ניתוח חדשות

מומחים סבורים כי התקיפה השנייה שהפנתה איראן נגד ישראל באמצעות מטח טילים ב-1 באוקטובר מהווה הסלמה גדולה בסכסוך המתמשך בין שתי המעצמות האזוריות. לאחר חיסול ישראל של מנהיג חמאס איסמעיל הנייה בטהראן ב-31 ביולי, וחיסולו של מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה והגנרל עבאס נילפורושאן ממשמרות המהפכה האסלאמית בביירות ב-27 בספטמבר, איראן פתחה במתקפה גלויה וישירה נגד האויב המושבע שלה. כעת הסכסוך בין איראן וישראל מאיים לדחוף את כל המזרח התיכון לסף מלחמה אזורית מלאה.

לא משנה אם המלחמה הזו תתקיים או לא, חילופי התקיפות בין איראן לישראל כבר יצרו משוואת כוח אזורית חדשה שתחזיק מעמד הרבה מעבר לעימות הספציפי הזה. "התבררו שבע השלכות אסטרטגיות ארוכות טווח של הסכסוך בין איראן לישראל", לפי מגזין Foreign Policy, המתמחה בענייני חוץ אמריקאים.

ראשית, הבסיס לביטחון הלאומי והאסטרטגיה הצבאית של איראן עובר בהדרגה מהסתמכות על בעלות ברית צבאיות שאינן מדינתיות באזור לעבר צורה חדשה של הרתעה. ניתן לראות את השינוי העמוק הזה בהחלפת דמויות מפתח בארגון הצבאי האיראני: מגנרל קאסם סולימאני, לשעבר מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים שהיה אחראי על המבצע הצבאי החוץ-טריטוריאלי האיראני באזור, ועד הגנרל. אמיר עלי חאג'יזדה, מפקד כוחות התעופה והחלל של משמרות המהפכה. זה מצביע על כך שאסטרטגיית השטח האפור של איראן, שהעניקה עדיפות לסכסוך עקיף על ידי בעלות ברית שאינן מדינתיות כולל חמאס וחיזבאללה, היא כעת גישה משלימה.

שנית, לפי המגזין, איראן גם נטשה את עמדתה של "סבלנות אסטרטגית". מאז תום המלחמה העקובה מדם בת שמונה השנים עם עיראק, מנהיגי הצבא האיראניים אימצו אסטרטגיה סמויה של ספיגת כאב רב תוך תגמול בזמן שבחרו. עם זאת, עשרות שנים של חתרנות ישראלית מתמשכת על אדמת איראן הפחיתה את ה"עמימות האסטרטגית" האיראנית למה שנודע כ"סבלנות אסטרטגית פסיבית", המאופיינת בהיעדר אמצעי תגמול. למרות חוסר הרצון לכאורה לקבל החלטות מדיניות פנים נועזות, איראן נטשה כעת את סבלנותה האסטרטגית בפעם השנייה. היא הגיעה למסקנה, לאחר לחץ עז מצד תומכים משפיעים ודעת קהל רחבה יותר במדינה, כי אי תגובה תהווה נקודת מפנה אסטרטגית.

שלישית, איראן קבעה כעת מדיניות הרתעה גלויה לעין.

התגובה החזקה שפתחה משמרות המהפכה האיראניים הדגימה גם את רצונה ויכולתה של איראן לבצע מתקפה הרסנית על ישראל. בניגוד לתקיפה הראשונה ב-13 באפריל, בה יורטו רוב הטילים והמל"טים האיראנים, מתקפת הטיל השנייה הוכיחה את עצמה כמוצלחת, שחדרה למערכות הגנה ישראליות מתקדמות.

"למרות שלישראל יש את אחד המרחבים האוויריים המוגנים ביותר בעולם, המצויד בטכנולוגיה העדכנית ביותר נגד טילים, כמה טילים איראניים הצליחו לפגוע בשדות התעופה הגדולים בישראל", לפי המגזין.

זה מדגיש את מרכזיותו של כוח הטילים באסטרטגיית הביטחון הלאומי של איראן, ומחזק כי יכולות הטילים שלה צפויות להישאר בלתי ניתנות למשא ומתן בשיחות עתידיות עם המערב. לטהראן עשויה כעת להיות יותר מוטיבציה להגביר את היכולות הצבאיות שלה, שעשויות לכלול פריסת מטוסי קרב מסוג סוחוי Su-35, רכישת מערכות הגנה מפני טילים מתוצרת רוסית, והרחבת שיתוף הפעולה הצבאי עם מוסקבה.

רביעית, נקבע הקו האדום החדש של איראן כלפי ישראל. במשך קרוב ל-15 שנה, תל אביב ביצעה תקיפות הרסניות על בסיסים צבאיים איראנים בסוריה, אפילו מכוונת ישירות לגנרלים איראנים בכירים. עם זאת, הפצצת ישראל על הקונסוליה האיראנית בדמשק ב-1 באפריל חצתה רף קריטי, מה שגרם לאיראן לפגוע שוב בישראל עם מטח של טילים ומזל"טים פחות מתקדמים שבועיים לאחר מכן. זו הייתה קריסה של הקווים האדומים המסורתיים של איראן עם ישראל.

