מרכז עזה לזכויות אדם הביע את שאט נפשו העמוקה מהמשך מדיניות השרירותית של רשויות הכיבוש הישראליות, המונעת מאזרחים פלסטינים לחזור לבתיהם ברצועת עזה. המרכז הדגיש כי צעדים אלו פוגעים בקבוצות פגיעות הכוללות נשים, ילדים, חולים וקשישים, ומשקפים מגמה ישראלית הולכת וגוברת להגביל את זכות השיבה, להעמיק את פירוק המשפחות הפלסטיניות ולכפות מציאות בשטח המקבעת עקירה כפויה.
המרכז לזכויות אדם הבהיר בהצהרה כי קיבל לאחרונה מספר הולך וגדל של עדויות המאשרות את מניעת הכיבוש מתושבי הרצועה לחזור דרך מה שמכונה 'סירוב ביטחוני'. תהליך זה מתבצע באמצעות מנגנון מורכב המתחיל ברישום שמות בשגרירות הפלסטינית בקהיר או דרך חברות תיאום פרטיות, ולאחר מכן הרשימות מוצגות בפני גורמי הביטחון של הכיבוש לבדיקה, תהליך שיכול להימשך שבועות ולרוב מסתיים בהחלטות סירוב מפתיעות.
הדו"ח ציין כי החלטות המניעה ניתנות ללא מתן נימוקים משפטיים ברורים, ואין מנגנון יעיל לערעור על החלטות בלתי צודקות אלו. מצב זה הפך את זכותו של האזרח לחזור למולדתו, שהיא זכות יסוד המובטחת על ידי החוקים הבינלאומיים, ל'פריבילגיה' הכפופה לרצון היחיד ולמצב הרוח הביטחוני של רשויות הכיבוש, מה שמכפיל את סבלם של אלה שנתקעו בחו"ל.
המרכז תיעד מקרים הומניטריים כואבים של נשים שנתקעו מחוץ לרצועה במשך חודשים ארוכים, ונמנע מהן להתאחד עם בעליהן וילדיהן החיים בתנאי מלחמה בתוך עזה. הנתונים כללו גם מקרים של חולים שסיימו את מסעות הטיפול שלהם בחו"ל ונשארו מנועים מלחזור, מה שהכניס אותם לתנאים הומניטריים ופסיכולוגיים קשים ביותר כתוצאה מהריחוק הכפוי מיקיריהם.
בעדות מרגשת, אמרה האזרחית (מ.מ.) בת ה-34, כי עזבה את עזה לטיפול והותירה מאחור את בעלה וילדיה, וכשניסתה לחזור דרך מצרים, נדהמה מההחלטה למנוע ממנה כניסה מסיבות ביטחוניות. היא הוסיפה במרירות כי חשבה ששעות ספורות מפרידות בינה לבין חיבוק ילדיה, אך כעת היא חווה הלם מכיוון שאינה יודעת את הסיבות המונעות ממנה לפגוש את משפחתה מזה כשנתיים.
מצדה, גברת עיישה (42) סיפרה על ניסיונה עם המניעה, והדגישה כי החליטה לחזור למרות סכנות המוות והרעב בעזה כדי להיות לצד משפחתה שאיבדה כמה מבניה. היא תהתה בזעם מדוע נדרשת הסכמת הכיבוש לחזרתה לביתה ההרוס, ותיארה את חייה כנתונים להחלטה לא ידועה בסיבותיה ובתזמונה, מה שמשקף את גודל הדיכוי שחווים העקורים.
גם קשישים לא נמלטו ממדיניות זו, כאשר הקשיש עבד אל-עזיז (68) דיווח כי עזב את הרצועה לטיפול מתוך מחשבה שהחזרה תהיה קלה ברגע שיחלים. עבד אל-עזיז הביע את כאבו העמוק מהבדידות בגלות ומהדאגה המתמדת לבניו ונכדיו בעזה, והדגיש כי רצונו היחיד הוא לחזור להיות עם משפחתו, יהיו התנאים קשים ככל שיהיו בתוך הרצועה.
המרכז לזכויות אדם הדגיש כי צעדים אלו מהווים הפרה בוטה של חופש התנועה והזכות לחזור למולדת, וציין כי אלה שזוכים לאישור סובלים ממסע חזרה משפיל. מסע זה כולל בדיקות ממושכות ותחקורים חוזרים ונשנים במרכזי הגבול, בנוסף להחרמת חפצים אישיים וחשיפה להשפלה מכוונת מצד חיילי הכיבוש.
הדו"ח חשף גם תיעוד של מקרים של מעצר אזרחים חוזרים למרות שהיו להם אישורים מוקדמים, בנוסף לחשיפת חלקם, כולל נשים, למכות, התעללות וסחיטה במהלך הליכי המעבר. המרכז ראה במעשים אלו הפרות חמורות של כללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי ודיני זכויות האדם הבינלאומיים המגנים על אזרחים בעת סכסוך.
המרכז הזהיר בסיום הדו"ח כי השליטה במעברים ושימוש בחופש התנועה כנשק נגד אזרחים נועדו בעיקר לצמצם את הנוכחות הפלסטינית בעזה. הוא הדגיש כי מדיניות זו נועדה ליצור סביבה דוחה הדוחפת את התושבים להישאר מחוץ למולדתם, ואלו הן פרקטיקות הסותרות לחלוטין את ההתחייבויות המשפטיות המוטלות על ישראל ככוח כובש על פי האמנות הבינלאומיות.
אני מרגישה שחיינו תלויים בהחלטה שאיננו יודעים את סיבותיה ואת מועד שינויה; מדוע חזרתי לביתי ההרוס דורשת אישור מהכיבוש?
שתף את דעתך
דו"ח זכויות אדם: הכיבוש מקבע עקירה כפויה על ידי מניעת חזרת נשים וקשישים לעזה