זהו מאמר ארוך מאוד, אבל כל מילה בו חשובה ומבטאת את החשיבה שלי על חמאס בשנים האחרונות, על הסכסוך בינינו, על השלום ועל המשך דרכנו. ייקח זמן לקרוא אותו אבל אני חושב שהוא מכיל הרבה תובנות חשובות שעלו לאורך תקופה ארוכה מאוד.
אני מנהל מו"מ עם חמאס בהפסקות מאז 2006. בחלק מהמקרים פעלתי באופן רשמי, אמנם כאזרח פרטי אבל בתיאום מלא עם הרשויות הישראליות. רוב הזמן פעלתי ללא גיבוי רשמי, אבל תמיד דיווחתי לגורמים רשמיים בישראל מה אני עושה ומה אני מנסה להשיג. מעולם לא היתה התנגדות ישראלית לשיחות שלי עם מנהיגי חמאס. בדרך כלל עודדו אותי להמשיך לדבר איתם. בשמונה השנים האחרונות התמקדתי בניסיון להביא להחזרת גופות שני החיילים הישראלים שנהרגו בעזה במבצע צוק איתן, אורון שאול והדר גולדין, ואת האזרחים הישראלים החיים, אברה מנגיסטו והישאם אל-סייד. ביליתי מאות שעות בשיחות בניסיון להחזיר אותם. במהלך אותן שמונה שנים הייתה התקדמות והיו פשרות שהתקבלו על ידי שני הצדדים. השורה התחתונה היא שהעסקה מעולם לא יצאה לפועל כי חמאס התעקש שבין מאות האסירים שישראל הייתה מוכנה להחזיר יהיו כאלה שנשפטו לתקופות המאסר הארוכות ביותר. היינו, פלסטינים שהורשעו ברצח ישראלים. זה היה קו אדום עבור ישראל, שאותו היא לא הייתה מוכנה לעבור. כבר כמה שנים שלא היתה התקדמות במשא ומתן הזה.
כשהבנתי שהמשא ומתן נכנס למבוי סתום ללא אפשרות של פריצת דרך, ניסיתי גישות אחרות. גורמים ישראלים רשמיים הציעו שאביא לחמאס הצעה של תמריצים כלכליים – מים חשמל, אפילו כסף מזומן. חמאס ענה שנושאים אלה אינם קשורים לאסירים ושעל ישראל לספק אותם ללא קשר לנושא האסירים מפני שאלה זכויות אדם בסיסיות שבאחריותה של ישראל לספק בשל שליטתה ביחד עם מצרים על כל הגבולות החיצוניים של רצועת עזה. אז חשבתי שכדאי לנסות את מה שעושים בתיאוריית מו"מ קלאסית: להגדיל את העוגה. הצעתי שנחזור למה שניסיתי לעשות בשנת 2012 ואשר נקטע בפתאומיות עם ההתנקשות של ישראל באחמד ג'עברי, ראש הזרוע הצבאית של חמאס. באותו זמן אני וע'אזי חמד מחמאס עבדנו על גיבוש נוסחה להפסקת אש ארוכת טווח והסרת המצור האזרחי על עזה. כבר עברנו על כמה טיוטות, שאת אחת מהן חלקתי עם שר הביטחון דאז אהוד ברק ועם השליח המיוחד של מזכ"ל האו"ם. בבוקר שבו קיבל ג'עברי לידיו את הטיוטה האחרונה שעליה עבדנו התנקשה בו ישראל. ג'עברי היה האדם המרכזי שמאחורי החטיפה והכליאה של גלעד שליט. שלפתי את אותה הטיוטה מהמחשב שלי ושיתפתי אותה שוב עם חמד לפני כשנתיים, ומאז ניסיתי לשכנע אותו לבלות איתי כמה ימים בנורבגיה, שוויצריה או מצרים, כדי לעשות ביחד סיעור מוחות איך לשנות את היחסים בין ישראל ועזה. חמד הסכים בהתחלה להיפגש איתי והתחלתי לעשות הכנות כדי שיוכל לנסוע אתי לנורבגיה. השלטונות הנורבגיים שלחו מישהו לעזה לדבר איתו והוא נבהל שיותר מדי אנשים יודעים שהוא נוסע לפגוש אותי. מסתבר ששרת החוץ הנורבגית החליטה שהיא חייבת להודיע לישראלים על הפגישה המיועדת בנורבגיה, וביטלתי את התוכנית והודעתי לשלטונות הנורבגים שלא ניפגש.
