ד. אבו יוסף המשיך: הסכם בייג'ין כלל הסכמה על הצורך להגיע להסכמה על צורת ההתנגדות המתאימה

ד. עבד אל מג'יד סוויילם: היעדר דיאלוג הוביל למשברים מעמיקים, ודיון אחראי חשוב להגיע לצורה המתאימה ביותר להתמודדות עם הכיבוש בגדה המערבית.

ניהאד אבו גוש: בחירת סוג ההתנגדות על סמך הסכמה לאומית, תוך התחשבות בהבדלים בנסיבות, מקום וזמן

סמאח חליפה: ההכרח להסכים על תוכנית וחזון מאוחדים שיהוו אסטרטגיה למאבק של העם הפלסטיני

עימאד גאיאטה: יש צורך לשלב את צורות המאבק ולהשאיר את מצב הקיפאון וההסתיידות בשפת השיח הלאומי.

לאור האתגרים ההולכים וגדלים העומדים בפני התנועה הלאומית הפלסטינית, נוצר צורך דחוף בבנייה מחדש של שיח לאומי מאוחד שיחזיר את האמון בין הזרועות השונות של ההתנגדות הפלסטינית, ויסכם על צורת ההתנגדות לפי מקום, זמן, ונסיבות.

Writers, political analysts, and university professors, in separate interviews with “ے” and “Al-Quds”.com, believe that the political division that the Palestinians have long suffered from has resulted in a stagnation in the language of dialogue and the emergence של בעיות סביב צורות ספציפיות של התנגדות, שהשפיעו לרעה על הקונצנזוס הלאומי והובילו לפער באמצעים ששימשו להתעמת עם הכיבוש.

The analysts interviewed by "ے" and "Al-Quds".com believe that reconsidering the tools used in the struggle has become a necessary requirement, as uncalculated adventures must be avoided, and national options for achieving Palestinian rights cannot be limited to one form בין אם מדובר בהתנגדות חמושה, שלווה, פוליטית, דיפלומטית או חוקית, יש לשלב צורות אלו כדי להשיג את מטרות המאבק הפלסטיני, והשימוש בצורות מאבק ספציפיות בשלב מסוים אינו אומר דחיית צורות אחרות.

חיזוק האיתנות הוא המפתח לסיכול תוכניות הכיבוש

ד"ר מאשר. אבו יוסף, המתאם הכללי של הכוחות הלאומיים והאסלאמיים, המשיך כי הסכם הפיוס בבייג'ין כלל הסכמה על הלגיטימיות של כל צורות המאבק הפלסטיני, עם הצורך להגיע להסכמה לאומית על צורת ההתנגדות המתאימה לכל שלב.

הוא מסביר שהשנים האחרונות הוכיחו את חשיבות ההתנגדות העממית, במיוחד באזורים הנתונים להתקפות מתנחלים, ומדגיש כי חיזוק האיתנות של העם הפלסטיני הוא המפתח לסיכול תוכניות הכיבוש הישראלי.

אבו יוסף מציין כי כל הפלגים הפלסטיניים מסכימים על ההכרח בהפעלת התנגדות עממית באזורים הנתונים להתקפות, בעיקר בגדה המערבית, כולל ירושלים.

אבו יוסף מאשר כי קיימת רמה מסוימת של תיאום משותף בין הפלגים כדי להבטיח התנגדות מתמשכת מול התקפות מתנחלים על כפרים, עיירות וקהילות בדואים.

הקמת ועדות הגנה מקומיות היא הכרח דחוף

הוא מסביר כי הקמת ועדות הגנה מקומיות היא הכרח דחוף כדי לאפשר לאזרחים להתגונן מפני התקפות אלו.

אבו יוסף מאשר כי לעם הפלסטיני יש את הזכות להתנגד לפשעים שאליהם הוא נחשף על ידי הכיבוש, לרבות הרג וחיסול, ומסביר שהשגת זכות זו דורשת אחדות לאומית מקיפה כדי לחזק את איתנותו של העם הפלסטיני.

