בעוד אום חאלד חדיש בת השמונים חיה, מציגה את הנכבה הכואבת במחנה הפליטים בלאטה ממזרח לשכם, היא מסתכלת אחורה אל העבר העצוב כדי להעלות את עובדות העקירה שלה ושל משפחתה מהכפר שלהם אייז'ים (מדרום לשכם). חיפה), להישאר עדה לאירועי אדמתה השכולה, ולהמתין להגשמת חלומותיה, לחזור לביתה הגנוב. ולפגוש את בנה חאלד, שנעדר מבתי הכלא של הכיבוש כבר יותר משני עשורים .

אום חאלד נהגה לשבת מדי יום על מפתן ביתה, עונדת את הקפה שאינה עוזבת את ראשה ואת צמיד דגל המדינה המעטר את פרק ידה, כך שתושבי המחנה והמבקרים עוברים במקום ומברכים אותה, תוך שהיא מספרת לכמה מהם סיפור כפר העקורים שלה וכמיהתה הגדולה לחזור לאדמתה ולחקלאות שלה, כמו גם לשבת בחוף היפה של חיפה.

היא מועצמת מהתוקפנות המתמשכת של הכיבוש נגד המחנה ורדיפות ילדיו, כמו גם הסבלה מהקושי בחיי היום יום, שעוצר את חלומה עד לדחייה. "כמה טובה הנכבה הראשונה, דודתי , ומה שאנו חווים כעת הם אסונות חדשים, והתנאים שלנו נעשים קשים יותר מיום ליום".

חדיש נזכרת כאשר הכנופיות הציוניות עקרו אותן בכוח בכוח הנשק, ולאחר מכן העבירו אותן באוטובוסים למישור של מרג' אבן עאמר, בזמן שמשפחתה הייתה מפוזרת בערים פלסטיניות שונות ובמדינות ערב וזרות.

יום אחד, לאחר היעדרות ממושכת, היא הצליחה לחצות את מחסומי הכיבוש, להגיע לחיפה עם שני בניה, לבקר את אחד מקרובי משפחתה שנותרו שם, תוך כדי התקרבות אליו, לדבריה.

התקווה לשיבה היא תורשתית
באשר לפליט, יאסר אבו קישק, ממחנה אלפרעא, הוא מצפה לתקווה גדולה שירש מאביו, שתמיד ציפה לחזור לכפרו אבו קישק (מצפון ליפו). ונשאר נאחז לימינו וסבלני למרות חומרת החיים בהם הם חיים, עם צפיפות ותנאים סביבתיים קשים במחנה.

אבו קישק משוחח עם Al-Quds.com על חלומו של כל פליט לחזור לארצו, נזכר בהרצאתו של אביו על ביתם הישן באבו קישק, מטעי הדרים, כרמים, עצי בננה ורימון המושרשים באדמתו הפורייה והושקו במים. של נהר העוג'ה, כמו גם לשחות בים יפו.ולכי לשווקים הגדולים שלהם.

הוא ממשיך, "אני מתאבל על אדמות החוף הללו שנלקחו מאיתנו בכוח, כמו גם את ביתו של אבי, שהוא בנה שנתיים לפני שגורש, והוא קיים עד היום, אבל אנחנו לא יכולים להגיע אליו כי הוא בשליטה של הכיבוש, שהקים מושבה על אדמות הכפר".

מאבק הפליטים נמשך במחנותיהם - לפי אבו קישק - כשהם מתמודדים עם עוני ואבטלה כדי לחיות חיים הגונים, ורבים מהם יושבים בין ארבעה קירות בבית קטן שעשוי להיות נטול חלונות או חבויים בו. צל של בית אחר החוסם ממנו את אור השמש בעיצומו של מחנה צפוף, המתגורר מעל שטח שאינו עולה על קילומטר רבוע אחד.

הם גם מתמודדים ללא הרף עם ההתקפות של צבא הכיבוש על המחנות בערים שונות בגדה המערבית, המטיל אימה על ילדים וממיטה הרס ברכוש ובבתים של האנשים, מה שגורם להם להשלים עם הטרגדיה של הנכבה הראשונה.

אבו קישק ממשיך: "לא משנה כמה הכובש ינסה לקרוע את זהותנו הלאומית ואת היחסים החברתיים שלנו, רוב המשפחות העקורים, כולל שלי, נחשבות בין המשפחות הקרובות ביותר, למרות פיזורנו במחנות שונים בגדה המערבית. , לידיה, ירדן, מדינות המפרץ הערביות, ואפילו מדינות זרות".