אז תכננתי להיפגש איתו בשוויצריה. קיבלתי הזמנה מעמותה שוויצרית עבור ע'אזי חמד, כפי שביקשו הרשויות השוויצריות כדי שיוכלו להוציא לו וויזה לשווייצריה בלבד. אמרתי לחמד שנודיע לשוויצרים שאנחנו עומדים להיפגש בג'נבה, כאשר התוכנית האמיתית היתה להיפגש בדירה פרטית בעיר שוויצרית אחרת. אבל חמד נתקף בהלה וחשדנות ואמר שלא קיבל רשות לפגוש אותי ממנהיג חמאס בעזה יחיא סינוואר. בחודשים האחרונים המשכתי להפציר בו לפגוש אותי בקהיר ושאף אחד לא צריך לדעת מזה. הוא אמר שהוא לא יכול. אני חושב שבתקופה הזו הוא כנראה כבר היה בסוד התוכנית לתקוף צבאית על ישראל – כך אני מעריך. זה לא אומר שהוא ידע את כל הפרטים של מה שתוכנן ויושם, אבל אני סבור שכח אל-קסאם לא היה יכול לעשות את מה שעשה ללא ידיעתה והסכמתה של ההנהגה הפוליטית העליונה בעזה.
במשך שנים האמנתי שאפשר לשאת ולתת על הפסקת אש/הודנא ארוכת טווח עם חמאס, שהייתה יכולה לכלול את הסרת המצור על עזה ושילוב מחדש של עזה בכלכלה של הגדה המערבית, ישראל והעולם. רופאים יכלו לבוא ולטפל בחולי סרטן בבתי החולים של עזה. עסקים חדשים יכלו להיפתח. ליותר משני מיליון האנשים בעזה היה יכול להיות איזשהו אופק של חיים טובים יותר. לצעירים יכלה להיות תקווה כלשהי לראות את העולם, לא רק על גבי מסכי הטלפונים הניידים שלהם. היו שבע אוניברסיטאות ומכללות פעילות בעזה לפני המלחמה הזאת אבל לבוגריהן לא היתה עבודה. הייתה אבטלה של מעל 60% לצעירים בעזה ואפילו אלה שכן היו מועסקים לא השתכרו מספיק כדי לצאת מהעוני.
שמירה על עזה ענייה ובשליטת חמאס הייתה חלק מהאסטרטגיה שפיתח נתניהו ויישם מתוך הגישה שחמאס מוחלש משרת את האינטרסים של ישראל: כך נשלט חצי מהעם הפלסטיני על ידי שלטון המוקדש להשמדת ישראל. כך, נתניהו אף איפשר ואישר את מימון שלטון חמאס בכסף מזומן ממדינה שתומכת בגלוי בחמאס ובאחים המוסלמים – קטאר. יחד עם המדיניות של דה-ליגיטימציה של שלטונו של מחמוד עבאס בגדה המערבית, תוך דאגה לשמירה על מספיק הון ואינטרסים אחרים בגדה המערבית כדי להבטיח שהרשות הפלסטינית תמשיך את התיאום הביטחוני עם ישראל, האסטרטגיה של נתניהו למניעת לחץ על ישראל להתמודד עם הנושא הפלסטיני יושמה במלואה. בעיני רוב הפלסטינים עבדה הרשות הפלסטינית בשירות ישראל והגנה על מתנחלים בזמן שלא סיפקה כל ביטחון שהוא לפלסטינים. הרשות הפלסטינית איבדה את רוב הלגיטימיות שלה בעיני רוב הפלסטינים כבר לפני שנים. הקרע הפוליטי הזה, כאשר חמאס בצד אחד והרשות הפלסטינית בצד אחר, איפשר לישראל להמשיך לטעון שאין פרטנר לשלום, בשעה שנתניהו ושורת אישים ישראלים ובהם בנט, גנץ, לפיד, ולמעשה כל ההנהגה הישראלית, הצהירו שלא ייכנסו לכל תהליך שלום שהוא עם הפלסטינים. אז הגיעו הסכמי אברהם אשר הורידו לחלוטין את הנושא הפלסטיני מסדר היום הישראלי והוא לא עלה כלל באף אחד מסבבי הבחירות החוזרים בישראל. מאז ניסיונותיו של אולמרט לשאת ולתת עם הפלסטינים בשנת 2008 לא היו כל מאמצים ישראלים רציניים למצוא פתרונות איך לחיות ביחד בשלום יחסי בחבל הארץ שבין הירדן לים.
