תוכנית לשלום בעזה רפורמות שיכולות לאפשר לאש"ף להוביל ולרשות הפלסטינית למשול

בעשור האחרון היה ברור ש"תהליך השלום" בין ישראלים לפלסטינים הוא כבר מזמן תרגיל של דחייה אינסופית. עם זאת, בשנים האחרונות, היעדר אלימות מתמשכת ונרחבת יצר אשליה של יציבות. אבל גם אלה שלא נכנעו לתחושה שהסטטוס קוו בר קיימא, הזדעזעו מהתפרצות המלחמה ההרסנית מאז תקף חמאס את דרום ישראל ב-7 באוקטובר.

שלושת השבועות האחרונים היו עדים לאובדן חיים בקנה מידה מחריד, ועבור ישראל זהו האובדן ההרסני ביותר של אזרחים ב-75 שנות קיומה. יותר פלסטינים נהרגו בחמישה עשר הימים הראשונים של מלחמה זו מאשר באינתיפאדה השנייה, שנמשכה יותר מחמש שנים, וכל סבבי האלימות מאז ביחד. גרוע מכך, סביר להניח שאלפי אזרחים פלסטינים נוספים ימותו אם ישראל תרדוף אחר מטרתה המוצהרת (גם אם חמקמקה) של חיסול חמאס, ואותה תוצאה תבוא גם אחרי המטרה הפחות שאפתנית של ישראל של חיסול תשתיות.

בנסיבות אלה, העדיפות הראשונה חייבת להיות לעצור את הבלאגן לעבר התהום. לשם כך על חמאס לשחרר ללא תנאי את האזרחים הישראלים שהוא מחזיק. השחרור האחרון של כמה עצורים היה צעד קדימה, ומציאותי לצפות שישוחררו עוד.
אבל נראה שישראל עדיין לא במצב רוח לשקול דיבורים על הפסקת אש בשלב זה, ולכל הפחות, ממשל ביידן לא היה מוכן ללחוץ על הישראלים לשקול אפשרות זו. במקום זאת, נראה כי ארצות הברית הסתפקה בדרישה לישראל לדחות פלישה קרקעית לעזה עד לשחרור עצורים נוספים. תחילתו של תהליך כזה תוביל לטבח שאין שני לו, תגביר את הסיכון לסכסוך אזורי רחב יותר, ואולי גם תאיים על היציבות במספר מדינות ערב. הפלישה הישראלית לעזה תגביר גם את חולשתה של הרשות הפלסטינית מול הזעם העממי בגדה המערבית. על רקע שיקולים אלה, קשה היה לראות את הזלזול שהפנו גורמים ישראלים למזכ"ל האו"ם על רקע קריאתו האחרונה להפסקת אש מיידית כדי לשים קץ למה שהוא כינה "הסבל האפי" בעזה, אלא כביטוי של פזיזות מסוכנת והפצת רוח הרסנית של תוקפנות.

עדיין יש תקווה ששחרור אזרחים ישראלים עצורים ייצור מספיק מקום לדיפלומטיה ערבית ובינלאומית למצוא במהירות תשובה לשאלה מה יקרה "ביום שאחרי", כלומר, מי ישלוט לאחר המלחמה. מבצע ישראלי מתמשך. הרעיונות הראשונים שיש להוציא לחלוטין מהשיקול הם אלה הקשורים לכפיית כל הסדר ספציפי על הפלסטינים ולאלץ אותם להיכנע לו. כמו כן, יש לשלול ללא ויכוח רב שהרשות הפלסטינית, בתצורתה הנוכחית, תוכל לספק תשובה לשאלה זו על ידי חזרה להפעיל את סמכותה על רצועת עזה.
מצד אחד, ספק אם הרשות הפלסטינית כפי שהיא בנויה כיום מוכנה לקחת על עצמה את האחריות לשלוט בעזה לאחר התקיפה הישראלית הקטלנית וההרסנית. גם אם הרשות הפלסטינית תביע את נכונותה למלא תפקיד זה, היא לא תוכל לעשות זאת, מה גם שהלגיטימיות ההולכת ופוחתת שלה מתפוגגת במהירות בלחץ המלחמה המתמשכת.

