זיכרון שלא נשכח...קו ההגנה הראשון לעניין הפלסטיני

המשורר הפלסטיני המנוח מחמוד דרוויש נשא בשירתו את הנרטיב של הסוגיה הפלסטינית כך שיישאר חי בזיכרון אנשיה, כשהוא מתנגד לכל שיטות ההרס החומרי והמוסרי של הכובש (Getty)
ידוע כי הזיכרון של מי שנאבק לשחזר את זכותו הגנובה, או להשיב את תהילתו האבודה, או עומד בפני כוח עליון שרוצה להפשיט ממנו את ההיסטוריה והזהות שלו, נותר זיכרון נוכח תמידי. מצב של דלקת או חיוניות על גדותיה, ללא ידיעה של סטגנציה או סטגנציה. כי אם קהות תשרור ותתיישב בה, הדרך תאבד מרגליהם של המחפשים אמת, חופש, תהילה ואותנטיות.

הדרך הראשונה לגזול את האמת היא למחוק את הזיכרון, ומי ששכח רשלנות. ואם הזיכרון מלבה את נפשם של מי שסבלו מרגע תפיסת הירושה החומרית - בראש ובראשונה הארץ - בימי ההלם הראשון והעימות הבתולי, הרי כל טשטוש שימחק אותו - או זיוף שפוקד אותו, או שינוי הגורם לו לסטות מהקפדה על הזכות לתבוע, לשחזר ולהחזיר - ישפיע, ללא ספק, על עמדותיהם של הדורות הבאים, שבהם סומך הכובש על היעדר זכויות מראשיהם, מסתפקים בכך. מה ששורר וזמין, או, באמצעות מודעות כוזבת, קטומה, מקבל את הנרטיב של הכובש, רואה בו גורל בלתי נמנע, ומתחיל לגדל עליו דורות חדשים, עד שהוא עוקר לחלוטין את הנרטיב המקורי והאמיתי.

התנגדות לזיוף
להטעין את הזיכרון תמיד - באמירות, סיפורים, תאריכים, שמות, מקומות, עובדות ואירועים - היא חובה, או אפילו הכרח, עבור עמים שיומניהם ובשנת שנתיים שלהם אורב מישהו כדי לחתוך את חבל הטבור בינם לבין היתדות. שעליו הם נחים, והשורשים המספקים להם את הסיבות לקיום ולהחלמה, כדי שיהיו איתנים ומתבצרים מול כל מי שרוצה. עקור אותו, הסר אותו או השאיר אותו להתייבש ולמות לבד.

לכן, הנגד אינו מסתפק בנשיאת נשק נגד הכובש, אלא עליו להתחמש גם נגד זיוף ההיסטוריה ומחיקת הזהות, על ידי שמירת הזיכרון בחיים, במיוחד אם הוא עומד בפני כיבוש מתנחלי שרוצה לבטל את קיום האוכלוסייה הילידית, ביטול שמתחיל בהרחקת האדם מההיסטוריה האישית שלו. ולפניו ההיסטוריה הכללית, המהווה עבורו מסגרת להתייחסות, תמיכה להישען עליו וחומה איתנה. להגן על גבו.

במהלך חייה הארוכים, האנושות תמיד הייתה עדה לצורות של "נשכחות" או "היסטוריה מודרות", כאשר המנצחים הורשו לכתוב יומנים וכתבי שנתיים, ולכן הם הוציאו מהם את כל מה שיהפוך את המנוצח להווה, בדיוק כמו האנגלים. וצרפתים עשו עם האינדיאנים האדומים, שהפכו לעקבות אחרי עין, ובדיוק כמו שהכיבוש עשה. היסטוריה רצופה של המצרים כאשר היא עקרה את ההיסטוריה בת מאות השנים שלהם, עד שהתגלתה מחדש לאחר פענוח השפה ההירוגלפית.

הפלסטינים מודעים היטב לנושא הזה, ולכן הם שומרים בזיכרונותיהם מפות של ארץ ישראל לפני הנכבה של 1948, ואפילו לפני הצהרת בלפור של 1917, ומה שאחריו, כשהם נעקרו בכוח, ואת שמות הכפרים והכפרים שלהם. ערים, משמות ערביים, שונו לשמות עבריים.

במקום זאת, הם שומרים על מה שמדויק ומפורט יותר מאשר קווי המתאר הכלליים, כגון: מפתחות בתיהם שמהם גורשו, התלבושות שהיו לובשות, המאכלים הפופולריים שהישראלים ייחסו לעצמם והטקסים שלהם. בחתונות ובאבל, שנשאו על ידי הנצורים בגטאות אליהם נעקרו בגדה המערבית ובעזה, ליוויתי אותם

הפזורה במדינות השכנות, ואל הפזורה והגלויות הרחוקות אותן נאלצו לקחת כארצות מולדת חדשות, הופצו ללא רחם על פני שש יבשות העולם.

זיכרון ישן יותר מהכובש
הפלסטינים מכירים היטב את שמותיהם של מנהיגיהם הפוליטיים והשטחים הבולטים, שמילאו את תפקידיהם ברציפות ברצון ובהקרבה גלויה, והיו להוטים להרים את הדגל גבוה, מועבר מדור לדור, כשהגחלת בוערת, למרות הגחלים העזים. סערות שנשבו עליהם.

הפלסטינים מכירים גם את האירועים הבסיסיים והמרכזיים בתולדותיהם, ושואבים מהם משאבים רבים, לקחים וסיבות לנאמנות למטרתם, יותר מכל עם אחר. בגלל הצורך הדחוף שלהם בזה.

