Logo
Logo
Logo
Logo
Logo
Logo
Logo
Logo
Logo

מקומי

ה 17 אפר 2025 1:46 pm - שעון ירושלים

שואת עזה טורפת יותר מ-18,000 ילדים... העולם נכשל במבחן המוסרי וההומניטרי החשוב ביותר שלו

קאזם אבו חלף: ישנם נתונים מזעזעים המשקפים את היקף הטרגדיה ההומניטרית שחוו ילדים ברצועת עזה לאחר 18 חודשים של לוחמה ישראלית מתמשכת.

חאלד קזמר: מספר הילדים שנהרגו בשנה אחת של המלחמה בעזה עולה על מספר קורבנות המלחמות ברחבי העולם בעשור שלם.

ד"ר עבדול מג'יד סוואילם: פשעי ישראל בעזה, במיוחד נגד ילדים, מייצגים ביטוי מסוכן של עקרונות "רצח עם, טיהור אתני, אכזריות, נקמה וסדיזם".

ד"ר סוהיל דיאב: ישראל מנהלת את המלחמה הדמוגרפית האחרונה שלה לאחר שמיצתה את כל האפשרויות, בעוד העולם עד לקריסה מוסרית חסרת תקדים.

יאסר מנאע: הטבח הגלוי בילדים פלסטינים הוא הצהרה ברורה על כישלון העולם במבחן המוסרי וההומניטרי החשוב ביותר שלו.




בעיצומה של אחת הטרגדיות ההומניטריות הנוראיות ביותר של העידן המודרני, עומדים ילדי רצועת עזה בפני מלחמת השמדה ישראלית חסרת רחמים, קוצרים את חייהם, הורסים את עתידם ועוקרים אותם ממשפחותיהם ומהשורשים הפסיכולוגיים. יותר מ-18,000 ילדים נהרגו במלחמה הזו, ועשרות אלפים נוספים נותרו ללא הורים, או אפילו מקלט בטוח.

מספרים מזעזעים מדברים על טרגדיות המוניות באזור גיאוגרפי קטן שהפך למקום מוות, שבו אין מקום בטוח ואין חיים הדומים לחיים.

גורמים בינלאומיים, סופרים ופעילי זכויות אדם, המדברים בנפרד עם אל-קודס, אומרים כי הדבר בא על רקע קריסה כמעט מוחלטת של מערכות הבריאות והחינוך, בעוד שעשרות אלפי ילדים מוצאים את עצמם בין הריסות בתי הספר והבתים שלהם, פצועים בגופם ובנפשם, משוללים מהזכויות הבסיסיות ביותר שלהם לטיפול, חינוך ובטיחות. כבר לא מספרים סיפורים על איתנות גבורה או על חלומות ילדות, אלא על איברים קטועים, צרחות המתנשאות מעל ההריסות, ואמהות שמחפשות את ילדיהן בהריסות.

הם טוענים שבתוך הגיהינום הפתוח הזה, המצפון העולמי טרם התעורר. הגינויים ביישנים, עמדות בינלאומיות בררניות, סיוע הומניטרי משמש כקלף מיקוח ורוצחים זוכים לחסינות פוליטית ומשפטית. זהו רצח עם מוצהר, המתרחש מדי יום. ילדים מצטמצמים למספרים בלבד בדיווחי שטח, סצנה שחושפת את הכישלון המוסרי וההומניטרי של המערכת הבינלאומית.


ילדי עזה חיים ב"מבוך מוות"


דובר יוניסף, קאזם אבו חלף, אומר כי נתונים מזעזעים משקפים את היקף הטרגדיה ההומניטרית הניצבת בפני ילדים ברצועת עזה לאחר 18 חודשים של לוחמה ישראלית מתמשכת. הוא מתאר את סבלם כ"מציאות ללא מקבילה" בעולם, למרות נוכחותם של קונפליקטים אחרים, כמו בסודן.

אבו חלף מסביר כי מספר הילדים שאיבדו את הוריהם בעזה הגיע לכ-39 אלף, 37 אלף מהם איבדו הורה אחד (אבא או אם), בעוד 2,000 ילדים איבדו את שני ההורים. אבל הנושא החמור ביותר הוא נוכחותם של 17,000 ילדים "ללא ליווי" - שהופרדו ממשפחותיהם ללא גורל ידוע - ורק כ-300 מהם התאחדו עד כה.