מצב זה, שהיה נוח לחברה הישראלית במשך שני עשורים, איפשר להתנחלויות להתרחב ולישראל להשתלט על שטח גדל הולך בגדה המערבית. נתניהו הבטיח לארה"ב שלא יבנה התנחלויות חדשות, אז בנו "שכונות חדשות" של התנחלויות קיימות, חלק מהן במרחק קילומטרים מאותן ההתנחלויות הקיימות. מתנחלים פראיים, אלימים, דתיים ופנאטיים השתלטו על אדמות פלסטיניות והמשיכו לדחוק פלסטינים מאדמתם. מעשי אלימות נגד פלסטינים והשחתה של רכוש פלסטיני גברו והלכו תחת ההגנה של צה"ל ומג"ב. אלימות פלסטינית בג'נין, שכם ומקומות אחרים, מאורגנת או ביוזמות פרטיות, הייתה התגובה הטבעית נגד הטקטיקה הישראלית לגירוש פלסטינים מפלסטין – והכל היישר מתוך ספר ההפעלה של סמוטריץ' ובן גביר, כאשר נתניהו לצידם. הקש ששבר את גב הגמל – זה שתמיד מאחד פלסטינים, ערבים ומוסלמים נגד ישראל – היה מה שהם רואים כהתקפות על אל-אקצא. השינוי הזוחל בסטטוס קוו – והוא שבאל-אקצא, הכולל את כל אל-חראם אל-שריף/הר הבית, מותרת תפילת מוסלמים בלבד ורק הכותל המערבי הוא לתפילה יהודית – נתפס בעיני הפלסטינים והמוסלמים כחלק מתוכנית ישראלית גדולה להסיר את המסגדים ולבנות מחדש את בית המקדש. הבטחות ישראליות שזה לא הולך לקרות אינן זוכות לאמון. מערת המכפלה בחברון היא הדוגמה שהם נותנים לכך שיהודים השתלטו על מקום קדוש וחילקו אותו בכוח, ומתכננים במשך הזמן למנוע ממוסלמים להתפלל בו. אל-אקצא היא העצב החשוף ה"גרעיני" של הסכסוך הישראלי-פלסטיני וכאשר נוגעים בו מתרחשים פיצוצים.
אין כל לגיטימציה שהיא למה שחמאס ואחרים עשו בתוך ישראל ב-7 באוקטובר. אלה היו פשעים בלתי אנושיים שאין להם כל הצדקה ושלעולם לא יישכחו ולא ייסלחו. חמאס איבד את זכותו להתקיים כממשלה בכל שטח שהוא ובמיוחד השטח שליד ישראל. ספק רב אילו נערכו בחירות פלסטיניות לפני 7 באוקטובר שחמאס היה זוכה ביותר מ-30% מהקולות – אפילו פחות בעזה מאשר בגדה המערבית, מפני שבעזה כבר חוו 17 שנים של שלטון חמאס. חמאס התנהג כמו דאעש במתקפה שלו נגד ישראל. ולמרות שחמאס אינו דאעש (יש ביניהם הרבה הבדלים) חמאס הרוויח לגמרי את נחישותה של ישראל לסלק אותו כגוף הפוליטי והצבאי ששולט בעזה.
