הבתים הנטויים של עזה.. חיים התלויים על סף קריסה וגופים המתנגדים לכוח המשיכה

במראה המגלם את קשיחות המציאות הדיורית ברצועת עזה, משפחות פלסטיניות נאלצות לחיות בבתים שקירותיהם ורצפותיהם נטו כתוצאה מהתקפות אוויריות ישראליות. היבה ערפאת, אחת הדיירות בבניינים אלה, מתארת כיצד שעות השינה הופכות למאבק בכוח המשיכה, כאשר בני משפחתה מתעוררים ומוצאים את עצמם מחליקים ממקומם המקורי עקב נטיית הרצפה.

היבה מדגישה כי החיים בסביבה לא יציבה זו גרמו לבני משפחתה למחלות כרוניות הקשורות לאובדן שיווי משקל, כולל כאבי ראש מתמידים, סחרחורות, כאבי מפרקים וגב. היא מוסיפה כי המשימות היומיומיות הפשוטות ביותר, כמו הנחת בקבוק מים או בישול על כיריים, דורשות המצאת אמצעים לתמוך בחפצים ולמנוע מהם להחליק או להתהפך, מה שהופך את השגרה לנטל פיזי ונפשי.

הסיכונים אינם נעצרים בהיבט הבריאותי, אלא מתרחבים לבטיחות הפיזית הישירה, כאשר ילדים ומבוגרים חשופים להחלקה ומעידות חוזרות ונשנות בעת תנועה בתוך הבית. היבה מתארת מצב של בלבול ויזואלי הפוגע בתושבים, שכן הבתים הישרים הסובבים אותם נראים נטויים כאשר מסתכלים עליהם מחלונות ביתם, שהם מדמיינים שהוא ישר תחת השפעת ההרגל.

למרות תנאים מסוכנים אלה, התושבים מוצאים את עצמם נאלצים להישאר תחת גגות המאיימים בקריסה, ורואים במרירות החיים בבית נטוי עול קל יותר מאשר לחזור לאוהלים ולמרכזי מחסה. העדפה קשה זו משקפת את היקף משבר הדיור החמור שהותירו ההרס הנרחב בתשתיות וביחידות הדיור בכל אזורי הרצועה.

במודל נוסף של סבל, סאלח אחמד מתגורר בבניין שסטייתו מגיעה לכמטר ועשרים סנטימטרים, והוא כולל חמש משפחות המונות כ-50 נפשות. סאלח מציין כי הנטייה השפיעה אפילו על ביצוע פולחנים, כאשר המתפללים מתקשים מאוד להשתחוות ולהתייצב על הרצפה, מה שדורש מאמץ שרירי נוסף כדי להתנגד להחלקת הגוף.

סאלח סובל מכאב ראש קבוע המרוכז בעורף, וזקוק מדי יום לכעשר דקות מיד לאחר התעוררותו כדי לאפס את תחושת שיווי המשקל שלו לפני שהוא מסוגל ללכת. הוא מתאר כיצד דברים פשוטים כמו כוסות מים עלולים 'להתרחק' ממקומם עקב הנטייה, מה שהופך את הזהירות המרבית לחברה קבועה לכל תנועה בתוך קירות הבניין.

החשש הגדול ביותר הרודף את דיירי בניינים אלה הוא כל הפצצה קרובה, שכן הם חוששים שרעידות משנה יובילו לקריסת הבניין כולו. הבניינים שאיבדו את יסודותיהם נשענים כעת על עמודים מפוזרים ורעועים שאינם מבטיחים את מינימום הבטיחות המבנית, מה שהופך אותם לקברים פוטנציאליים לדייריהם בכל רגע.

אחמד ערפאת, הסובל מפגיעה בחוט השדרה, מצא את עצמו חסר יכולת להגיע לדירתו בקומות העליונות עקב נטיית המדרגות שהפכה למכשול בפני כיסא הגלגלים שלו. אחמד נאלץ להקים אוהל בכניסה לבניין כדי להתגורר בו, בעוד אשתו וילדיו חיים בקומות הנטויות, בהפרדה כפויה הנגרמת על ידי הגיאוגרפיה המעוותת של הבית.

מבחינה הנדסית, המומחה למבנים בסכנת קריסה, המהנדס מחמוד עובייד, מזהיר כי בתים אלה איבדו את יסודותיהם העיקריים על הקרקע. הוא מסביר כי היסודות אינם ממלאים עוד את תפקידם המבני, מה שהופך את סיווגם ההנדסי ל'בסכנת קריסה' באופן מוחלט, גם אם הם נראים לעין יציבים או מוצקים בחלקים מסוימים.

עובייד מדגיש כי בניינים אלה עומדים למעשה על 'סף תהום', וכי סכנת קריסתם קיימת בכל רגע ובאופן פתאומי, מה שעלול להוביל לתוצאות קטסטרופליות. הוא מציין כי תופעה זו מכסה כעת שטחים נרחבים ברצועת עזה, כאשר אלפי יחידות דיור נפגעו בדרגות שונות של נטייה וחולשה מבנית בלתי נראית.

בנוסף לסיכונים המבניים, בולט הממד הפסיכולוגי וההתנהגותי כאחת ההשלכות המסוכנות ביותר של חיים בסביבות לא יציבות, כאשר מומחים מדגישים כי היעדר יציבות מרחבית מוביל להפרעות חרדה ודיכאון. האדם מותאם באופן טבעי לחיות על רצפות ישרות, והפרעה באיזון זה שולחת אותות לחץ מתמידים למערכת העצבים.

סבל זה מגיע על רקע המשך סיכול מאמצי השיקום על ידי רשויות הכיבוש ומניעת כניסת חומרים הדרושים לשיקום מה שהרסה המלחמה. למרות שחלפו חודשים מאז הפסקת הפעולות הצבאיות, ההריסות המוערכות בכ-60 מיליון טון עדיין חוסמות את האופק בפני משפחות החולמות על בית בטוח וישר.

הערכות משרד העבודות הציבוריות והשיכון הפלסטיני מצביעות על כך שמכונת המלחמה הישראלית הרסה כ-90% מבתיה של הרצועה ותשתיותיה באופן ישיר או עקיף. הרס מקיף זה הפך את עזה לאזור אסון מבחינת דיור, כאשר מאות אלפי משפחות חסרות מקלט העומד במינימום הסטנדרטים האנושיים וההנדסיים.

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית, יותר מ-330 אלף יחידות דיור נפגעו באופן מלא או חלקי, המהווה יותר מ-70% מכלל היחידות ברצועה. נתונים מזעזעים אלה מסבירים מדוע הפלסטינים בוחרים לסכן את חייהם בתוך בתים נטויים, בהיעדר כל חלופות אחרות באופק הקרוב.

החיים בתוך בית נטוי אינם דומים לשום חיים נורמליים, שכן הכל דורש זהירות ושיווי משקל מתמידים.