אבו יוסף מאשר כי כל סיעות הפעולה הלאומית מסכימות שצורת ההתנגדות חייבת להיות עניין של קונצנזוס, ומדגיש את חשיבות האחדות הלאומית כדי להשיג את המטרות המשותפות של העם הפלסטיני בעימות עם הכיבוש.

חשיבות פתיחת דיאלוג על שיטות ואמצעים המשקפים אינטרסים לאומיים

מצדו, הסופר והאנליטיקאי הפוליטי ד"ר מאשר: עבדול מג'יד סוויילם אמר כי היעדר דיאלוג פנים פלסטיני העמיק את המשברים מהם סובל העם הפלסטיני ואת השפעתו על הנושאים המכריעים שלו.

סוויילם מדגיש את החשיבות של פתיחת דיאלוג על שיטות ואמצעים המשקפים אינטרסים לאומיים, הרחק ממגמות חד-צדדיות או ריכוזיות.

סוויילם מסביר שהדיון חייב להיות רציני, יעיל ואחראי, במיוחד אם מטרתו היא להגיע לצורה המתאימה ביותר להתמודדות עם הכיבוש הישראלי בגדה המערבית.

סוויילם מציין כי סוגיית ההתנגדות נגד הכיבוש היא בעצם נושא לדיון שאומץ על ידי מספר כוחות, מפלגות וסיעות פלסטיניות, ויש גם דעות שונות ומנוגדות שאומצות על ידי מפלגות אחרות.

סוויילם מדגיש כי הדיון חייב להתמקד בעקרון הבסיסי שלפיו התנגדות למה שעושים המתנחלים וצבא הכיבוש היא צורך לאומי, ויש להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו לשם כך.

סוויילם מסביר כי התקפות מתנחלים אינן נועדו רק להפחיד אנשים, אלא מכוונות לתפוס קרקעות וליצור מאחזים להתנחלויות, כפי שקורה ב"התיישבות פסטורלית" ובאמצעים אחרים בהם משתמשים מתנחלים בחסותו ובפיקוחו של צבא הכיבוש.

הוא סבור שהתנגדות במקרה זה נדרשת והכרחית, בין אם חמושה ובין אם לא חמושה, ותיאר את הדיון בנושא זה כ"חסר תוחלת", מכיוון שלאנשים תחת הכיבוש יש את הזכות להשתמש בכל אמצעי ההתנגדות. עם זאת, סוויילם מציין שהשאלה החשובה ביותר היא איזו צורה היא הכי אפשרית.

סוויילם נוגע לפעולות ההפצצה, למשל, מציין שהן אינן יעילות וסותרות את החוק הבינלאומי, והדגיש את הצורך בדיון רציני על פעולות אלו, אך הוא הצביע על הקושי לשלוט בתגובות האנשים לאחר כל מעשי הטבח שביצע הכיבוש ב. רצועת עזה או מדרך ההרג והרעב המכוון שנכפו על העם הפלסטיני.

הוא סבור כי הדיון הלאומי האחראי חייב להסתובב סביב התנגדות להגנה עצמית בכל האמצעים האפשריים והזמינים, תוך התחשבות במה שקובע החוק הבינלאומי בהתמודדות עם הכיבוש.

סוויילם מדגיש את החשיבות של סטנדרט ומידה ברורה בדיון בנושא זה, מזהיר מפני קידוש צורה מסוימת של התנגדות על פני אחרת, מדגיש את הצורך בדיון להתחשב בנסיבות ובאינטרסים של העם הפלסטיני, ולהיות עקבי. עם החוק הבינלאומי כי פלסטין היא חלק בלתי נפרד מהחוק הזה.

הבעיה חורגת מעבר לעזה וכוללת את כל הנושא הפלסטיני

בנוגע לאירועי ה-7 באוקטובר, סוויילם מציין כי לא ניתן להשוות אותם למה שקורה בגדה המערבית, שכן רצועת עזה סובלת ממצור שנמשך כבר 17 שנים, שנחשב בעיניו "הכלא הגדול ביותר בבני אדם". הִיסטוֹרִיָה."

סוויילם מציין כי ייתכן שהמתקפה שביצע חמאס נבעה מסיבות הקשורות למצור על רצועת עזה או מניסיונות ישראלים לחסל את הנושא הפלסטיני, בהתחשב בכך שהבעיה חורגת מעבר לעזה וכוללת את כל הנושא הפלסטיני.

