חנק בלב מתחדש בכל פעם שאמו של האסיר, ואיל נעים אל-ג'הוב, מביטה בתמונה היחידה שמפגישה אותם בין כותלי הכלא, היא נאנחת ודמעות זולגות מעיניה.

אם ואאל בראיון עם Al-Quds.com על פרידתה מהכבד שלה, שמוצאה מהעיירה ביתא, דרומית לשכם ונידון למאסר עולם בבתי הכלא של הכיבוש הישראלי, במרץ ובנחישות רבה למרות עומק הסדק. בנפשה. עצוב מאוד.

היא מספרת לנו את פרטי מעצרו של בנה בנימה מתבכיינת, ואומרת: "ואל טעם את המרירות שבמאסר פעמיים, הראשונה כשהיה בן 16 ב-1992, ומעצרו נמשך שש שנים, במהלכן סיים את התיכון. "

שלוש שנים לאחר שחרורו - לפי אום ואאל - כלומר בתחילת האינתיפאדה הפלסטינית השנייה, הוא נעצר שוב ב-1 במאי 2001, כדי להידון למאסר עולם על ידי הכיבוש הבלתי צודק, ממנו בילה ( 22 שנים), לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטה הפתוחה אל-קודס לקבלת תואר ראשון. התמחות בשיווק, תוך כדי עבודה כרכז מכירות במקומון.

היא המשיכה בשקיקה: "הכיבוש לא הסתפק בלשלול ממני את בני עד שהוא מנע ממני לבקר אותו במשך ארבע שנים רצופות, ובאותה תקופה נהגתי לשלוח לבד את אחיו הצעירים לבקר אותו בכלא, ולאחר זמן רב. מאבק הצלחתי להשיג אישור כניסה, וגם הופתעתי שפעם אחת הלכתי לראות אותו שהוא לא צבא הכיבוש אפשר לי לעבור במחסום אל-טייבה, ולקחו את האישור שלי בלי הודעה מוקדמת".

אום ואיל מדברת בלבביות על הימים והשנים שבהן היא חיה בלי ואיל, ואומרת: "התחלתי להימנע מחלק מהעבודה הרגילה בבית כי זה מזכיר לי מיד את הבן שלי ואיל, במיוחד בהכנת חלק מהאוכל שרצה. כמו כן, כשאני רואה אותו, אנחנו לא מדברים על פרטי חיי היום-יום, ולכן השיחה שלנו מוגבלת לתנאי המשפחה". ומה נשתנה בהיעדרו, מאחר שכל אחיו הצעירים התחתנו והביאו ילדים לעולם, הוא לא יכול היה לראות. כל אחד מהם."

היא הוסיפה: "יום השנה להולדתו ב-23 במאי 1976 מתקרב, והיה נהוג בעבר שהנהלת הכלא מאפשרת לנו לצלם יחד למזכרת, אך כתוצאה מההליכים הלא הוגנים נגד בנינו הכלואים, אני לא אראה אותו אלא מאחורי ההגבלות שמונעות מאיתנו, מה שגורם לי להיות פחות שמח לראות אותו אחרי". לסבול כשיגיע הזמן לכל ביקור".

הרגע היפה ביותר היה עדיין בלבה הרך כשהצליחה לפגוש את בנה השבוי לראשונה ללא הגבלות, והיא יכלה לחבק אותו לכמה דקות, כדי לצלם איתו תמונה בודדת לפני מספר שנים , היא אמרה.

אום ואאל המשיכה את נאומה על מה שהיה נתון האסיר אל-ג'הוב בתאי הכיבוש, ואמרה: "אחרי 20 שנה שואל חי בבתי סוהר, הוא הוחזר ב-2021 שוב לבידוד, שבו תנאי התופת מהם סובלים כל האסירים. מתוכו, ובאותה תקופה מצבו הבריאותי נפגע והיו לו כיבים בבטן, ולאחר מכן הועבר לבית החולים ואז התייצב מצבו.

והיא הוסיפה: "בני נלחם בקרב הבטן הריקה מספר פעמים, והוא בילה עשרים ושבעה ימים בשביתה הארוכה ביותר שלו ב-2017, ובהחלט היו לי רגשות מעורבים כשנודע לי שאל נכנס לשביתת רעב פתוחה, ובאותו זמן לא יכולתי לדעת את החדשות שלו, שכן כל אמצעי התקשורת איתו נותקו, בדיוק כשתוכנית הביקורים נפסקת, שכן העניין הזה לא פשוט עבורנו כלל.

אום ואאל הפכה לקולו של בנה מחוץ לבתי הכלא של הכיבוש, והיא לא עזבה שום פעילות או ישיבה בסולידריות עם האסירים מבלי להשתתף בה, כדי להיות התמיכה התומכת לו ולחבריו במשפחות, מתוך אמונתה בחשיבות התפקיד שהיא ממלאת, בהתחשב בכך שזו החובה המינימלית שהיא יכולה להציע לבנה לשמור על שביב התקווה נוכח.למרות הכאב שלא חלף.

היא קוראת למשפחות האסירים להשתתף בכל הפעילויות לתמיכה בילדיהם בבתי הכלא, ומבטיחה להם שכל אירוע שנערך משפיע מאוד על לב ילדיהם ומעלה את רוחם, מה שגורם להם להרגיש מאוד שמחים כשהם רואים אותם דרך התקשורת הזמינה בבתי הכלא.

ראוי להזכיר כי האסיר אל-ג'הוב עבר בין מספר בתי כלא ישראלים עד שנכלא לאחרונה בכלא גלבוע, והוא מעביר את ימיו בקריאה ובכתיבת מאמרים על תנועת השבויים וכן בכתיבת ספרים בהם הוא מספר את מסע ייסורים בתוך משפחות, מחדש את חובתו הפטריוטית ביצירות ספרותיות אלו, כך שכונה "אבו אל-חורוף", והפך לאחד הסופרים של תנועת השבויים, ויש לו כמה פרסומים, ביניהם: ספר חלומות שבויים, והספר החוויה השרירותית בשיתוף האסיר כמיל אבו הניש.