ואילו עלינו הישראלים להתמודד סוף סוף עם האשליה שבה חיינו במשך עשרות שנים כמעט ללא פקפוק. צריך להיות ברור לכולנו שאי-אפשר לשלוט במשך 56 שנה על עם אחר ולצפות לשלום. אי-אפשר להחזיק יותר משני מיליון אנשים בכלא אנושי ולצפות לשקט. 17,000 פועלים פלסטינים בישראל היו התחלה טובה של ממשלת בנט-לפיד אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי כדי להתחיל לשנות את המציאות בעזה ולטפח אינטרס אמיתי בשמירה על שקט יחסי. סוף סוף מפציעה ההבנה שהקונצפציה שחמאס מורתע שגויה, אבל לא מהסיבות הנכונות. אני התבטאתי נגד הרעיון שאפשר להרתיע את חמאס במהלך ולאחר כל סבב לחימה עם חמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה. אמרתי שוב ושוב באולפני הטלוויזיה הישראליים שישראל אינה יכולה ליצור הרתעה מול חמאס. לא רק שלוחמי חמאס ומנהיגיו לא מפחדים למות, הם מגייסים לוחמים חדשים בגילים מוקדמים ממשפחות שכולות מיד אחרי כל סבב לחימה. אז הם מחנכים אותם על הערכים האסלאמיים (המעוותים) של מוות למען פלסטין, למען אללה, למען האסלאם, למען אל-אקצא, ונקמה של מות האב, האח, האם, האחות וכו'. הם באמת מאמינים שהחיים בעולם הזה קצרים ומקבלים משמעות אמיתית רק למי שהופך לשהיד עבור אללה, פלסטין, אל-אקצא, האסלאם והנקמה. המוות כשהיד הוא שמבטיח גן עדן נצחי, שהוא הרבה יותר חשוב מהחיים הקצרים בעולם הזה. איך אפשר לבנות הרתעה נגד זה? אבל הגנרלים בדימוס באולפני הטלוויזיה אף פעם לא הסכימו ולא הקשיבו וגם לא הגנרלים והפוליטיקאים שמקבלים את ההחלטות האמיתיות מה תעשה ישראל.
האם אפשר לפרק ולהשמיד את חמאס?
אפשר לפרק ולהשמיד את השלטון ואת השליטה הצבאית של חמאס בעזה. זה לא יהיה קל והמחיר האנושי יהיה כבד. אין ספק שלישראל יש תוכניות איך להוציא את לוחמי ומנהיגי חמאס ממערך המנהרות שמתחת לרצועה עם עשן או גז. אם בני הערובה הישראלים האזרחיים – הילדים, הנשים, הקשישים, הפצועים והחולים – לא יוצאו משם בהסכמה עם חמאס, חייהם יהיו בסכנה יחד עם בני הערובה שחמאס רואה בהם חיילים. חמאס כבר טוען שחמישים בני ערובה נהרגו בהפצצות ישראליות. אין לנו כל דרך לדעת אם זוהי לוחמה פסיכולוגית או האמת. יש לחץ עצום על ישראל למלא את אחריותה המוסרית ולהביא את כל בני הערובה הביתה בשלום בגלל כישלונה של ישראל לספק הגנה וביטחון לאזרחים האלה – שהיא החובה העליונה והחשובה ביותר של כל מדינה. בעוד שכמה מנהיגים ישראלים בולטים אמרו שעל ישראל לרוקן את בתי הכלא שלה מכל האסירים הפלסטינים ולשלוח אותם לעזה בתמורה לכל בני הערובה, הסיכויים שכך יקרה נמוכים. נראה שישראל ממצה כל ערוץ להחזרת בני הערובה האזרחיים הביתה, אבל בסופו של דבר תהיה פלישה קרקעית לעזה בכל הכוח.
אני סבור שעל ישראל להסכים להפסקת אש כדי לאפשר את שחרורם של כל בני הערובה האזרחים. ישראל יכולה להסכים לאפשר כניסת משאיות דלק לעזה לבתי החולים בלבד בליווי אנשי או"ם שאינם פלסטינים, שיישארו עם המשאיות ואז יישארו בבתי החולים כדי לוודא שהדלק לא ייגנב על ידי חמאס. אסור שניתן לנושא הזה למנוע את חילוצם של רוב החטופים בהסכמה. לא ברור שחמאס מוכן לעסקה כזאת. לא ברור שחמאס שולט בכל החטופים. לא ברור שקטאר מדברת עם האנשים שמחזיקים בבני הערובה. יש סיכוי גבוה יותר שלמצרים יש את היכולת לדבר עם אנשי אל-קסאם שמחזיקים ברוב החטופים. דיברתי עם מנהיגים פוליטיים של חמאס בעזה, ביירות ודוחה. התחושה שלי היא שאינם בשליטה והדרישות שלהם או ההצהרות שלהם על מה שהם רוצים אינן עקביות וכנראה שאי-אפשר לסמוך עליהם. המצב מורכב מאוד. העובדה שגם לא לגמרי ברור מי הדובר בנושא הזה בצד הישראלי מסבכת את המצב. נראה כאילו גל הירש אינו האחראי כמתאם הישראלים הנעדרים. לא נראה שקבינט המלחמה נותן בו את אמונו ושמעתי שאפילו נתניהו לא לגמרי מערב אותו. התעייפתי מהצהרות ישראליות כי "אנחנו עושים את כל מה שאפשר להשיב את החטופים והופכים כל אבן". שמעתי את זה במשך יותר מחמש שנים כשגלעד שליט היה בשבי, כשידעתי שבמשך תקופות ארוכות מאוד של חודשים ואפילו יותר משנה לא היה כל מו"מ שהוא. אני שומע את אותו הדבר כבר שנים גם על אורון שאול, הדר גולדין, אברה מנגיסטו והישאם אל-סייד.
