מחמוד צ'וקייר: ההפקות האמנותיות והספרותיות שנכתבו על ידי הקדושים והקדושים יישארו העדות הטובה ביותר נגד תוקפנות, רשעות וכיעור.

ד. טלאל אבו עפיה: הפשעים הישראלים המתגברים מכוונים בכוונה לאלו הנושאים את הנרטיב הפלסטיני לעולם ולכל מה שמייצג את החיים.

איברהים ג'והר: ההתנקשות בגאסאן כנפאני לפני יותר מחמישים שנה הייתה תחילתה של סדרה של התנקשויות תרבותיות נגד הפלסטינים

ד. מנאל קדרי: הכיבוש החליט בכוונה להרוג את האמן ולמחוק את קולו ואומנותו כי זה האמצעי היעיל שהורג אותו מבחינה מוסרית ומגמד אותו מול העולם.

אוסמה נזאל: פשעי רצח העם גבו את חייהם של 21 אמנים ויוצרים ויותר מ-50 משואות אמנויות, כולל תיאטראות, מכונים, טקסים וגלריות.

מלחמת ההשמדה שניהלה המדינה הכובשת ברצועת עזה זה החודש השלושה עשר ברציפות לא חסה לא צעירים ולא זקנים, לא אישה ולא גבר, ולא מוסד ולא רחוב, אולם מה שהיה מדהים היה הפגיעה חסרת התקדים של עיתונאים. סופרים, סופרים, אמנים ופרופסורים באוניברסיטה, שרובם המכריע נמצאים עם משפחותיהם.

ברור שהכוונה זו הייתה מכוונת ומכוונת, בשל הסכנה שאנשים אלו מייצגים לפרויקט הקולוניאלי הישראלי בחזית הרומן והנרטיב, תוך העברת עובדות לעולם ומתעדות אותן בכתב, בספרות או באמנות. ובכך התמודדות איתם כחזית מקבילה לחזית הקרב בשטח, ואולי יותר חשובה, מספר האנשים היצירתיים של סופרים, אמנים ועיתונאים שנרצחו בצורה נוראית וחסרת תקדים בתולדות הסכסוכים.

אבל מה שמעמיד בסימן שאלה ותדהמה הן התגובות הבינלאומיות, וממוסדות וארגונים מיוחדים, בנוגע לפשע מסוג זה נגד אנשים שאין להם שום קשר ללחימה ולפעולה מזוינת, העילה שבה משתמשת המדינה הכובשת כדי להצדיק את מלחמתה האכזרית ב רצועת עזה, שממנה לא נחסכו מוסדות אקדמיים, לרבות אוניברסיטאות ומכונים, ובתי ספר, בנוסף למוסדות תרבות.

"אנחנו שורפים" היא היצירה האחרונה של האמן החזותי מחאסן אל-חטיב

מספר הסיפורים והסופר הירושלמי מחמוד שוקר אמר: "כשאני עוקב בעצב ומצטער על הרציחות ומעשי הטבח העקובים מדם שבוצעו מדי יום בעמנו ברצועת עזה, נזכרתי בתיאורו של המשורר מחמוד דרוויש את הטבח בסברה ושתילה כשאמר ב שירו: "צבר הוא הזהות של זמננו עד הנצח".

הוא תהה: אם מחמוד דרוויש עדיין היה בחיים, מה היה כותב שירה על מעשי הטבח הנוראיים שמתרחשים שם מדי יום?

שוקאיר ציין כי אחרון מעשי הטבח הללו אירע ב-18/10/2024 במחנה ג'בליה, ובין קורבנותיו היה האמנית הפלסטינית הפלסטינית מחאסן אלחטיב, שפרסמה את עבודתה האחרונה לפני מות הקדושים שלה, ציור שכותרתו "אנחנו שורפים, " וכמעט חמישה מיליון אנשים צפו בו בעולם.