באשר לעימות עם המתנחלים וצבא הכיבוש בגדה המערבית, סוויילם מדגיש את הצורך לדייק בשיטת ההתנגדות ובצורת ההתנגדות, ושהאינטרס של העם הפלסטיני יהיה בראש סדר העדיפויות, תוך עמידה בדרישות המשפט הבינלאומי. .

סוויילם מציין כי המתנחלים וצבא הכיבוש אינם משאירים מקום למאבק בדרכי שלום, אך עליו להימשך למרות זאת, ומזהיר מפני התלות המוחלטת שלו לאור מתקפת ההתנחלויות המתמשכת.

סוויילם מדגיש כי העמדה הנכונה היא לשלב את כל צורות ההתנגדות האפשריות, עם איזון זהיר של האינטרסים של העם הפלסטיני, והתחשבות בדרישות הבינלאומיות לשמירה על תמיכה בינלאומית וסולידריות עם העניין הפלסטיני.

סוויילם קורא לבחור בשיטות היעילות והמשפיעות ביותר ברמה הגלובלית והאזורית, על מנת לגייס תמיכה ותומכים בזכויות הלאומיות הפלסטיניות.

חשיבות האחדות בבחירת צורת המאבק

בתורו, הסופר והאנליסט הפוליטי ניהאד אבו גוש מאשר שהיעדר הסכמה לאומית על צורות התנגדות נובע ממצב המתמשך של פילוג ודיסוננס של אפשרויות פוליטיות, שהותירו השפעה שלילית על מסגרות המאבק הלאומיות.

אבו גוש מסביר כי חלוקה זו הובילה לקונפליקט בין צורות התנגדות במקום שילובן, ומדגיש כי הבסיס האובייקטיבי להתנגדות צוין בהחלטות המועצה הלאומית הפלסטינית במהלך מושבה בשנת 2018, שהכירה בזכותו של העם הפלסטיני. להשתמש בכל צורות המאבק העולה בקנה אחד עם הלגיטימציה הבינלאומית.

הוא מציין כי בחירת סוג ההתנגדות חייבת להתבסס על הסכמה לאומית, שכן אופי ההתנגדות משתנה בהתאם לנסיבות, מקום וזמן.

אבו גוש מצביע על חשיבות האחדות בבחירת צורת המאבק, ומזהיר כי בחירה לקויה בכל צורה של התנגדות עלולה להוביל להשפעות שליליות.

הכיבוש אחראי לפשעים, לא ההתנגדות

אך יחד עם זאת, אבו גוש מדגיש את ההכרח שלא להטיל את ההתנגדות אחראית לפשעי רצח עם, ומדגיש כי הכיבוש אחראי לפשעים שהוא מבצע, כגון התנקשויות המוניות ופגיעה באזרחים במטרה לחסל מתנגד אחד, כמו כמו גם רעב וענישה קולקטיבית.

אבו גוש מציין שהכוונה זו נובעת מהעובדה שהכיבוש, עם הגזענות שבו, רואה את חייהם של ישראלים חשובים יותר מחיי אלפי פלסטינים, ואינו שם לב לחייהם, שכן פשע ורצח עם הם חלק. האסטרטגיה וההיסטוריה הפוליטית של הכיבוש.

אבו גוש אומר: "לא נכון שכוחות ההתנגדות יכנסו לקרבות הרפתקנים ללא חישוב. לפעמים זה מצריך המתנה ופעמים אחרות זה מצריך זירוז פעולה".

אבו גוש מאמין שהתנגדות ללא אחדות לאומית עשויה להיות פחות אפקטיבית, וכי פעולה פוליטית ומשא ומתן ללא אחדות עשויים להצליח פחות, קורא לאחדות ובחירה בשיטת המאבק המתאימה.

פעולת גרילה לא צריכה להיות אלטרנטיבה לפעולה לאומית מאורגנת

הוא נגע בהיעדר תפקידם של הפלגים בעבודת גיוס המונים בגדה המערבית, והצביע על כך שהיעדר זה הוא שדוחף לפעולה אינדיבידואלית, תוך הדגשה כי פעולת גרילה אינה צריכה להוות אלטרנטיבה לפעולה לאומית מאורגנת.