נצמד לקרקע למרות המרחק הרב
הפליטה ראידה אל-דובי, תושבת שכם, מקווה לבקר בעירה (לידה), אליה היא מתחברת יותר בכל פעם שהיא נזכרת בשיחות של סבתה על העיר, כמו גם את מה שהיא יודעת על הנדיבות, הנדיבות והנדיבות. אומץ לב אנשיה, ופשטות חייהם לפני הנכבה, כשסבה נהג לצאת מביתו עם עלות השחר מהחושך לקטוף את פרי התאנה ולהביאה מארצו, והיא הסבירה: "סבתא שלי, אלוהים רחם על נפשה, הבדיל אותה משאר פירות התאנה בערים אחרות."

אל-דובאי אומר: "מעולם לא שכחתי את סיפוריה של סבתי על לידה, ואני מאמין בזכותנו לחזור לארצנו לא משנה כמה זמן עבר, וזכות זו לא תמות ולא תיפול בהתיישנות, גם אם כל המבוגרים מתו, גם אם אנחנו מתים, אז הילדים והנכדים שלנו יבואו אחרינו, וישמרו היטב את ההיסטוריה של האסון שלנו".

והיא ממשיכה, "אולי שובנו לא תהיה בקרוב לאור היעדר פתרונות פוליטיים והמזימה הנרקמת נגד עמנו. בין האינדיקציות ניתן למצוא את הירידה בתפקידה של אונר"א, העדה הבינלאומית היחידה לפורענותנו".

העולם נעשה עיוור, מסתכל על הפלסטינים בעין אחת, תוך עמידה תמיד בצד של הצד החזק, כלומר הכובש - לפי אל-דבאי - ולכן יש לרתום את כל האנרגיות, הידע והתרבות של הפלסטינים על מנת להשיג את המטרה הסופית של השיבה, בנוסף לאמונה החזקה שהארץ הזו היא בלתי ניתנת לחלוקה על שתיים, וכך זה כבר אלפי שנים עבור הפלסטינים, וזו הבטחה של אלוהים שלעולם לא ייכשל.

חינוך פטריוטי
באשר לרועה ריאחי בת ה-12 ממחנה בלאטה, תרבותה הלאומית וזהותה התחזקה - ושל ילדי המחנה האחרים - כשהוריה סיפרו לה את סיפור עקירת סבה וסבתה ב-1948 מהכפר שלהם ג'מסין במחוז יפו, בזמן שהם הצליחו לטפח בעצמה שייכות לארץ ההיא עד שהתחיל חלום.גב מתעצב במוחה.

ריאחי מביעה את תקוותה לחזור לכפר של סבה, ומציינת כי נסעה לבקר ביפו בטיול, אך ראתה רק את הים שלה.

והיא ממשיכה: "מה שאני יודעת על הכפר שלי זה שהוא מפורסם בחקלאות שלו, והוא יפה וקרוב לים, אבל הכיבוש עקר את כולם בו מאז הנכבה, ואחרי זה סבא שלי בא וחי. במחנה, כשראיתי את המפתח לביתם וכמה מחפציהם הישנים שהוא יכול היה להביא עמו כשהם נעקרו".

בהקשר זה, תייסר נסראללה, חבר המועצה המהפכנית של פת"ח וראש מרכז התרבות יפו במחנה בלאטה, מצביע על ההכרח לחנך את הדורות הפלסטינים לחשיבותה של זכות השיבה ולהוריש להם זכות זו. : "זכות השיבה שלנו עוברת בירושה כמו גם מורשת ושפה, בדיוק כפי שהיא עם חלוף השנים." היא זוהרת יותר כמו זהב", המעידה על כך שיש שלוש עדויות לסוגיית הפליטים: "אונר"א", הפליט , והמחנה.

והוא ממשיך: "הכובש מבקש להרוג את העדויות הללו. הוא מנסה לסיים את תפקידה של אונר"א כארכיון הבינלאומי של הטרגדיה המתמשכת שלנו. הוא גם מכוון את המחנות לסיום התנועה הלאומית ועבודת המוסדות בה, מה שמגביר את התפקיד המוטל על הרשות הפלסטינית לחזק את איתנותו של הפליט במחנה שלו, ואת המאבק להבטחת תקציב לסוכנות, שהפך לדרישה פלסטינית.