שוקאיר אישרה כי הצעירה, מחאסן אלחטיב, בת 31, הודיעה כי היא מוכנה לארגן קורס חינם להוראת רישום, כך שזה יישאר צדקה לנפשה אם תמות.

הוא הסביר כי "מות הקדושים של מחסין היא לא הראשונה ולא האחרונה. לפניה עברה שיירה ארוכה של קדושים וקדושים. אני זוכר את המשורר סלים אל-נפאר, שנרצח לפני מספר חודשים במלחמת ההשמדה הנוכחית. , ולפניו, המשוררת והסופרת חבה אבו נאדה, מחברת הרומן "חמצן זה לא למתים", נשא קדושים ספר הסיפורים "לחם מר", שנרצח על ידי המוסד ב-1980, ולפני כן נרצח המשורר השהיד כמאל נאצר ב-1973, ולפני כן נרצח מספר הסיפורים השהידים והאמן החזותי ע'סאן כנפאני, ולפני כן המשורר עבדל. רחים מחמוד נרצח בעת שהגן על המולדת, בנוסף לרשימה ארוכה של עיתונאים ועיתונאים פלסטיניים ולבנונים".

איך הכובשים מצדיקים את עצמם בהריגת גברים ונשים יצירתיים?

שוקאיר המשיך בנאומו: "כדי להבין כיצד הכובשים הישראלים מצדיקים לעצמם הרג של גברים ונשים יצירתיים, בנים ובנות של העם הפלסטיני, די להיזכר בהצהרה של שר ההגנה שלהם גלנט, שתיאר את הפלסטינים. ברצועת עזה כ"חיות אדם", כדי להצדיק הרג ורצח עם, אז איך במצב הזה, ואיך ההיגיון שלהם הוא שהם יכולים לחסוך את דמם של אמנים וכותבים, גברים וסופרים? עיתונאיות שמגנות על עמן בעט, בעט, מצלמה ודיווחים בעיתונים ובטלוויזיה, וחושפות את פשעי הצבא הכובש נגד עם שסובל מהפלישה הציונית כבר יותר ממאה שנים?!"

הוא הוסיף: "והם, כלומר, קבוצת הקדושים המובחרת הזו שלקחו על עצמם לחשוף את טענות הכובשים הציונים שמשקרים כדי לטשטש את פשעיהם באומרם שהם מגנים על עצמם, והם אלה שכבשו. האדמה וביצע רצח עם בעשרות כפרים פלסטינים בדיר יאסין, אל-דוויימה, אל-טנטורה ואבו שושה ואחרים במהלך האסון של 1948.

שוקייר סיכם באומרו: "לאור הכישלון הערבי הרשמי והקנוניה של כמה מדינות, בראשות ארצות הברית של אמריקה, עם התוקפים, ההפקות האמנותיות, הספרותיות והעיתונאיות שנכתבו על ידי הקדושים והשהידים יישארו עם מכלול הפקות תרבות פלסטיניות המחויבות לנאמנות למולדת ולחשיפת פשעי התנועה הציונית נגד עמנו, העדות הטובה ביותר נגד התוקפנות, ונגד השפלות, הכיעור והכיעור שיוציאו את הכובשים הישראלים ממעגל הנורמליות. בני אדם, וירדוף אותם כתוצאה מרעתם לנצח נצחים".

הורס את כל מה שמייצג את החיים

בתורו, ד"ר אמר: טלאל אבו עפאפא, חבר המזכירות הכללית של האיגוד הכללי של סופרים וסופרים פלסטינים: הצבא הישראלי, בהדרכת ההנהגה הפוליטית בראשות נתניהו ושרי ממשלתו בן גביר וסמוטריץ', מכוון במלחמתו ברצועת עזה. לחסל את האדם הפלסטיני, בין אם הוא לוחם או אזרח, ולהרוס את כל מה שמייצג את החיים, מבני אדם ועד אבנים ועצים.