לכן, אני מאמין שבמוקדם או במאוחר ישראל תיכנס לעזה בכוח עצום. ייתכן שיחלצו חטופים רבים ושרבים אחרים לא יחלצו. גם לחייהם של חיילים רבים נשקפת סכנה. כל האנשים שמחזיקים בחטופים ייהרגו. אולי יהיו כמה שלא באמת רוצים למות ואולי כמה מהם ימסרו חטופים לישראל. אם יעשו כן, תינתן להם חנינה ומעבר חופשי וכסף לעזוב לכל מקום שהם רוצים. כל מי שהיה לו קשר ישיר עם החטיפה והשבי של גלעד שליט כבר אינו בחיים. זה יהיה גורלם של כמעט כל מי שאחראי למה שקרה בישראל ב-7 באוקטובר.
ועתה כמה מילים לתושבי עזה, לעם הפלסטיני, ולנו הישראלים. ליבי שותת דם על כל האנשים החפים מפשע בעזה שנהרגו, מהם רבים שנקברו חיים תחת אלפי הבתים שנהרסו בהפצצות ישראליות. ישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה. הריגת אנשים חפים מפשע אינה "נזק אגבי". אנחנו מדברים על החיים של אלפי אנשים שגם הם קורבנות של הסכסוך, ולא חשובות דעותיהם הפוליטיות או העמדות שלהם כלפי חמאס. אם אינם לוחמים הרי שהם קורבנות חפים מפשע. יש להפסיק את ההפצצות חסרות ההבחנה. יגיע היום שהמלחמה הזאת תסתיים. עדיין יחיו שני עמים על האדמה הזאת, ואו שנביט לאחור על הזוועות שחוללנו זה לזה או שנתחיל להסתכל קדימה. אירועים אלה הם הטראומה הגדולה ביותר לישראלים מאז השואה ולפלסטינים מאז הנכבה. לא נשכח. אלו יהיו הפרקים החדשים בזיכרונות ובנרטיבים הקולקטיביים שלנו. השאלה תהיה אם נקום מהאפר ומהכאב ונבין סוף כל סוף שלכל מי שחי בין הירדן לים חייבת להיות אותה הזכות לאותן הזכויות, או שנמשיך להגיד שרק לצד שלנו יש את הזכות לבטא את הזהות הקולקטיבית שלנו בארץ הזאת?
עלינו להתעורר מהטראומה ולגבות מאלה שהביאו אותנו עד הלום את מחיר כישלונם. לאף אחד ממנהיגינו משני הצדדים לא צריכה להיות לגיטימציה להישאר בשלטון. על כולם ללכת. אנו הישראלים והפלסטינים זקוקים למנהיגים חדשים, לדור חדש שיקום ויאמר " לא עוד!". אנחנו זקוקים לאנשים עם חזונות חדשים, רעיונות חדשים, תקוות חדשות והיכולת לגייס את תמיכתם של המוני אנשים ולהתחיל לסלול דרך חדשה. אני לא יודע אם אנחנו צריכים לדבר על מדינה אחת, שתי מדינות, שלוש מדינות, או עשר מדינות. זה מתחיל עם ההכרה ההדדית שלכולנו יש את אותה זכות לאותן הזכויות. אם נהיה ריאליים, כנראה הדיבור יהיה בעיקר על שתי מדינות. אם זה לא יקרה, יצטרכו להתרחש שני דברים ומהר: צריך להתחיל תהליך שלום חדש כאשר היעד הסופי מצוין מראש ובקול רם. אם היעד הסופי הוא שתי מדינות, הדבר צריך להיות ברור מתחילת הדרך, ולא כמו בתהליך אוסלו הכושל אשר השאיר אותו פתוח. שנית, אם שתי מדינות, אז על כל מדינות העולם שהשמיעו את המילים "פתרון שתי המדינות" להכיר סוף כל סוף ומיד במדינה השנייה. הם יכולים לעשות זאת בתנאים, כגון כאשר פלסטין תקיים בחירות ותבחר בממשלה החדשה.
