הראיון נערך על ידי: איברהים מלחם (2000)

-

כשפרצה מלחמת 1967, איפה היית?

הייתי בעמאן לפני כן, היה מסע מעצרים ב-1966, שפגע במפלגות הלאומיות. כל המפלגות נתפסו כארגונים בלתי חוקיים מאז 1957. אז החלה להתארגן בשנות ה-60, והתנועה החלה לחזור. לחיים.

היינו נתונים למסע מעצרים בשנת 1963 באשמת ניסיון הפיכה באמצעות תפיסת הרדיו ברמאללה, אך המערכה לא הייתה נרחבת ומספר קטן נעצר, ועוד מספר נמלטו לדרום בכביש עזה ולקחו מקלט במצרים.

באפריל 1966 נפתחה נגדנו מערכה מאסיבית, ואני הייתי אז בג'נין, השתלטתי על אזור הצפון, ואני חושב שהם התחילו להיזהר מהאפשרות של עלייה לאומית שתצליח ליצור תנועה באזור בנוסף לזה, אני חושב שהם ידעו על הקמת צוותים חמושים, והם "הפתח" התחילו להופיע, אז הם התחילו לעצור אנשים תחת השם "פתח". אני זוכר שתקרית המעצר הגדולה ביותר התרחשה בג'נין כשאדם מדאר כמיל נעצר בכיכר השהידים, והוא נשא סל מלא בפצצות. אנשים התחילו להפיץ את השם "פתח". השלטונות החלו לחשוש שייווצרו כוחות שיתווספו לרשימת הכוחות הפוליטיים.

ג'נין הייתה בין תחומי האחריות שלי, בין אם בעבודה פרטית סודית ובין אם בעבודה ארגונית ציבורית לא הייתה צריכה להיות הפרדת אחריות ברמה הזו, כי זה לא מותר למי שעובד בציבור. עבודה מסוכנת.

המערכה לא כוונה בנו בלבד, אלא היא כוונה גם לקומוניסטים ולבאת'יסטים במערכה הזו הם החזיקו אותנו חודשים בין הכלא הצבאי לתאי החקירה.

באותו זמן, תיאמנו עם הנהגת ארגון השחרור בקהיר, ומנהיג צבא השחרור באותה תקופה היה גנרל שהביאו מכווית הוא היה קצין פלסטיני בכווית, בשם "ואג'ה אל-מדאני, ” שהיה הראשון שהקים את צבא השחרור הפלסטיני באותה תקופה. היה לנו קשר טוב ותיאמנו איתם באימונים, בחימוש ובמימון בגבולות מסוימים.

לא ציפינו שתתרחש מלחמת יוני 1967, וכשיצאתי מהכלא לקחתי את אשתי ובתי לעבודה בעמאן, עד שהמלחמה התרחשה.

איך יצרת חזית עממית מרקסיסטית-לניניסטית בתנועה הלאומית הערבית? על איזה בסיס אינטלקטואלי הסתמכת כדי לעבור מקנאות לאומנית לחזית עממית הנושאת מחשבה מרקסיסטית-לניניסטית בינלאומית?

היה יתרון בחינוך ובתרבות בתוך התנועה. לא היינו לאומנים כדרכם של התורכים.

מי שכתב הכי הרבה בצד הלאומני היה לבנוני בשם עלי נאצר אלדין, אבל המאפיין החשוב ביותר בגידול התנועה ובתרבות הפנימית שלה היה שהמבנה היה פרוגרסיבי, ולא כדרך התנועה הנאצית. , או התנועה הפשיסטית של מוסוליני נהגנו לקרוא את גריבלדי על אחדות איטלקית, ואנחנו קוראים את ביסמרק על אחדות, ואנחנו מושפעים מהרעיונות האלה.

אין ספק שהייתה לנו נטייה לקדש את נושא האחדות, עד כדי כך שקראנו את ספרו של היטלר מיין קאמפף. התנועה כללה מספר רב של צעירים משכילים ובוגרי אוניברסיטאות.

מה שמשך את תשומת לבנו הוא שמוחמד עזה דרוואזה, שהיה אחד מהתיאורטיקנים המרכזיים של התנועה, כתב ספר בשם (התנועה הקומוניסטית והקרב הלאומי הערבי), וזה היה כולו התקפה על הקומוניזם והקומוניסטים, כי באותה תקופה. הם לא הבינו את הנתונים הלאומיים, אז הם היו נתונים לקמפיין כשהם הסכימו להחלטת החלוקה. כמו כן, כשהם התנגדו לאחדות הערבית עם עבד אל-נאצר, היה גל של עוינות שגרם לאנשים להרים כל ספר שיצא לאור.

האם המעבר מהתנועה הלאומית לחזית העממית הביא לכם תומכים, או שאיבדתם תומכים?

אין ספק שהחזית לא הייתה לידה מקרית, אלא הופעתה הייתה בהמשכיות עם דרך ספציפית, אבל היא הגיעה ברגע שבו התפרקה התנועה הלאומית הערבית, ולבשה צורה של פיצול אזורי, שכן המרכז לא עוד היו קיימים, לאחר המחלוקות שהתרחשו כתוצאה מהתבוסה של יוני 1967. הוועד הפועל התכנס והוציא חוברת בשם (The June Defeat and Self Determination), בו נאמר כי הבורגנות נכשלה בתוכניתה והובסה. החוברת כללה הערכה של ניסיונו של עבד אל נאצר.

כשההתנגשות הפנימית ואי ההסכמה האינטלקטואלית התרחשה, החלוקה התרחשה ולבשה צורה אופקית ואנכית בו זמנית, כלומר, אזור תימן, למשל, ראה את עצמו עצמאי, ואין לו קשר למרכז, וכל שאר המדינות עשו אותה החלטה.

באשר לאזור פלסטין, לאחר התרחשות הפילוגים, נחשב שעליו להקים ארגון התואם את אופי הבמה, ולהכריז על מאבק מזוין. אבל הוא לא היה מנותק מהניסיון ומהמבנה שלו, במיוחד שקיים מי שמשלב את שתי החוויות, כלומר ג'ורג' חבש, מייסד תנועת הלאומנים הערבים, יו"ר הוועד הפועל של התנועה ומייסד החזית העממית.