"ילדים בעזה משלמים מחיר כבד על אזור גיאוגרפי קטן כל כך", אמר אבו חלף. "מספר הילדים הנפגעים ב-18 החודשים האחרונים עולה על כל מקום אחר בעולם, יחסית לאוכלוסייה".

אבו חלאף מציין כי על פי דיווחים סטטיסטיים מיוחדים, כ-16,500 בני אדם זקוקים מאוד ליציאה מרצועת עזה לקבלת טיפול רפואי, כולל יותר מ-4,000 ילדים. פחות מ-2,000 מהזקוקים לטיפול יכלו לעזוב מאז אוקטובר 2023, כולל 632 ילדים, בשל הגבלות ישראליות.


סבלם של ילדים פצועים וקטועים


אבו חלף מדבר על סבלם של ילדים פצועים, במיוחד אלה עם קטיעות גפיים, הסובלים ממחסור בתרופות ובטיפול רפואי בעקבות הרס מערכת הבריאות.

אבו חלאף מצביע על שכיחותם של משברים פסיכולוגיים בקרב ילדים עקב טראומה יומיומית, ואמר: "כל הילדים בעזה, המהווים מחצית מאוכלוסיית עזה, זקוקים לתמיכה פסיכולוגית דחופה".

אבו חלף מאשר שילדים בעזה איבדו שנתיים רצופות בבית הספר, כאשר רוב בתי הספר נהרסו וחלקם הוסבו למקלטים.

אבו חלף מותח ביקורת על הפיכתו של הסיוע ההומניטרי ל"כלי מיקוח" מדיני, למרות שהחוק הבינלאומי מחייב אותו ללא תנאי. כל זה מתרחש בתוך שקט וחוסר מעש בינלאומיים.

אבו חלף מציין כי ההפצצות המתמשכות, העקירה והמלחמה המתמשכת הפכו את חיי הילדים ל"מבוך מוות", ללא מקום בטוח להיות בו. בינתיים, רבים סובלים מקור, רעב וצמא בשל האיסור על כניסת אספקה חיונית במשך יותר מחודש וחצי.

אבו חלף מבקר את הקהילה הבינלאומית על "חוסר המעש" שלה והגבלת עצמה ל"גינויים", תוך שימוש בסיוע כ"כרטיס לחץ".

אבו חלף אומר, "עזה הפכה למודל לאסון ההומניטרי המתרחש לנגד עיני העולם. ילדים מתים מרעב או מהפצצות, ואף אחד לא עושה מעשה".

אבו חלף מזהיר כי המשך המלחמה פירושו הרס של דור שלם, הקורא לפתיחה מיידית של המעברים, סיום המצור והעמדה לדין של כל המעורבים בפשעים אלו.



עזה הפכה ל"בית קברות לילדים"


חאלד קוזמר, מנכ"ל ההגנה למען ילדים בינלאומיים - פלסטין, מצדו תיאר את סבלם של ילדים ברצועת עזה כ"פשע חסר תקדים" בהיסטוריה המודרנית, וטען כי מספר הילדים שנהרגו בשנה אחת של מלחמה עולה על מספר קורבנות המלחמות ברחבי העולם בעשור שלם. הוא ציין כי עזה "הפכה לבית קברות לילדים", כפי שניסח זאת מזכ"ל האו"ם.

קזמר טוען כי הנתונים המתעדים את פשעי הכיבוש נגד ילדים בעזה הם "מבישים" לאנושות בהיסטוריה המודרנית, ומציין כי מספר הילדים הקדושים עלה על 18,000 מאז תחילת המלחמה, בעוד ששמותיהם של רבים מהם נותרו עלומים בשל גודל האסון וחוסר היכולת לתעד אותם במלואם.

"במלחמת 2014 רשמנו 555 ילדים קדושים, והיו לנו פרטים על כל מקרה. היום יש לנו 18,000 קדושים, ואפילו לא יודעים את השמות של כולם", אומר קזמר.

קזמר מתייחס לטרגדיה האנושית הרחבה יותר, שבה יותר מ-39,000 ילדים איבדו את תמיכתם המשפחתית, בין אם בגלל אובדן של אחד ההורים או שניהם, והותירו צלקות פסיכולוגיות ופיזיות לכל החיים.

קזמר מציינת כי ישנם למעלה מ-11,000 נעדרים, 40% מהם ילדים, בנוסף לאלפי מקרים של כריתת גפיים בקרב ילדים, המהווים נכות קבועה לאור קריסת מערכת הבריאות.


