לא תשמעו את זה בחדשות בישראל: אין פתרון צבאי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא משנה כמה פעמים הגנרלים והפוליטיקאים אומרים לנו שהם הרסו את תשתית ה"טרור" במחנה הפליטים הזה או אחר, למחרת פלסטיני יבצע משימת התאבדות שמטרתה להרוג ישראלים כנקמה על הרג הפלסטינים על ידי ישראל. . שבוע אחד אומרים לנו המומחים הישראלים כביכול ש"מאורת הטרור" נמצאת בג'נין ובשבוע הבא בשכם, בבית לחם, בחברון או בעזה. כל עוד יש כיבוש והפלסטינים חיים ללא זכויות האדם והאזרח הבסיסיות ביותר, תהיה אלימות פלסטינית נגד השליטה של ישראל בחייהם. הכיבוש הישראלי הוא לא פחות מטרור יומיומי נגד העם הפלסטיני, והתגובה לטרור של צד אחד היא טרור בתמורה. מלחמה מתמדת זו המבוססת על מה שנקרא הרתעה היא חסרת תועלת ותבטיח הרבה מאותו הדבר. חייבת להיות דרך טובה יותר. אבל כשתהליך השלום נכשל והאופציה העיקרית על השולחן נעלמה, רובנו נותרים ללא כיוון ותשובות.
מזכ"ל האו"ם לשעבר באן קי-מון הזהיר בשבוע שעבר כי פתרון שתי המדינות אינו רלוונטי עוד. הצהרתו הצטרפה לקריאות של בכירים אחרים בארה"ב ואירופה המאמינים שהגיע הזמן לנטוש את הנוסחה הזו ולהתמקד בדרישה שישראל תעניק שוויון זכויות לפלסטינים. מניסיוני האישי בראיון עם דיפלומטים, מעטים באמת מאמינים שאופציה כזו עדיין קיימת. בואו נודה באמת, תנועת המתנחלים הישראלית ניצחה. כעת עלינו להתמודד עם העובדה שהניצחון שלהם הוא למעשה תבוסה של ישראל. ישראל אינה מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי כפי שהיא מגדירה את עצמה. עומד בבסיס שני המרכיבים של הגדרה זו - בין הנהר לים, האזור שבשליטת ישראל בפועל, אין יותר רוב יהודי, ודמוקרטיה אמיתית היא ליהודים בלבד. יש שתי כלכלות שונות מאוד - אחת יהודית ואחת פלסטינית. יש ליישם שתי מערכות חוקים ותקנות שונות לחלוטין. יש כאלה שיש להם זכות בחירה ולהתמודד על התפקיד, ויש כאלה שלא. הרשימה מתארת עוד ועוד את ההבדלים בין להיות יהודי בארץ זו לבין להיות פלסטיני. יש הקוראים לזה אפרטהייד, אחרים חולקים על המונח, ואני קורא לזה צורה חדשה של אפרטהייד. יש לנו מציאות דו-לאומית ולא שוויונית בה חיים מיליוני יהודים ומיליוני פלסטינים.
איך שלא תקרא לזה, האמת שמתגלה היא המציאות של אלימות גוברת. ישראל שולחת את כוחותיה לערים פלסטיניות ולמחנות פליטים והם מתעמתים עם ההתנגדות הפלסטינית בנשק. הבנייה בהתנחלויות נמצאת במגמת עלייה, עוד אדמות פלסטיניות מוחרמות והפלסטינים רואים שתקוותיהם לחופש מתפוגגות במהירות. צעירים פלסטינים חמושים משתמשים בנשק זה נגד מתנחלים וכוחות צבא. רובם נהרגו בסופו של דבר, וחלקם נלקחו בשבי. הציבור הפלסטיני תומך בשימוש באלימות והישראלים מתאחדים בסולידריות עם ממשלתם ששולחת עוד חיילים לאזורים פלסטינים בהם נהרגים יותר פלסטינים. זהו הניצחון של תנועת ההתנחלות והתבוסה של ישראל בצורה ברורה מאוד. כל המדוכאים ייאבקו למען החירות. אם אנחנו היהודים היינו בעמדה של הפלסטינים, היינו גם נוטלים נשק כדי להגן על עצמנו בזמן שהעולם נותן לאויבנו פטור מעונש לעשות כרצונו.
