אם הייתי שואל, לכמה דקות, את מברשתו של האמן והקריקטוריסט של העיתון, עמיתו נאסר אל-ג'עפרי, הייתי מצייר אוהל הנושא את הלוגו של אונר"א, שהוקם מול בניין הזכוכית של הגוף הבינלאומי, השוכן על הגדות. של איסט ריבר במרכז ניו יורק, ובתוכו היה המזכיר הכללי של האו"ם, אנטוניו גוטרס, המנכ"ל שלו, פיליפ לזאריני, ומספר מעובדיו, התעטפו בשמיכות והדליקו תנור נפט עבור. חימום והכנת מזון.

אם סבי וסבתי, אבי ואמי היו קורבנות של האסון הראשון, עם יציאתם הכפויה מהכפר בית עטאב ב-1948, ובית המקלט ה"זמני" שלהם, שהפך קבוע במחנה דיישה, אז הסוכנות הבינלאומית שסיפקה להם מאות אלפי פליטים, שחולקו ברחבי המולדת והפזורה, עם שירותי חינוך, בריאות וסיוע ובניית דיור "זמני", הפכתי לפליט כמותם, שגר באוהל.

אלמלא אונר"א, לא הייתי יכול להיות הכותב של הטור היומי הזה והעורך הראשי של העיתון הגדול במדינה. הקרדיט מגיע לו על שלימדתי, ועל הצלת משפחתי מעומס העוני, המחלות, העוני, הבורות ואומללות הדיור, שהפליטים מצאו את עצמם מתמודדים איתם לאחר שניתקו מדרכיהם.

כיום, כאשר אונר"א עצמה מתווספת לרשימת הפליטים, זהו האסון הגדול ביותר עבור הסובלים שנהרגים יומם וליל בעזה, ומתים מרעב ומעוני. ברגע שבו הם זקוקים ביותר לשירותי אונר"א, האוהל שלה מורם מהם, ומותיר אותם טרף להרג, רעב, הפחדה ועקירה.

לאחר כשמונה עשורים, ישראל חוזרת להיסטוריה הראשונית שלה, ככנופיה שביצעה פשעי רצח עם, וזכתה להרגעה מחסור העונש שלה, או אפילו סתם אחריות, כאילו לא שואלים אותה על מה שהיא עושה!

הפסיקו את מלחמת ההשמדה עכשיו!