הראיון נערך על ידי: איברהים מלחם (2000)

תנועת הלאומנים הערבים הייתה תנועה לא אזורית, תנועה שירשה את כל הרעיונות המהפכניים והשחרור, אבל בכל זאת היא נכשלה.

אני מאמין שזה נובע משלוש סיבות: הראשונה היא שזה לא נתן ערך למודעות לפרטיות במציאות, כלומר התנועה פיתחה תוכנית כללית המתאימה לכל הזמנים והמקומות. אבל, למשל, כשאנחנו מסתכלים על הניסיון בתימן, אנחנו מגלים שהנהגת התנועה בתימן לא הסכימה עם הנהגת הוועד הפועל של התנועה בביירות, כי היא לא הייתה מודעת לספציפיות של תימן. אני יודע שיש שמות בהנהגת התנועה שהופתעו מהקריאה למהפכה בתימן, וראו בזה מהפכה שבטית, למרות שהנהגת התנועה בתימן אמרה שאפשר לגייס רק את השבטים. במהפכה, אבל המהפכה היא מהפכה לאומית, דמוקרטית הקוראת לשחרור. זה לא הובן, כי לא הייתה מודעות לנושא הפרטיות.

קחו, למשל, את הנושא הפלסטיני, כאשר כמה קולות בהנהגת התנועה אמרו שיש לתת ספציפית לפעולה הפלסטינית כדי להדגיש את עבודת המאבק, ודבקנו בסיסמה "מעורבות מעל אפס ומטה", שהחמיצה הזדמנות היסטורית כאשר השהיד הראשון שלנו, ששמו היה חאלד אבו, נפל בגליל ב-1964, שם הצטרף לקבוצה כדי להתארגן, לסייר ולהשיג מידע, אך נאסר עליו להילחם, מה שהוביל למותו לא הצליח להוציא הצהרה על אימוץ השהיד מסיבות ביטחוניות.

שנתיים לאחר מכן, נהרגה קבוצה נוספת, בראשות רפיק אסף מכפר ליד טול כרם בשם "כפר לקיף", ומוחמד סולימאן אל-ימני - אחיו של אבו מאהר אל-ימני - וסעיד עבדו סעיד מרמאללה בגליל, והתנועה לא הצליחה להוציא הודעה בשמה, אלא הוצאתי הודעה בשם גיבורי השיבה.

אז אנחנו לא יכולים לומר שהתנועה נכשלה, אלא שהיא נכשלה?

לא, לא בדיוק התנועה מילאה תפקיד בתהליך הרנסנס הלאומי, הלאומני והמתקדם באזור, ויצרה דור של איגודים ולאומנים. חלק מהדור הזה נחשב ליוצרי היסטוריה באזור התנועה בכווית. ואילו התנועה הפוליטית הראשונה בכווית הייתה תנועת הלאומנים הערבים, והיא נוסדה על ידי ד"ר אחמד אל-חטיב, וגם בסוריה היו שמות מבריקים בתנועת הלאומנים הערבים, כמו גם בלבנון. אבל התוצאה הייתה שהיא התפרקה כי לא הבינה את הספציפיות של המציאות של כל אזור, ולא הצליחה לפתח תוכנית שמתאימה לכל אזור ונגזרה מהתוכנית הכללית של התנועה.

הסיבה השנייה לכישלון היא שסיסמת האחדות האפילה על סיסמת השחרור. אמרו: אין אנו יכולים להשתחרר אלא באמצעות אחדות, בעוד שניתן היה קשר והשלמה בין הפעולה הלאומית נגד הכיבוש לבין המאבק לאחדות, כך שהאחד משלים את השני ולא ייפול לעמדה של סְתִירָה. אבל התהליך הדיאלקטי האינטגרטיבי לא נכלל בתוכנית התנועה, שכן הם ראו באחדות את הדרך לשחרור, והוא הסתיים.

הסיבה השלישית..?

התנועה, בהנהגתה המרכזית, היססה לקחת את השלטון בעיראק, למשל, הייתה לתנועה הזדמנות לקחת את השלטון, אבל היא נמנעה, וגם בסוריה, וגם בלוב.

מַדוּעַ?

בגלל התיאוריה האידיאלית, ודיברתי על הדיון הזה עם אנשים רבים, כולל אל-חכים, השקפתם האידיאלית הייתה שאם תתקרב לשלטון ותתפוס את המושכות שלו, זה יביית אותך ויחסל את המהפכה שלך. למרות שכל מפלגה מהפכנית חייבת לשאוף להגיע לשלטון, המטרה של זה היא ליישם את תוכניתה.

התיאוריה האידיאלית הזו, הקובעת שעלינו להישאר טהורים ורחוקים מהכוח, מילאה תפקיד בבזבוז של הרבה מההזדמנויות שהיתה לתנועה לתפוס את מושכות השלטון עוד לפני 1969 בלוב, חלק מהקצינים המארגנים הציעו לתנועה לקחת את השלטון מיד, וזה היה לפני קדאפי, אדם חוואז ואחרים שביצעו את ההפיכה בלוב.

יש גם את סובחי עבדול חמיד והניסיון שלו בעיראק, ובזיל אל קובאיסי, שהיה העובד הבכיר ביותר במועצת השרים, והוא היה פקיד התנועה, ולא ידוע, הוא זה שהניח את הפצצה בנור אל. -המכונית של סעיד כשניסה להתנקש בחייו.