אבו עפאפא ציין כי התקיפות הישראליות מכוונות בכוונה לאינטלקטואלים פלסטינים, כולל סופרים, אמנים ופרופסורים באוניברסיטאות, שהם אלו הנושאים את הנרטיב הפלסטיני לעולם, שכן מדינות רבות החלו להזדהות עם העם הפלסטיני ולהוקיע את ההסלמה. פשעים ישראלים.

הוא הסביר, "הקורבן האחרון של הכוונה זו הייתה האמנית הפלסטינית מחאסן אל-חטיב, שנרצחה על ידי הצבא הישראלי. היא תרמה בציוריה להפצת הנרטיב הפלסטיני באמצעות רישומיה ולחינוך העולם על המציאות שלה. הסבל של אנשים, שקנה לה פופולריות נרחבת בזירה הבינלאומית".

הוא ציין כי ישראל מבקשת לרוקן את האדמות הפלסטיניות מבעליה המקוריים כדי להרחיב פרויקטים בהתנחלויות, על מנת להשיג את מטרותיה של הקמת "ממלכת ישראל" המשתרעת מהנילוס ועד הפרת תוכניות אלו הוקמו מאז 1948 בתמיכת בריטניה ואמריקה ובשיתוף פעולה של כמה מפלגות ערביות.

אבו עיפה הביע את צער על העמדה הערבית והאסלאמית שעדיין נמצאת "בתרדמה עמוקה", בהתייחס לאמרה המפורסמת: "אכלתי ביום שבו נאכל השור הלבן", מה שמצביע על הצורך לנקוט עמדה מאוחדת לפני שהיא תהייה. מאוחר מדי.

רצח המילה והנוצה

הסופר הירושלמי איברהים ג'והאר מצדו תיאר את הכוונה לאמנים ויוצרים פלסטינים כ"התנקשות במילה ובמכחול", בהתחשב בכך שהרג זה מייצג רצח של החיים עצמם ויישום מעשי של אמירת התעמולה הנאצית. השר גבלס: "ברגע שאני שומע את המילה תרבות, אני מרגיש את האקדח שלי".

ג'והר אמר, "המילה נלחמת, כמו הנוצה, כך אויבי החיים והחופש מתנקשים בה", והוסיף: "האויבים חוששים מהמודעות הנטועה כדי להתנגד לחושך, אז אתה רואה אותם מעודדים שביעות רצון מהפילוסופיה של חיה אכזרית שחיה כדי לאכול ולא אוכלת כדי לחיות."

ג'והר ציין כי לאורך ההיסטוריה שלהם, הפלסטינים חוו את ההתנקשות באנשי מדע, תרבות ויוצרים שהאויבים רואים ביצירתם האמנותית כמקבילה לגדוד לוחמים.

הוא קבע כי "ההתנקשות של ע'סאן כנפאני, מלווה באחייניתו, לפני יותר מחמישים שנה הייתה תחילתה של שורה של התנקשויות תרבותיות נגד הפלסטינים, ובעקבותיה רצח האנשים היצירתיים מג'ד אבו שרר, עז אל- דין אל-קלק, כמאל נאצר, כמאל עדוואן, נאג'י אל-עלי ושאר אינטלקטואלים פלסטינים וערבים שהתנגדו במילים". והנוצה".

ג'וחר שפך אור על המשורר הפלסטיני השהיד עבד אל-רחים מחמוד מענבתא, שדבריו התגלמו במציאות על ידי מות הקדושים שלו בקרב על א-שג'ארה, ואמר: "עבד אל-רחים מחמוד חי על פי שירתו ומילותיו שבהן. הוא אמר: אני אשא את נשמתי על כף ידי ואשליך אותה לתהום החורבן או חיים... ישמח חבר, או מוות יכעיס אויב.

סופר אלמקדסי ג'והר הדגיש כי הציור, ההמנון והמילה הם סמלים להתנגדות המטרידים את שלוות השואפים, ומזכירים להם תמיד את קיומו של עם עמיד. הוא מאמין שהכוונה ליוצרים אינה אלא ניסיון עלוב לפנות את הדרך למכונת המוות של הכיבוש.