אבו גוש מתייחס לחוות דעתו של מייסד תנועת חמאס, השייח' אחמד יאסין, שהדגיש כי "ההתנגדות חייבת להיות רציונלית ורציונלית".

אבו גוש מסביר את קיומם של שני קווים מנוגדים במאבק, הראשון הוא ריאליזם, שעלול להפוך לכניעה ולהיגיון תבוסתני אם נגזים איתו הוא מדגיש את ההכרח לערבב בין ריאליזם למהפכה כדי להשיג שינוי מציאותי ללא כניעה.

אבו גוש מאשר כי פרויקט החיסול הישראלי מכוון לכל מה פלסטיני, לא רק עבודת התנגדות, קורא להקדים אירועים ולבחור בצורת ההתנגדות המתאימה, מצביע על מצב ההסתיידות ממנו סובלים הכוחות הלאומיים והצורך שלהם לפנות מקום הדור הצעיר שיוביל את הבמה.

הוא מצביע על היעדר כלים לפעולה עממית, כמו באינתיפאדה הראשונה, בשל פילוג, ומדגיש את ההכרח ליישם את תוצאות פגישת בייג'ינג כדי לתרגם אחדות לכל ההיבטים של המצב הפלסטיני.

אבו גוש מציין כי הסביבה הבינלאומית אוסרת על פגיעה באזרחים, דבר המצריך התגייסות של לוחמי התנגדות לשמירת אתיקה של ההתנגדות, תוך שימת דגש כי ההתנגדות הפלסטינית מוסרית יותר מהכיבוש בכל דבר.

האוריינטציות השונות של הסיעות מונעות מהם להסכים על גישת התנגדות

בתורו, הסופר והאנליסט הפוליטי סמאח ח'ליפה מציין כי "הפקעת ההיסטוריה מראה שהתמודדות עם האויב יכולה להתבצע רק באמצעות התנגדות מזוינת, אך כתוצאה ממשא ומתן עוקב והסכמים בלתי מוקדמים, בנוסף להיעדר תמיכה ערבית והפלסטינים. היעדר כוח שווה של הרשות, מה שנקרא "התנגדות שלווה" להתעמת עם הכיבוש, המוגבלת להוקעה, הוקעה ודיאלוג.

ח'ליפה סבור שההבדל על אופי צורת ההתנגדות ניכר בהבדל באוריינטציות של הפלגים הפלסטיניים בין התומכים בהתנגדות מזוינת לבין אלה שמעדיפים התנגדות בדרכי שלום, מה שמונע הסכמה על גישה אחת לעימות עם הכובש.

הוא מצביע על כך שחלוקה זו מעמיקה את המחלוקות על הלגיטימיות של המשילות והייצוג, מה שגורם לניסיונות של הפלגים לסיים את הפילוג ולחזק את האחדות הלאומית במסגרת הארגון לשחרור פלסטין כנציגה הלגיטימית היחידה של העם הפלסטיני.

חליפה מציין כי קיים פער זמן בין האינתיפאדה הראשונה שפרצה ב-1987 לבין "מבול אל-אקצא", שכן המגמה הפופולרית הייתה כלפי ארגון השחרור פלסטין כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני, לאור תנאים כלכליים קשים, והתקווה הייתה אז שהארגון יצור פיתוח בסוגיה הפלסטינית, אבל הדברים התדרדרו עם הזמן, ככל שההגבלות על העם גברו, ואז ההפגנות שנמשכו בין הגדה המערבית לעזה הגיעו לשיא בהסכמי אוסלו.

חליפה מציין כי הסכם זה דחף להופעתה של התנגדות חדשה התואמת את נסיבות החירום, כפי שאנו רואים כיום בגדה המערבית בעקבות אובדן התקווה ופיזור המצפן.

