לערימת הריסות שלא ניתן היה לשאוב ממנה יישוב. לגבי אוסלו בתקופת נתניהו, נותרו רק פירורים של תיאום ביטחוני שהביכו את הפלסטינים ולא סיפקו את הישראלים. זאת עם רשות שנמצאת על סף קריסה, וגורלה (הישרדות או קריסה) נתון בידי ההשתדלות האמריקנית עם ישראל לשאוב מעט מים לתעלותיה היבשות. במקום שמקור הסיפור הוא גודלה ומאפייניה של המדינה הפלסטינית העתידית, מה שניתן להציג לרשות כדי שתישאר בחיים אינו הימור על יכולתה להנהיג עם ושותפות יעילה עם היריב. אלא פחד מהוואקום שייגרם מקריסתו, ויפתח את הדלתות לרווחה להתפתחויות בלתי מבוקרות.

דמיינו את המצב עכשיו
1- יש ממשלה בישראל שהיא יותר ימנית וקיצונית מכל הממשלות שקדמו לה, כולל ממשלות בגין, שמיר ושרון.

2- יש ממשל דמוקרטי באמריקה שמעלה את הסיסמה של פתרון שתי המדינות, מבלי לעשות שום מאמץ להשיגה.

מה שיותר גרוע הוא שהפיכה בנוסחה בחסות הממשל האמריקאי שמה את העגלה לפני הסוס ונתנה עדיפות לנורמליזציה הערבית עם ישראל על חשבון העדיפות של פתרון הסוגיה הפלסטינית.

3- בפלסטין קיימות אפשרויות רבות עד כדי מחלוקת ואף סתירה בין רשות ברמאללה שלא התייאשה מהאפשרות להוציא פתרון מדיני מהריסות אוסלו לבין רשות בעזה שאיש אינו יודע מה היא. יכול לעשות או לא לעשות כדי לשווק את עצמו במשוואות אזוריות ובינלאומיות.

באשר לפלגים, חלקם נלחמים ישירות בכל מקום שכדורי הרובה שלהם מגיעים, אחרים נלחמים באמצעות מתווכים, מסתפקים בברכת המבצעים מבלי לאמץ אותם, וחלקם למעשה מתמזגים לשלטון תוך שמירה על שמם. זה ברמת המעמד הפוליטי המפולג. באשר לחברה, המהווה למעלה משמונים אחוז מפעילות העם והעניין, הוא בחר להתקדם בבניית חייו מבלי להתפשר על עקרונות מטרתו. המתקנים שאתם רואים בארץ הם מעשה ידיו וכתוצאה מיוזמותיו.

ההבטחות הוורודות של אוסלו הפכו לערימת הריסות, אבל זה בכלל לא אומר חיסול מטרה וקץ עם, אלא בדיוק ההפך קורה. הפלסטיני, בתוך המולדת או מחוצה לה, בין אם עשיר או עני, עדיין חש את הכאב של אובדן הכבוד והחופש בתוך המולדת, והזהות הלאומית מחוצה לה. בשל הרגשה זו תישאר עניינו בחיים, והוא ימשיך להיות נטל על ישראל ועל העולם כולו אם לא ימצא פתרון שהוא מרוצה ממנו ובו יראה את ישועתו.