"הרעבה" ככלי מלחמה


קזמר טוען כי הכיבוש לא הגביל את עצמו להרג ישיר, אלא גם נהג במדיניות של "הרעבה" ככלי מלחמה. הוא מסביר שלפחות 52 ילדים תועדו כמתו מרעב, בעוד שמאות אלפים נוספים סובלים מתת תזונה חמורה וממחסור במי שתייה.

"המחלות מתפשטות בקצב חסר תקדים, ובתי חולים כבר לא מסוגלים לתפקד לאחר שנהרסו באופן שיטתי", אומר קזמר.

קזמר מציין כי הרס תשתיות הבריאות בעזה הוא "תקדים מסוכן בתולדות הסכסוך", שכן בתי חולים הופצצו על ידי מטוסים וטנקים, מה שמונע מהרצועה לספק שירותים רפואיים בסיסיים.

קזמר מספר את סיפורה של ילדה שטופלה בשל קטיעה של רגל וחלמה להחלים ולהיות רופאה, לפני שישראל הפציצה את בית החולים בו שהתה, מה שהוביל למותה. החלום שלה מעולם לא התגשם.

קזמר טוען כי יותר מ-700,000 ילדים נשללו מזכותם לחינוך בעקבות הרס של בתי ספר ואוניברסיטאות, ומזהיר כי החמצת שנתיים רצופות של לימוד יביא לדור פצוע ללא עתיד. הוא מדגיש כי הפרה זו נוגדת בבירור את החוק הבינלאומי, המבטיח את החינוך כזכות יסוד.

קזמר מציינת כי אחוז הילדים מבין הנפגעים בעזה עלה מ-20% במלחמות קודמות לכ-40% כיום, סיבה המיוחסת לצפיפות האוכלוסין הגבוהה ברצועה, שבה ילדים מהווים 47% מהאוכלוסייה.


חיילי הכיבוש מתפארים בצילומי פשעיהם.


"ישראל מבצעת את הפשעים שלה לעיני כל העולם", אומר קזמר. "למעשה, חייליו מתפארים בצילומי הפשעים שלהם". הוא מצטט מקרים שתועדו על ידי חיילים ישראלים שפוצצו בתים פלסטינים ושלחו אותם כ"מתנות" לקרוביהם.

קזמר מותח ביקורת על הקהילה הבינלאומית, במיוחד את ארה"ב ומדינות המערב, ומתאר אותן כ"שותפים ברצח עם" בשל תמיכתן הצבאית והפוליטית בישראל והגנתן עליה בפורומים בינלאומיים.

קזמר מבקר גם את חוסר המעש של בית הדין הפלילי הבינלאומי, שנקט רק נגד מספר מצומצם של מנהיגים ישראלים, למרות ראיות נרחבות לפשעיהם.

קזמר טוען כי החלטות בית הדין הבינלאומי, שראו את מעשיה של ישראל כ"רצח עם", לא יושמו בשל מה שהוא מתאר כ"צביעות בינלאומית", שבה אמות מידה משפטיות מיושמות באופן סלקטיבי.

"המערב מתיימר להגן על זכויות האדם, בזמן שהם שורפים אותן בעזה. המצפון העולמי מת", אומר קזמר.

קזמר קורא להפסקת אש מיידית, מתן סיוע הומניטרי ואחריות של כל האחראים לפשעים אלה, מתוך אמונה שהשתיקה הבינלאומית רק מעודדת את ישראל להמשיך ברצח העם שלה.

"אנחנו לא יכולים לספור את הקדושים מדי יום בזמן שהעולם צופה", אומר קזמר. "כל ילד שנהרג הוא פשע ששורף את מצפונה של האנושות".



מקרה מזעזע של חוסר יכולת אנושית להרג


בתורו, הסופר והאנליטיקאי הפוליטי ד"ר עבדול מג'יד סוויילם: ההרג, ההרס והסבל האנושי הנגרם לילדי עזה צריכים לעורר את מצפונה של האנושות כולה. עם זאת, התגובה הבינלאומית נותרה מתחת לסטנדרט הנדרש, ומשקפת מצב מזעזע של חוסר התאמה אנושית מול "הרג מכוון ונקמה סדיסטית".

סוואילם מסביר כי כישלון זה בתגובה ההומניטרית לפשעים הישראלים נגד תושבי רצועת עזה, במיוחד ילדים, נובע מהיעדר ארגון אמיתי של מצפון אנושי, שאמנם נוכח בליבם, אך לא תורגם לשדולות לחץ המסוגלות לעצור את רצח העם הזה.

