אום אחמד: הילדים שלנו רעבים ואף אחד לא שם לב אלינו... "לאן הולכים?" 
 אבו אל-סעיד: קשה להשיג ירקות המחסור בגז לבישול והמחירים הגבוהים של עצי הסקה מחריפים את הסבל 
 אום איברהים: אנחנו מחכים בתורים ארוכים תחת השמש הלוהטת כדי לקבל את מה שישביע את הרעב של ילדינו

עשרות עקורים, ילדים, נשים, קשישים וגברים, עומדים בתור שעות ארוכות כדי להשיג מזון לפרנסת משפחותיהם מהוספיסים של אנשים צדקה ברצועת עזה. הרעב הרס את גופות האזרחים ברצועת עזה פרנסה הפכה לחלום הגדול ביותר שלהם.

העקורה, אום איברהים, היא אחת מאלפי עקורים שמחכים לתורם בתור. באמצע רצועת עזה, ואני גר בתוך אוהל שחסר את כל צרכי החיים הבסיסיים והאנושיים".

המצב הטרגי שבו חיה אום איברהים מאלץ אותה להתעורר מוקדם ולעמוד תחת השמש הלוהטת במשך שעות. היא מוסיפה: "אני מתעוררת בבוקר עם צלחת ביד, ומחכה לתורי להכין את הצלחת לפי מה שבושלו בהוספיס, בין אם אורז, תבשיל, פסטה, עדשים וכדומה".

היא ממשיכה: "אחרי אחר הצהריים, אני הולכת שוב לעמוד בתור ולוקחת את חלקה של המשפחה שלי בארוחת הערב, שהיא בדרך כלל שעועית. אני מחביאה את זה עד רדת הלילה ואנחנו אוכלים את זה ביחד".

כל האנשים שווים בעוני 

במהלך המלחמה עלה שיעור העוני באופן משמעותי בקרב אזרחי רצועת עזה, ורוב העקורים והאזרחים הפכו תלויים בעיקר בתרומות צדקה.

אום איברהים ממשיכה בדיבוריה על המצב הקשה שבו היא ומשפחתה חיים, כמו כל העקורים: "אין עבודה לבעלינו לעבוד בה, והמחיר של הכל עלה באופן אקספוננציאלי לעומת מה שהיה לפני מלחמה התחלנו להסתכל על ירקות ופירות ולהשתוקק להם".

אום איברהים מסתמכת על הוספיס כדי לפרנס את משפחתה המונה 8 חברים. מה היא עושה כשההוספיס לא זמין? היא עונה: "כולנו נאלצים לאכול דוקה, כי אין לנו מה לאכול."

יציאת מצרים באה בעקבות עקירה, ומלחמה לא מרחמת על אף אחד 

באותו תור, אום אחמד עומדת עם זיעה זולגת מהמצח תחת השמש הקופחת, ממתינה לתורה כמו כל הנשים. לתמוך בילדים היתומים שלי אני ממשיך לחכות לתורי עד שאני מקבל צלחת בישול.

אום אחמד נאלצה לעקור יותר מעשר פעמים, החל מביתה בצפון רצועת עזה, ולא מסתיים בתוך אוהל בעיר דיר אל-בלח שבמרכז הרצועה.

She told “ے”: “Living in a tent and getting food and drink in itself is another war. We die from the heat inside it, and at night our bodies freeze from the cold, not to mention the hunger of our children and no אחד מסתכל עליהם."

היא ממשיכה בתלונתה כשדמעות ממלאות את עיניה: "לאן הולכים ומה עושים עם המצב שלנו?"

מחלה וכאב לא אפשרו לאום אחמד לנוח בתוך האוהל שלה, אבל עול החיים נפלו כולם על כתפיה. היא אומרת: "אני חולה וחיה עם כליה אחת, וזה לא טוב לבריאות או לגוף שלי לעמוד שעות ארוכות בשמש".

היא צורחת בוכה: "אוי עולם, רחם עלינו... תרגיש כלפינו."

המפלט האחרון לרעבים 

גילו המתקדם לא מנע ממנו להמתין כמו גברים אחרים בתורים בהוספיס, שכן היה זקוק מאוד לאוכל בהוספיס כדי לחסוך לעצמו את הקושי בעבודה. Abu Al-Saeed tells “ے” and Al-Quds.com: “I cannot work because of my inability to do so, not to mention the lack of work in the sector, and everything here is scarce.”

כבר יותר מחמישה חודשים, אבו אל-סעיד עומד בתור לתרומות צדקה לתמיכה במשפחתו.

הוא הוסיף: "אין בושה לעמוד בתורים למצרכים. אנחנו רעבים ואף אחד לא מסתכל עלינו".

המחירים הגבוהים של כל מיני ירקות אילצו אזרחים רבים, כולל אבו אל-סעיד, להימנע מקנייתם. הוא אומר: "נכון שיש קמח, אבל אני צריך אספקה אחרת כדי לבשל למשפחה שלי, שלא לדבר על המחסור בגז לבישול והמחירים הגבוהים של עצי הסקה בהשוואה למה שהיו לפני המלחמה".

יוזמות צדקה נפוצו ברצועת עזה לפתיחת הוספיסים להאכלת העקורים במקלטים, בתי ספר ובמקומות אחרים, וסייעו להם לספק את מזונם היומי מבלי להושיט יד לאיש.

גם שלוש מאות ימים לאחר מלחמת ההשמדה, הוספיס מזון הוא עדיין המפלט האחרון לרעבים, הנוהרים לשם מדי יום, בכמות גדולה, כדי להשיג מזון.