אבל מצד שני, הרשות הפלסטינית, אם תורכב מחדש כראוי, עשויה לספק את האפשרות הטובה ביותר ל"יום המחרת" והלאה, ולספק קישור להשיק מאמץ אזורי ונתמך בינלאומי לסיום הכיבוש הישראלי במסגרת מהימנה מטפל בחולשות המבניות שקלקלו את תהליך השלום בשנים האחרונות בשלושת העשורים האחרונים.

הדרך קדימה


אש"ף והרשות הפלסטינית היו צריכים לעבור רפורמה ולעצב מחדש מזמן, והדחיפות של משימה זו מעולם לא הייתה גדולה מהיום. הצעד הראשון חייב להיות הרחבה מיידית ובלתי מותנית של הארגון לשחרור פלסטין כך שיכלול את כל הפלגים והכוחות הפוליטיים הגדולים, כולל חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. חמאס זכה ברוב מוחלט בבחירות האחרונות לפרלמנט שנערכו בשטחים הפלסטיניים הכבושים ב-2006, ולמרות שלא נערכו בחירות כאלה מאז, סקרי דעת קהל מראים כי חמאס המשיך ליהנות מתמיכה עממית משמעותית. יתרה מכך, לא ניתן לראות כיצד אש"ף יכול להתחייב באופן אמין לאי אלימות כחלק מכל ניסיון להתניע מחדש את תהליך השלום אם חמאס ופלגים דומים לא יהיו מיוצגים בו.

ניתן להרחיב את אש"ף מבלי לנטוש את דרישות תהליך השלום. אבל תהליך זה חייב להשתנות באופן קיצוני באופן שיתייחס לגורמים השורשיים מאחורי כישלונו בהשגת יעדיו המוצהרים בשלושת העשורים האחרונים.

בראש ובראשונה, על ישראל להכיר רשמית בזכותם של הפלסטינים למדינה ריבונית בשטחים שהיא כבשה מאז 1967. בכך, ישראל רק תחזיר את מהות ההכרה של אש"ף בזכותה של ישראל להתקיים. בביטחון ובשלום. , שהיווה את אבן היסוד של ההכרה ההדדית בהסכמי אוסלו בשנת 1993. עד שהכרה זו תובטח, אש"ף המורחב יכול לאמץ תוכנית המשקפת את כל קשת הדעות הפלסטיניות לגבי מה יהווה הסדר מקובל, אך במה יכול לשמר. האפשרות לפתוח בתהליך שלום רציני במסגרת משא ומתן שיוביל להקמת מדינה פלסטינית במסגרת "פתרון שתי המדינות".

לבסוף, בהתאם לחוק היסוד, הרשות הפלסטינית, באמצעות ממשלה שאושרה על ידי הארגון המורחב לשחרור פלסטין, נוטלת אחריות מלאה על ניהול ענייני העם הפלסטיני בגדה המערבית וברצועת עזה במהלך תקופת מעבר רב-שנתית. במהלך אותה תקופה, כל ההבנות בין ישראל והרשות הפלסטינית וכל פעולות הרשות הישראלית והפלסטינית יתבססו על מחויבות הדדית קפדנית לאי אלימות. בתום אותו שלב, תקיים הרשות הפלסטינית בחירות לאומיות במועד שיוסכם בתחילת תקופת המעבר.

הצעתי בעבר רפורמות דומות במאמר שפרסמתי ב-Foreign Affairs בשנת 2014. מאז, ללא ספק, רפורמות כאלה לא אומצו, בעיקר בשל חילוקי דעות פנימיים ומחלוקות בין סיעות. אבל בהתחשב בחומרת המצב הנוכחי, אולי סוף סוף הגיע זמנה, אם כי מאוחר מדי, כמובן, עבור האלפים שמתו. אבל עם עידוד ותמיכה של מדינות ערב, תוכנית זו יכולה להציע דרך מהימנה קדימה. יהיו הפגמים של החזון הזה אשר יהיו, הוא בהחלט יהיה טוב יותר מהאפשרויות שישראל שוקלת כעת, כולן יובילו ליותר אלימות ושפיכות דמים תוך צמצום הסיכויים להגיע לשלום בר קיימא.
*תרגום מאמר שהתפרסם במגזין האמריקני Foreign Affairs