לסיום, הנה כמה מחשבות על הצעדים שצריך לנקוט מיד אחרי המלחמה. במידה מסוימת חלק מכל זה יכול להתרחש גם ללא הפלישה הישראלית הגדולה לעזה.
איך לסיים את המלחמה כשחמאס כבר לא שולט ברצועת עזה
• בלי להסתכן במלחמה אזורית רחבה יותר וערעור היציבות האזורית
• בלי לגרום להרג אזרחי מסיבי נוסף בעזה
• בלי להסתכן בהפלת המשטרים בגדה המערבית, בירדן ובמצרים
• עם הסיכוי להביא הביתה את המספר הגדול ביותר של בני ערובה האפשרי
תנאים מוקדמים ליישום התוכנית
• גיבוי אמריקאי מלא והובלה האמריקאית של תהליך מדיני – תוך שימוש משמעותי בלחץ
• תמיכה של ישראל (גם אם מסויגת ועם הרבה לחץ ושכנוע – זו הצעה שאינכם יכולים לסרב לה...)
• תמיכה של א-סיסי
• תמיכה של המלך עבדאללה
• תמיכה של מוחמד בן סלמאן
• אישור של הליגה הערבית
התנאים הרצויים
• תמיכה של הנשיא עבאס
• תמיכה של האופוזיציה הדמוקרטית בתוך פתח
מתווה כללי של התוכנית
תוכנית זו מבוססת על מצב קודם (לא זהה) של הצורך לסיים את מלחמת האזרחים בלבנון (https://en.wikipedia.org/wiki/Taif_Agreement)
• הפסקת אש
• שחרור בני ערובה אזרחים
• החלטת הליגה הערבית (או רק הסכמה של כמה מדינות ערביות – מצרים, סעודיה, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, ואחרות) לשלוח כוח רב-לאומי ערבי לעזה עם מנדט לקחת לידיו את השליטה במצב הצבאי/ ביטחוני בעזה. ייתכן שתידרש התערבות קטארית כדי ללחוץ על חמאס להסכים.
• קבוצה של מדינות ערביות שתיקח על עצמה להיות ערבה לקיומם של העקרונות הבאים:
o הבטחת הפסקת האש
o לוח זמנים לסילוק מנהיגות חמאס ו/או פירוקו מנשק
• פרסום תוכנית לשליטה אזרחית בעזה, בניהול הרשות הפלסטינית, אשר תקיים גם בחירות מיידיות לפרלמנט. ישתתפו בבחירות רק מפלגות שיסכימו לפירוק עזה והגדה המערבית מנשק.
• לפני הבחירות האלה תסכים קבוצה קטנה של מדינות ערביות שהן צד להסכם זה לקבל על עצמה תפקיד מייעץ ונאמן מול הרשות הפלסטינית, עם התממשקות לישראל וארצות הברית והבטחת יישום כל ההיבטים המוסכמים של העסקה.
• רפורמות פוליטיות ברש"פ בתמיכת הקהילה הבינלאומית (עם הרבה כסף), כולל העברת סמכויות מהנשיאות לפרלמנט, אשר יקים ממשלה שתשלוט על הגדה המערבית ועזה (העברת סמכויות מהנשיאות לראש הממשלה התרחשה בתקופת ערפאת כאשר ארה"ב כפתה על ערפאת לוותר על סמכויות לטובת עבאס, אשר הפך לראש הממשלה).
• ועידת שלום אזורית בינלאומית לקידום הסכם פלסטיני-ישראלי לקראת יישומו בסופו של דבר של פתרון שתי המדינות.