מתוך סך האנשים והאירועים, הזירה הפלסטינית מייצרת, ללא הפרעה, אישים חדשים ואירועים רצופים שנותנים מומנטום למטרה שלהם. הזיכרון הפלסטיני אינו סוג של נוסטלגיה, וגם אינו סוג של רגרסיה, שמשמעותה מחלת הבריחה מההווה לעבר.

זה גם לא רק שכל אחד מקדיש את זמנו להיזכר במה שפספס, כדי להתחרט או ליהנות מזה, אלא לשמור על התשוקה בחיים, לחבר את מה שקרה למה שקורה ולשחזר את העבר כך שהוא. הוא בשירות ההווה, ושניהם בשירות העתיד.

הזיכרון הפלסטיני אינו כלול רק בספרי היסטוריה, וגם לא באנציקלופדיות המכסות כל היבט בחיי העם הפלסטיני, אלא בנוסף לכך זיכרון בעל פה, הנישא במרחב של זיכרון, דמיון, קשר ו יצירתיות במוחו של כל פלסטיני בודד, ובזיכרון הקבוצה המיוצגת על ידי סיעות ההתנגדות והמאבק, ובזיכרון הקולקטיבי של העם כולו.

כולנו עצרנו אצל הזקנה שימים לפני מות הקדושים שלה ב"מבול אל-אקצא" אמרה בכל ביטחון וגאווה: "אני מבוגרת מישראל". האמירה הזו לא נאמרה בחלל ריק, וגם לא סתם, אלא היא עמוסה בקונוטציות חשובות, כולל מה שאישה זו זוכרת מתולדות הסכסוך, והיא העבירה את זה לילדיה ולנכדיה, וכן הם, בתורם, יעבירו את זה לצאצאיהם, וכן הלאה.

התחבר על פני דורות
זיכרון זה מופיע גם ביצירות הסיפוריות של סופרים פלסטינים, המתעדות באופן אמנותי את תולדות האנשים, ולוכדות דמויות ריאליסטיות מהחיים, ואם הן מוסיפות עליה, הרי שכל מה שמבוסס עליה אינו חידוש מוחלט, אלא נגזר מהחיים. החיים שעברו על הסופר הפלסטיני; כלומר, חיים של קבוצת אנשים שהוא שמע, ראה, התערבב איתם והפך לאחד מהם.

המשורר הפלסטיני הגדול מחמוד דרוויש כתב ספר עלילתי שכותרתו: "זיכרון לשכוח", על חווית הנצור עם ההתנגדות הפלסטינית בביירות בעקבות פלישת ישראל אליה ב-1982. זהו כותרת שניתן לפרש כמשמעות של מחברו. רצון לשכוח את הכאב שקרה לו, אבל אולי נוכל לראות בו משמעות הפוכה לחלוטין, שכן השכחה עצמה הפכה לזיכרון.

ללא קשר לשתי הפרשנויות הסותרות הללו, שירתו של דרוויש עצמה חגגה את הזיכרון הפלסטיני. באשר לחגיגה האינטנסיבית ביותר, נשאו אותה רומנים, סיפורים קצרים, מחזות, אוטוביוגרפיות, אלטר אגו ומחשבות, שהם רבים ומתמשכים על פני דורות, וטקסטים חוצים ז'אנרים, כשהבולט שבהם הוא ספרו של מורייד ברגותי: "ראיתי את רמאללה."

שנה גיאוגרפיה
הזיכרון הפלסטיני נשאר חזק ונוכח לאורך כל הדרך, מסוגל להתנגד לכל גורמי השחיקה והשחיקה, גם מול מחיקת מקומות, או שינוי גיאוגרפיה, המתרחשים כתוצאה מהרחבת ההתנחלות, שבהן אדמות בולדו, מחסומים הם מוקמים, ונבנים כבישים עוקפים. מכיוון שכל זה נעשה בכוח, ההיזכרות של כל מה שהיה קיים, אחר כך השתנה או נהרס, הופך לבהיר יותר.

בתקופת התוקפנות הישראלית על עזה - שבאה בעקבות "שיטפון אלאקצא" - נהרסו שכונות שלמות, רחובות וכבישים נמחקו לחלוטין, ונקודות הציון שלהן נמחקו לחלוטין. אם ישוחזרו עם שיקום, הם לא יקבלו את הצורה שהייתה להם. , כדי שהעתיקות שלהם תישאר בזיכרון, מה שעשוי לעורר נוסטלגיה, אבל היא גם במקרה זה, זה לא יהיה בלי התרסה ועקשנות חיובית תחת דגל שאומר: "שלא נשכח".

הפלסטינים לא שינו את מאפייני הערים שלהם מבחירה, ובשל חוק התיישנות שהופך חלק מהבניינים לפגיעים לקריסה וחייבים להרוס אותם, יש צורך להרחיב חלק מהכבישים והרחובות, ורבות מהפעילויות המסחריות הישנות - בהן החנויות תופסות את שני צידיו של כל רחוב - מוחלפות בפעילויות מודרניות אחרות, אך חלק מהמאפיינים שונו בכוח, ולכן לזכור זאת היא סוג של התנגדות.

זכרם של הפלסטינים יישאר קו ההגנה הראשון למטרתם. בגלל שהתוקפנות הישראלית המתמשכת נגדם לא נותנת לאף אחד מהם את האפשרות לשכוח את המתרחש, ומשום שהם מבינים, בכוחות עצמם, שמחיקת, מחיקה או אפילו זיהום זיכרונם הוא הגורם הראשון להרס החלום שלהם לחופש. .