לחסל כלים אמנותיים ותרבותיים

ד"ר מנאל קאדרי, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת תוניס, אישרה מצידה כי הכוונת ישראל לאמנים, משוררים וקריקטוריסטים פלסטינים משקפת את רצונו של הכיבוש לחסל כלים אמנותיים ותרבותיים הנושאים מסרים של התנגדות ומתעדים את הפלסטיני הקולקטיבי. זֵכֶר.

קדרי אמר: "זמני מלחמה בדרך כלל חופפים להתפתחויות גדולות באמנות האמן הופך חופשי יותר לתעד את החזון האישי שלו הרחק ממה שהרשות כופה, בין אם מבחינה דתית, מבחינה ביטחונית או מבחינה פוליטית , לא עצרו ולא ימנעו את נפילת הטילים, והמוזיקה לא תפחית את התקיפה הסבל של בעלי הקרקע לא יעצור את עקירתם והרגם בדרכים הנוראיות ביותר, תמונות שמוצגות לעיני כולם". למרות זאת, התרבות נותרה כוח גדול המשמר את הזיכרון הקולקטיבי, למרות האפלה שלה מאז מבול אל-אקצא.

קאדרי הסביר, "יצירות האמנות מגיעות כתוצאה מהביטוי האמנותי של האמן, הן יצירות אמנות בפני עצמן, והן אינן נושאות אג'נדה משלהן של תיאור ישיר של קרבות ומסונותיהם, זה כאילו הצבעים עצמם היא נלחמת במלחמה וכופה את עצמה על ידי כניסה לקרב, אפילו במרומז, שבו יש ביטוי עמוק של דמות האויב ושל דמות הקורבן. ”

קאדרי סבור כי "האמן, המשורר והקריקטוריסט תרמו כולם להתנגדות על פי צורות ומנגנוני ההתנגדות שהם ראו כאמצעי להדוף את הכיבוש כמה יצירות אמנותיות פגעו בכיבוש הישראלי עד כדי כך שהן החברתיות דפי תקשורת נסגרו, אחרים נרדפו, וחלק מהאמנים אף נהרגו, שבהם ראו את הרס היצירה שלהם, אבל זה רחוק מכך הדם של הקדושים שלו בו-זמנית עם התפשטותו ברחבי העולם לכוחה של המדיה החברתית יש שימור גדול ועמוק של אותו זיכרון קולקטיבי שאל-ע'זאווי שואף להגן ולשמר, דור אחר דור.

הכיבוש הרג והרס את כולם ולא דאג לזכויות אדם

היא ציינה שהכיבוש הישראלי הרג את כולם, הרס את כולם, ולא אכפת לו מזכויות אדם או אמנות בינלאומיות. זה היה זה שבתורו החליט להרוג את האמן ולמחוק את קולו, האמנות והתכנים שלו, כי זה היעיל פירושו שהורג אותו מבחינה מוסרית ומגמד אותו מול העולם.

קאדרי הסביר, "הכיבוש היה ועודנו משתמש בכל הכלים שלו כדי להרוג, ולכן לאמן - כחלק מהעם - אין ברירה אלא לרתום את האנרגיה שלו כדי לתמוך במלחמה ולנקום את הקדושים, אז הוא מושך דריסה, דקירות, אבנים וכל מה שדוחה את הכיבוש ומסיים אותו".

קאדרי הדגיש כי "המכונה הישראלית הורגת ילדים, נשים וזקנים והורסת ומסיימת את חייהם של בעלי הארץ, יוצריה, הוגי הדעות, האמנים, המוזיקאים והחולמים על מחר טוב יותר על אדמה בה ראו את הצעתם. ולהצעה של אומה שלמה הם התנגדו במילים, בציורים, בלחנים שלהם ובחותמם על ארץ נצורה במשך יותר משנה הם צבעו את העולם האפור בציורים המשקפים את התמונה על כל היבטיה.