סווויילם טוען כי הפשעים הישראלים שבוצעו בעזה, במיוחד נגד ילדים, מייצגים ביטוי מסוכן לעקרונות "רצח עם, טיהור אתני, ברבריות, נקמה וסדיזם", תכונות הרווחות במנטליות הישראלית, אשר לאור התמיכה הפוליטית והצבאית המוחלטת של ארצות הברית, משוחררת מכל מגבלה מוסרית או משפטית.


המערב ישלם את המחיר על שותפותו לאכזריות הישראלית.


סוואילם מציין כי האחריות אינה נופלת רק על הכיבוש ותומכיו, אלא כוללת גם את הממסד הפוליטי המערבי, שעד כה לא הצליח לנקוט עמדה מוסרית והומניטרית ברורה. הוא מזהיר שההיסטוריה תגנה את השתיקה הזו, והמערב ישלם מחיר כבד על שותפותו לאכזריות הישראלית.

סוואילם מותח ביקורת על המשטר הערבי והאסלאמי הרשמי על כך שלא נקטו בשום פעולה, למעט כמה הפגנות ועמדות רגשיות, אותן הוא מתאר כבלתי מסוגלות להקים קבוצת לחץ אמיתית לעצור את מעשי הטבח.

סוואילם מדגיש כי התנועה בתוך החברה הישראלית הדורשת להפסיק את המלחמה בעזה אינה נובעת ממניעים הומניטריים או מדחיית אכזריות, אלא מוגבלת לדרישה לשחרור אסירים ישראלים, בעוד הרג ילדים פלסטינים מעסיקים אותם בכל דרך שהיא.

סוואילם אומר: "כל מי שמאמין שהחברה הישראלית יכולה להיות מונעת ממניעים הומניטריים, כפי שקרה עם עמים אחרים לאחר שמדינותיהם ביצעו פשעים לאורך ההיסטוריה, הוא הזוי. זוהי חברה המונעת אך ורק על ידי מניעי השנאה הגזעניים שלה, והיא מרוחקת לחלוטין מכל ערכים תרבותיים או הומניטריים".


ישראל חוזרת ל"כיכר הנכבה 1948"


ד"ר מצידו מאשר. סוהיל דיאב, פרופסור למדעי המדינה ומומחה לענייני ישראל, אמר כי הכוונת ילדים בעזה היא חלק מאסטרטגיה ישראלית שיטתית ל"פתרון דמוגרפי" כחלופה לכישלון הפרויקט הציוני בהשגת מטרותיו באמצעים אחרים. הוא ציין כי היא מחזירה את ישראל ל"נכבה של 1948" לאחר קריסת הנרטיבים הפוליטיים והצבאיים שלה.

דיאב מסביר שהזווית הראשונה טמונה בהבנה הישראלית ש"הפתרון הדמוגרפי" הוא האופציה היחידה לאחר שאמצעים אחרים נכשלו. הנשנושים הגיאוגרפיים נכשלו לאחר שהסיפוח הפורמלי של השטחים נתקע, והלגיטימיות הבינלאומית קרסה עם חשיפת שווא הטענות הדמוקרטיות הישראליות, מה שהוביל לחזרה למודל 1948 של רצח עם ועקירת אוכלוסין, כפי שהתרחש במהלך הנכבה.

"הרג ילדים אינו מעשה אקראי, אלא חלק ממשוואה מתמטית להבטיח עליונות דמוגרפית יהודית", אומר דיאב.

הזווית השנייה, לפי דיאב, היא הירידה המוסרית המהדהדת של ישראל, שכן היא הגיעה לשלב של "אדישות למוסדות בינלאומיים או ללחצים הומניטריים", בעוד שהזווית השלישית מראה על אימפוטנציה בינלאומית המחולקת לשלושה צירים: ארצות הברית, המשתתפת באופן פעיל בפשע באמצעות תמיכה צבאית ופוליטית; הקהילה הבינלאומית, הנקרעת בין דחיית הפשעים לבין אי התמודדות עם ישראל מחשש לתמוך בחמאס; והעולם הערבי, שבו חלק מהמשטרים הערביים רואים במלחמה אמצעי להחליש הן את ישראל והן את ההתנגדות, המייצגת את הציר האיראני.