• תוכנית מרשל לשיקום עזה בהובלת קהילת המדינות התורמות.
השאלה העיקרית שהדברים מתייחסים אליה היא איך אפשר להביא לתוצאה הסופית הרצויה של המלחמה (הסרת יכולתו של חמאס להמשיך ולאיים על ישראל) בלי להרוג עוד הרבה אזרחים בעזה, תוך צמצום הסיכון לחיילי צה"ל, צמצום הסיכון של ערעור המשטר של הרש"פ בגדה המערבית (כדי למנוע את עלייתן של קבוצות קיצוניות אף יותר שם), והמשטרים בירדן ובמצרים.
ככל הנראה אין דרך למנוע את התוכניות הישראליות לחסל את ההנהגה המדינית והצבאית של חמאס. לא הכרחי לבצע זאת תוך הפלישה הצבאית לעזה. הגלייתם בסגנון אש"ף בביירות 1982 אינה נראית סבירה. מי יקבל אותם? האם לא ימשיכו להוות איום קטלני על ישראל בכל מקום שבו יתמקמו מחדש?
צעדים ראשונים לקראת יישום תוכנית זו
1. למכור אותה לאמריקאים. בלי גיבוי אמריקאי תחילה, הסיכוי לקדם אותה קטן.
2. על האמריקאים לגייס את תמיכת ישראל – זה יעזור גם להכין את הציבור הישראלי לתוכנית.
3. הידברות עם ההנהגה הפלסטינית ברמאללה על התוכנית והדרישה לקיום בחירות לפרלמנט, הקמת ממשלה חדשה לגדה המערבית ולעזה, עם העברת סמכויות מהנשיא לראש הממשלה (כאמור, כך קרה בלחץ אמריקאי על ערפאת, שאילצו להסמיך את עבאס כראש הממשלה ואת סלאם פיאד כשר האוצר).
4. תכנון ניהול עזה עם ההנהגה הפלסטינית הנבחרת. קיים בעזה שירות ציבורי של כ-50,000 איש המקבלים שכר מחמאס כבר שנים, וגם אם אינם לוחמים יש להם נאמנות מסוימת לחמאס. אין לפטר אותם ולשלוח אותם הביתה – יש ללמוד את הלקח מעיראק. מן הראוי שאלה מהם שיהיו מוכנים ויכולים לעבוד תחת המשטר החדש יישארו בתפקידיהם ויקבלו שכר מהממשלה החדשה.
5. לאחר קיום סבב של פגישות סגורות בדרג גבוה עם מנהיגי ערב, תכנס ארה"ב ועידת פסגה של מדינות ערביות מובילות: ערב הסעודית, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, ואולי קטאר – ושם ידונו ויחליטו על הכוח הערבי הרב-לאומי המוצע בעזה. צריך לגבש את המנדט של הכוח בהתייעצות עם המדינות החברות ולהציגו בוועידת הפסגה. אסור שזו תתכנס ללא יעד מוגדר. עליה לחתור לאסטרטגיית יציאה מתוכננת העולה בקנה אחד עם חידוש שליטה פלסטינית בעזה המאוחדת עם הגדה המערבית.
6. ארה"ב תכנס ועידת פסגה רב-לאומית לשיקום עזה, המבוססת על כוח ערבי רב-לאומי, עם יעדים פוליטיים מוצהרים של חידוש המו"מ הפלסטיני-ישראלי עם תמיכה בינלאומית נמרצת (במיוחד תמיכה ערבית אזורית, הכוללת הבטחה סעודית לנורמליזציה מלאה עם ישראל בסוף התהליך של הגעה להסכמים בין ישראל לפלסטינים).
7. לתהליך הישראלי-פלסטיני צריך להיות יעד מוצהר מההתחלה – בין אם מדובר בשתי מדינות או משהו אחר – על הקהילה הבינלאומית להגדירו ולהצהיר עליו בלי כל "דו-משמעות בונה". למעשה על כל המשתתפים בתהליך להצהיר שהם יכירו במדינת פלסטין במועד מוסכם בהתאם למתווה שייקבע, לאחר הבחירות בפלסטין והקמת ממשלה חדשה. מכאן והלאה יתנהל המשא ומתן הפלסטיני-ישראלי בין שתי מדינות.