קאדרי סיכם באומרו: "אבל הכיבוש חלש לנוכח ראותו את עצמו נושם את עצמו בקריקטורות המכוערות ביותר מול דור ודורות שימשיכו להוקיע אותו ואת פשעיו עד סוף חייהם, וזהו תוצאה של יצירות אמנותיות שנשמרו על ידי הזיכרון וגם על ידי ההיסטוריה יש להם את המכונה להרג, ולאמן יש היסטוריה אמנותית מתמשכת עם נוכחותו או לאחר הכחדה.

האמנות הפלסטינית נמצאת על הכוונת של הכיבוש

בתורו, האמן והקריקטוריסט אוסמה נזאל אמר, "כשהכיבוש החל את רצח העם הפלסטיני שלנו ברצועת עזה לאחר ה-7 באוקטובר, הוא פגע בכל חלקי החברה האזרחית ללא אפליה, וכאן החברה הפלסטינית החלה להתעמת עם המתקפה הזו. כולל אמנים, יוצרים ואינטלקטואלים פלסטינים, קריקטורות, אמנים ואינטלקטואלים סיקרו ותיעדו את פשעי הפולשים, ואמנים תיארו את המצב הטרגי אליו הגיעו אנשים, הן מיקומם והן מעמדם התרבותי והאמנותי", והוסיפו: זה תרם. לתמיכה בנרטיב הפלסטיני להגיע לעולם, למרות ניסיון הכיבוש להדוף את הנרטיב הפלסטיני באמצעות נרטיב ישראלי שקרי.

נזאל הדגיש כי האמן הפלסטיני תרם להטביע את חותמו בזירת התרבות העולמית, שכן השתמש ביצירות אמנותיות, אמרות וסמלים לאומיים פלסטיניים כחומר מחאה ודימוי חזותי המבטא את רצח העם האנושי נגד בן האדם הפלסטיני בכל מחאה. תנועות ברחבי העולם.

הוא הסביר כי האמן אכן היה מסוגל להיות אחראי מאוד בשמירה על זהותו הלאומית והמסר ההומניטרי שלו כדי להתמודד עם כל ניסיון לעוות את הדימוי הסטריאוטיפי של הפלסטיני, וזה מה שהפריע והפריע לכיבוש כי תרבות ואמנויות נחשבות רכות התנגדות שמכבדת את המוח האנושי.

מסר ברברי ישראלי

נזאל הצהיר, "התגובה הישראלית הגיעה עם מסר ברברי, הממשיכה את סדרת הרדיפות של אמנים, יוצרים ואנשי רוח פלסטינים, בין אם באמצעות מעצר או התנקשות ישירה באמצעות חיסול פיזי, וזו שפת הכובש, כפי שעשה עם נאג'י אל-עלי וע'סאן כנפאני, עד שהתור הגיע לאמנים פלסטינים בלב רצועת עזה, כמו האמנית השהיד הבה זקוט, שנהרגה היא וילדיה, והאמן מחאסן אל-חטיב נרצחה לפני מספר ימים לאחר שמספר העוקבים אחריה הגיע ליותר מ-4 מיליון צופים, והאמן מאהר אובאיד, שנרצח על ידי כוחות ישראליים בצפון עזה, ביודעו שהוא הקליגרף וצייר חומות העיר והעיר. מחנה, וכל זה בא לידי ביטוי בתפקידו של הכובש בלחרור אמנים ואינטלקטואלים ולהפחיד אחרים מלהמשיך בדרך זו.

האמן נזאל ציין כי רצח עם זה גבה את חייהם של 21 אמנים ויוצרים ויותר מ-50 משואות אמנויות, כולל תיאטראות, מכונים, טקסים וגלריות, והרס של ציורי קיר, אנדרטאות ופסלים, בנוסף לאובדן של אמנים ברצועת עזה את יצירותיהם וציוריהם שנותרו בטקסים האישיים שלהם כדי לחזור לאחר המלחמה, אבל הכל היה לשווא.