חליפה סבור שהבעיה נעוצה בשתי מפלגות עיקריות: הראשונה היא הכיבוש הישראלי, השואף ללבות את המצב להשגת מטרות פוליטיות פנימיות החל משמירת מושב השלטון ועד לחזון של קיצונים דתיים כמו בן גביר וסמוטריץ', תוך כדי כך. המפלגה השנייה היא העם הפלסטיני, שמחפש חיים מכובדים ויציבים, אבל הוא מאבד אותם יום אחר יום בגלל היעדר סמכות ופלגים מהאוריינטציות של העם ונוכחותו של כובש הפועל להשמדת העם הפלסטיני. מוצאים עצמם מטבעם פונים להתנגדות כדי להגן על עצמם ועל זכויותיהם.

חליפה מדגיש כי יש לחזק את החשיבות של בחירת צורת ההתנגדות, המחייבת השגת אחדות לאומית ופיתוח תוכנית וחזון מאוחדים שיהוו אסטרטגיה למאבק של העם הפלסטיני, ומדגיש כי זו הדרך היחידה להשיג את מטרותיו של העם הפלסטיני בעימות עם הכובש.

הפילוג הפוליטי הוביל למצב של קיפאון והסתיידות בשפת השיח הלאומי

באשר לפרופסור למדע המדינה באוניברסיטת בירזייט, עימאד גאיאטה, הוא סבור כי "החלוקה הפוליטית שפקדה את התנועה הלאומית הפלסטינית הובילה למצב של קיפאון והסתיידות בשפת השיח הלאומי, שהשפיעה לרעה על האמון בין זרועותיהם של ההתנגדות על צורותיה השונות".

הוא מסביר כי מצב זה הוביל לסגירת הדיאלוג בין הפלגים, ולהופעת זלזול בצורת התנגדות מסוימת מול צורות אחרות, הנחשבת לתוצאה טבעית של אי פיתוח תכנית לאומית מוסכמת המגדירה את הצורות המתאימות. של מאבק לפי מקום וזמן.

Ghayatha מציין כי האמצעים שנעשה בהם שימוש במאבק הפלסטיני סובלים מהיעדר הסכמה בין הפלגים לגביהם, ומדגיש את החשיבות של לשקול מחדש כיצד להגן על החממה העממית, על ידי הימנעות מהסיכון של בחירה בצורת התנגדות.

Ghaayatha מדגיש כי לא מותר לפלסטינים להגביל את עצמם לאפשרות ספציפית, ולהמשיך להטיל ספק בבחירה בצורת התנגדות אחת על פני אחרת, ומדגיש כי לא ניתן להשיג זכויות לאומיות באמצעות משא ומתן בלבד או באמצעות נשק בלבד, אלא באמצעות שילוב של צורות מאבק.

שימוש בצורת מאבק אחת בשלב מסוים אין פירושו דחיית צורות אחרות

Ghaayatha מדגיש כי "שימוש בצורת מאבק לאומי מסוימת בשלב מסוים אין פירושו דחיית צורות אחרות, וכי הזכות להגדרה עצמית אינה מושגת רק על ידי שימוש בנשק, אלא דורשת תוכנית פוליטית מקיפה".

Ghayatha טוען שאם אקדח מורם ללא חזון פוליטי ברור, הוא הופך לאקדח אבוד, ועלול להוביל לתוצאות הרות אסון, ומצביע על כך שאחת הבעיות של מהפכות נעוצה באימוץ הסיסמה "אין קול מתעלה מעל קול הקרב". ."

Ghaayatha מדגיש כי בנייה מחדש של התנועה הלאומית הפלסטינית הפכה הכרחית, במיוחד מאחר שהיא לא הצליחה להסכים על חזון ותוכנית לאומית מקיפה שתחסוך מהעם הפלסטיני צרות.

Ghayatha טוען כי ההתנגדות, במובן הרחב ביותר, מתגלמת ביכולתה של כל חברה לשמור על זכויותיה ועל יציבותה, אך השגתה מחייבת קונצנזוס על התוכנית הלאומית בהתאם לחוקים הבינלאומיים.

Ghaayatha מזהיר מההשלכות הרות אסון של נוכחות לוחמי ההתנגדות בקרב מרכזי האוכלוסייה, ומוסיף כי הבעיה נעוצה בכך שאף אחד לא מעז להעריך את ניסיונם של לוחמי ההתנגדות בביקורתיות ובכנות.