בריטניה רשאית לנקוט צעדים נגד התנחלויות בלתי חוקיות, אך אינה יכולה להתעלם מאחריותה לנישול הפלסטינים מאדמתם

מאת בריאן לישמן

בריאן לישמן (נולד ביולי 1982 בסקוטלנד, הממלכה המאוחדת) הוא פוליטיקאי בריטי ממפלגת הלייבור, המכהן כחבר פרלמנט מטעם מחוז אלואה וגרנג'מאות'. הוא ידוע בפעילותו ובעמדותיו התומכות בזכויות אדם, והיה בין חברי הפרלמנט שחתמו על מכתבים הקוראים לממשלת בריטניה לפתוח בחקירה עצמאית של מלחמת עזה.

ממשלת בריטניה הטילה לאחרונה סנקציות על חברות המעורבות בפרויקט ההתנחלות הישראלי E1 בגדה המערבית, פרויקט שאם יושלם, יחלק את הגדה המערבית לחלקים נפרדים ויהפוך את פתרון שתי המדינות לכמעט בלתי אפשרי. בחודש שעבר, הצטרפתי ל-138 חברי פרלמנט מהלייבור במכתב שנשלח לראש הממשלה, בו דרשנו איסור מוחלט על סחר עם התנחלויות בלתי חוקיות.

למרות קבלת הפנים החיובית לשני צעדים אלה, הם מעלים בו בזמן שאלה שלא ניתן להתעלם ממנה לגבי התפקיד שמילאה בריטניה ביצירת המשבר שהיא מנסה לטפל בו כיום. מהי אחריותה של בריטניה למה שקרה לעם הפלסטיני? ומה זה דורש מאיתנו היום?

שאלה זו מהווה את ליבת הקמפיין "בריטניה חייבת לפלסטין", שהגיש לממשלת בריטניה עתירה משפטית בת 400 עמודים, המתעדת את מעשיה של בריטניה בתקופת המנדט בין השנים 1917 ל-1948.

הצהרת בלפור חייבה את בריטניה בשנת 1917 לתמוך בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ שבה למעלה מ-90% מתושביה היו ערבים, וזאת ללא הסכמת תושביה המקוריים, ובניגוד להתחייבויות שממשלת בריטניה נתנה בעבר למנהיגים ערבים. במהלך שלושת העשורים הבאים, בריטניה הקימה מערכת שהעניקה זכויות יתר לצד אחד, בעוד שהצד השני נשלל מכל ייצוג פוליטי אמיתי. כאשר הוצע פרויקט להקמת מועצה מחוקקת שבה לערבים יהיה רוב, הפרלמנט הבריטי דחה אותו, ובכך סגר למעשה את כל הדרכים הזמינות למחאה שלווה.

כאשר פרץ המרד הערבי הגדול בין השנים 1936 ל-1939, בריטניה התמודדה עמו באמצעות מדיניות של ענישה קולקטיבית נגד כפרים שלמים, והקמת בתי דין צבאיים שבהם לא הייתה זכות ערעור, וביצעה את מה ששר המושבות הבריטי עצמו תיאר, בדיונים פרטיים עם הקבינט, כ"זוועות" שבוצעו על ידי המשטרה, והוא נמנע מלהתייחס אליהן בהצהרותיו בפני הפרלמנט. בתוך שלוש שנים בלבד, נהרגו לפחות חמשת אלפים פלסטינים ונפצעו כחמישה עשר אלף. בריטניה לא השאירה את שיטותיה הקולוניאליות המדכאות בפלסטין, אלא מדיניות זו הפכה מאוחר יותר למודל שישראל ירשה וביססה במוסדותיה לאחר 1948.

עם נסיגת בריטניה מפלסטין, כ-750 אלף פלסטינים נעקרו במהלך המלחמה שבאה בעקבותיה, תהליך עקירה שהעתירה מתארת כצפוי, וניתן היה למנוע אותו, והוא קשור ישירות לנטישת בריטניה את אחריותה. במהלך תקופה זו, הפרלמנט הבריטי אישר חקיקה שהעניקה רטרואקטיבית חסינות לכל הפקידים הבריטים מכל תביעה משפטית על מעשים שבוצעו בתקופת המנדט. מנקודת מבט זו, פרויקט ההתנחלות E1 אינו ניתן להפרדה ממסגרת היסטורית שבריטניה תרמה רבות להקמתה. חשוב להכיר בעובדה זו כאשר אנו שואפים כיום לצמצם את השפעותיה.

במרץ, הצטרפתי לקבוצה חוצת מפלגות הכוללת 45 חברי פרלמנט וחברי בית הלורדים, שחתמו על מכתב פתוח הדורש מראש הממשלה להגיב רשמית לעתירה. לאחר למעלה משמונה חודשים, הממשלה עדיין נמנעת מלהגיש כל תגובה. מונב אל-מסרי, המגיש הראשי של העתירה, נורה על ידי חיילים בריטים כשהיה נער, והוא אחד מבין 14 פלסטינים שמשפחותיהם הושפעו ישירות מהאירועים המתועדים בעתירה, והם עדיין ממתינים לתגובה זו.

דרישות הקמפיין אינן מוגזמות; הן קוראות לתגובה ממשלתית פומבית לעתירה, לעריכת בדיקה מקיפה של כל ארכיונים שטרם פורסמו, להכרה רשמית במעשים שגויים שביצעה בריטניה בתקופת המנדט, ולהתנצלות רשמית בפרלמנט. בריטניה הציגה את עצמה תמיד כמדינה המכבדת את התחייבויותיה על פי החוק הבינלאומי, אך טענה זו הופכת פחות אמינה כאשר היא מסרבת לבחון את מעשיה שלה.

הטלת סנקציות על חברות המעורבות בפרויקט E1 היא צעד נכון, וכך גם ההכרה במדינת פלסטין בשנה שעברה הייתה צעד בכיוון הנכון. אולם, צעדים אלה מלווים בהמשך סירובה של ממשלת בריטניה להתמודד עם תפקידה ההיסטורי בביסוס מצב חוסר המדינה הפלסטינית. בריטניה אינה יכולה לדרוש מאחרים אחריות בעוד היא פוטרת את עצמה מאותם סטנדרטים.

עתירה זו נותרה ללא מענה במשך חודשים ארוכים. מה שממשלת בריטניה צריכה לעשות היום הוא לקרוא אותה ולהגיב עליה, ולהיות אמיצה מספיק כדי להעלות בכנות שאלה מהותית לגבי מה שבריטניה חייבת, במקום להסתפק במה שהיא יכולה לדרוש מאחרים.