אם פתרון שתי המדינות למעשה מת ואף אחד לא באמת יודע מה המשמעות של פתרון המדינה האחת וכל הדיבורים על פדרליזם או קונפדרציה מעורפלים לחלוטין ומעט מאוד אנשים באמת מבינים למה הם מתכוונים, יש לנו בעיה גדולה. במשך 46 שנים תמכתי בפתרון שתי המדינות, שאף פעם לא היה הפתרון המושלם או אפילו ההוגן ביותר שאפשר לחשוב עליו, אבל נראה היה כזה שהציע לשני הצדדים את המינימום הנדרש כדי לחיות בכבוד, שניהם. באופן אישי ולאומי, ולהביא רוב אנשים משני הצדדים של הסכסוך לתמוך בו. אני לא יכול לחשוב על שום פתרון אחר כרגע שיאפשר לשני העמים להגדיר ולשמור על זהותם תוך שליטה בשטח שהם יכולים לשלוט בהם. כאקסיומה, אני מאמין שאין פתרון המבוסס על האמונה הדתית שאלוהים נתן את הארץ הזו לעם זה או אחר או שבאמצעות שליטה חד-צדדית בארץ, העם מקיים את רצון ה'. אם בפתרון מדיני עסקינן, אז אין משוואה שבה אלוהים משחק תפקיד – כי אף אחד לא באמת יודע מה רצון ה' או אפילו את קיומו של אלוהים.
האתגר שלנו הוא להציע פתרון שישיג רוב בין שני העמים. פתרון שכולנו יכולים לחיות איתו. הפתרון המוצע חייב לספק ביטוי של התקשרות זהות טריטוריאלית שבגללה יהודים ופלסטינים הורגים זה את זה כבר יותר מ-100 שנה. הפתרון חייב לספק את הדרגה הגבוהה ביותר של ביטחון אישי - במילים אחרות, הוא חייב לכלול שנפסיק להרוג אחד את השני. הפתרון חייב לקחת בחשבון גם את הנושאים הרגישים ביותר - ירושלים, אתרים קדושים, זכויות פליטים, מדיניות הגירה, הגנה על זכויות קרקע, חופש תנועה וגישה, שגשוג כלכלי, הגנה ושימוש נכון במשאבי הטבע, ורמה גבוהה של שוויון. יש כמובן אפשרות לטעון שאין פתרון. אם זה מה שאנשים ותנועות פוליטיות מאמינים, אז הדבר האחראי יהיה לומר לנו את המחיר שהם מצפים שנשלם עבור ביצוע התוכניות שהם עזרו להוציא לפועל.
אשמח לשמוע ממועצת יש"ע (המתנחלים) מה הם מציעים לפתרון (על סמך ההנחיות הנ"ל). אשמח לשמוע מהציונות הדתית ועל עוצמה יהודית. אני רוצה לשמוע מהחמאס ומהג'יהאד האיסלאמי מה הפתרון. אשמח לשמוע מהליכוד, מ'יש עתיד', ממחנה המלטי, מבני גנץ. מעניין יהיה לשמוע מהחזית מי קבוצת הליבה שלה, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, תומכת בפתרון שתי המדינות מאז 1947. האם לשאריות מהשמאל הציוני יש פתרון כלשהו להציע? מה עם תנועת הפתח בפלסטין? האם יש מישהו בפתח שחושב היום על פתרון ריאלי ומעשי? אני חושב שהפתרון חייב לבוא מאיתנו, מהישראלים ומהפלסטינים, לא מבחוץ. ייתכן שלא סבלנו מספיק כדי להשלים עם הצורך בפתרון. אנחנו כנראה רגילים לחיות במצב של ייאוש, והיכולת המנטלית שלנו לייצר רעיונות חדשים מוגבלת על ידי הכוחות שגורמים לנו להרגיש שאננים ולא למרוד במקום שהובילו אותנו המנהיגים הפוליטיים שלנו. ייתכן שעדיין איננו יכולים לראות את הסבל שאנו גורמים לאדם האחר. אף אחד מהמנהיגים שלנו לא מוביל אותנו לשום סוג של עתיד שמבטיח חיים וביטחון ושחייב להשתנות. השינוי חייב להיעשות על ידינו.