בתגובה לפעולות ישראליות מתמשכות, לרבות חיסול מנהיג חמאס בטהרן וחיזבאללה בביירות, התגובה של איראן נועדה לשקם רמת הרתעה. בפעם הבאה חצתה איראן שני קווים אדומים חשובים: פגיעה בשטח ישראל משטחה ופגיעה במדינה חמושה בגרעין. מעניין שאיראן פגעה בשטחה של מעצמה גרעינית אחרת, פקיסטן, לפני פחות מעשרה חודשים. המסר של טהראן היה ברור: קדושת שטחה מהווה קו אדום בסיסי הן לממשלה והן לחברה, גם אם היא אינה יכולה להגן באופן מלא על הבסיסים הצבאיים שלה בלבנט מפני תקיפות אוויריות ישראליות. בהיעדר קו אדום מוצק שיכיל את היריבות האיראנית-ישראלית, שני הצדדים עשויים לשאוף לשרטט מחדש את הגבולות באמצעות המשך חילופי שביתות, במיוחד בתקופה שלפני הבחירות לנשיאות ארה"ב השנה.

חמישית, נראה שהשפעתה של איראן על הרחוב הערבי גברה. רווחי הכוח הרכים מהמתקפה האחרונה הזו, ככל הנראה, ישחזרו את הפופולריות של איראן בעולם המוסלמי, שהוכתמה בשנים האחרונות.

שישית, תגמול ישראלי נגד איראן עלולה להוביל לשינוי קיצוני במדיניות הגרעין של טהראן. באיראן נשמעים קולות חזקים, רובם מהמחנה הקשיח, הקוראים למרדף אחר אנרגיה גרעינית כאמצעי אסטרטגי להשבת ההרתעה המלאה של המדינה. תומכים אלו טוענים כי הכלי היעיל ביותר שיש לאיראן להרתיע את התוקפנות הישראלית טמון בהחלטתה האסטרטגית לפיתוח מלא של נשק גרעיני. הטיעון מאחורי טיעון זה עשוי לצבור תאוצה משמעותית בעקבות כל התקפת תגמול ישראלית פוטנציאלית על התשתית הגרעינית של איראן.

כתוצאה מכך, האפשרות של כל תקיפה צבאית ישראלית עשויה לשמש להאצת המרדף של טהראן אחר אנרגיה גרעינית. האובססיה של המערב לפירוק מוחלט של איראן מנשקה, יחד עם מתן צ'ק ריק לישראל כדי ללחוץ על בעלות בריתה שאינן מדינתיות של איראן בלבנט ואפילו בשטח האיראני, עשויות להוביל לתוצאות בלתי צפויות: איראן חמושה בנשק גרעיני.

שביעית, הסכסוך הזה מדגיש את ההתנגשות בין כוח טכנולוגי לכוח גיאופוליטי. בעוד שאיראן נהנית מיתרונות גיאופוליטיים משמעותיים, עקב אכילס של ישראל טמון בחולשתה הגיאופוליטית, מוגבלת לשטח קטן בין נהר הירדן לים התיכון. ההבדל הגיאופוליטי הזה עיצב את האסטרטגיות שלהם, שכן איראן מעדיפה פעולות באזור אפור הנתמכות על ידי רשת בעלות בריתה שאינן מדינתיות, בעוד שישראל מסתמכת על אסטרטגיית הלם ותקיפה מונעת ראשונה ששורשיה בעליונות טכנולוגית.

למרות שהטכנולוגיה משחקת תפקיד חשוב יותר ויותר במהפכות צבאיות, גורמים גיאופוליטיים נותרו חיוניים בעיצוב מהלך היריבות האזוריות. הטכנולוגיה שוחקת את המשקל של מציאות גיאופוליטית מתמשכת, אך לעולם לא תוכל למחוק אותן לחלוטין. במובן זה, הסכסוך האיראני-ישראלי המתגבר מאתגר גם נרטיבים פשטניים על "סוף המזרח התיכון" במדיניות החוץ האמריקאית.

בהקשר רחב יותר, גורלן של היריבות הגדולות של וושינגטון באזורים ההודו-פסיפיק והאירו-אטלנטיים עובר יותר ויותר לעבר ציר המפרץ הפרסי והלבנט, כאשר טהראן פועלת לחיזוק יחסיה עם מוסקבה ובייג'ין. הדינמיקה הזו ממקדת מחדש את הגיאופוליטיקה של המזרח התיכון. הסכסוך בין איראן לישראל הוא אחד מביטוייו המוקדמים, אבל הוא רחוק מהפרק האחרון.