מבחן אמיתי למצפון האנושי


דיאב מתייחס לסיבות ההיסטוריות והאידיאולוגיות המניעות את האלימות הישראלית ואת המרדף להרג והשמדת העם הפלסטיני, במיוחד ילדים, ומצביע על שלושה גורמים עיקריים: הדוקטרינה התלמודית המעניקה לגיטימציה ל"הרג מנע" של כל מי שנחשב לאיום, ומצטטת את ספרו של העיתונאי הישראלי ברגמן (2018), שתיעד את ההתנקשויות הפוליטיות הללו מאז 21470. דוקטרינה.

הגורם השני, לפי דיאב, הוא החזון הביטחוני הציוני המבוסס על רעיון "עם ללא ארץ לארץ ללא עם", שגרם לטיהור אתני מאז 1948, שהוביל למעשי טבח כמו כפר קאסם (1956).

דיאב מצביע על הגורם השלישי: תסביך הרדיפות גם בקרב יהודים חילונים, החווים "פרנויה קולקטיבית" שמאלצת אותם לחפש אויב קבוע כדי לחזק את האחדות הפנימית.

דיאב מזהיר כי המצב הנוכחי מייצג רגע ייחודי, שכן ישראל מנהלת את המלחמה הדמוגרפית האחרונה שלה לאחר שמיצתה את כל האפשרויות האחרות, והעולם עד לקריסה מוסרית חסרת תקדים בהתמודדות עם פשעים. דיאב טוען שההיסטוריה לא תסלח לשותפים, במיוחד מאז שהראיות לרצח עם הפכו ל"פומביות".

"מה שקורה בעזה הוא לא רק מלחמה, אלא מבחן אמיתי למצפון האנושות, וילדים הם המדד שמראה את הכישלון של כולם", אומר דיאב.


עדות מרשיעה לקריסת מערכת הערכים הבינלאומית


הסופר והמומחה לענייני ישראל, יאסר מנא, אומר שמה שילדי עזה נתונים לו לא יכול להיחשב רק תיאור רגשי של מצב הומניטרי טרגי, אלא "עדות מזעזעת לקריסת מערכת הערכים הבינלאומית". הוא מציין כי "הטבח הגלוי בילדים פלסטינים הוא הצהרה ברורה על כישלון העולם במבחן המוסרי וההומניטרי החשוב ביותר: הגנה על ילדים".

מאנאא סבור כי הצהרותיהם של חלק מבכירי האו"ם, שתיארו את מה שקרה כ"חסר תקדים בהיסטוריה המודרנית", מאשרות בעקיפין שמוסדות בינלאומיים הסתפקו בצפייה מבלי לנקוט בפעולה ממשית. לדעתו הדבר משקף כישלון כפול: חוסר יכולת לעצור את הפשעים וחוסר יכולת לאכוף את החוק הבינלאומי, שנראה סלקטיבי בטיפול בדם פלסטיני.


הרג ילדים על בסיס אידיאולוגיה שורשית


מאנע טוען כי הכוונה לילדים אינה תוצאה של טעויות צבאיות או מה שמכונה "נזק נלווה", אלא תוצאה של רקע אידיאולוגי מושרש עמוק בתוך פלגים מסוימים בממסד הביטחוני והמדיני הישראלי, הרואה בילדים פלסטינים "אויב נדחה", מתוך אמונה ש"הרג הזרע" הוא הערובה להמשך השליטה בעתיד.

מאנע טוען כי גישה זו משקפת רצון ישראלי ברור "להרוס פסיכולוגית את החברה הפלסטינית" על ידי פגיעה בחוליה החלשה ביותר: הילדות.

"נקמה בילדים היא לא רק נשק צבאי, אלא גם נשק פסיכולוגי שנועד להחדיר ייאוש באנשים ולהרוג כל תקווה לעתיד", אומר מאנה.

מאנאא סבור כי ההיבט המסוכן ביותר בפשעים הללו הוא "השתיקה הבינלאומית", המשדרת מסר מרומז כי "מותר לשפוך דם פלסטיני, ושפטור מעונש הפך לנורמה".




תגים

شارك برأيك

שואת עזה טורפת יותר מ-18,000 ילדים... העולם נכשל במבחן המוסרי וההומניטרי החשוב ביותר שלו

מיכל לפני 3 ימים

عسقلان - فلسطين المحتلة 🇮🇱

על מה אתה מתלונן ? מה שחמאס עשה ב-7.10 זה נאציזם ! לשרוף ילדים קטנים בקיבוצים, לאנוס ולשחוט נשים צעירות, לחטוף תינוקות, ילדים, נשים, קשישים, לרצוח בידיים את 2 ילדי ביבס - ואתה

المزيد في מקומי