"היום הבא" חייב לגלם את אחדות הארץ, העם והעניין תחת המדינה העצמאית

ביקורו של סאליבן באזור נועד בעיקר לכוון ולתקן את היחסים בין ארצות הברית וישראל, ולהגיע להסכמות והבנות הקשורות לביטחון ולפוליטיקה באזור, בהתאם ליסודות היחסים האסטרטגיים בין שני הצדדים, וכן לקדם אותה באופן שמייצג את רצונה של ארצות הברית ליישם את חזונה לגבי המזרח התיכון החדש ואת הצורך שלה בתפקיד ישראלי מסייע ושותפה בזה.

היא גם מאשרת את תמיכתה של ארצות הברית במאמציה של ישראל להמשיך בתוכניות המלחמה שלה להשמדה ועקירה נגד עמנו בהצדקה של "לחימה בחמאס".

קיים מתיחות ברורה בין נתניהו לממשל האמריקני, שכן ממשל ביידן הביע את דאגתו ממדיניותו של נתניהו, שלדעתו אינה יציבה, ועלולה לסבך עוד יותר את המצב באזור ולא לשרת את מהות היחסים האסטרטגיים ביניהם ארצות הברית מתמקדת בשיפור מה שהיא מכנה "יציבות אזורית" ולהתעמת עם ההשפעה האיראנית באמצעות יישום הפרויקט שלה בשם "המזרח התיכון החדש", הנושא מושגים מבולבלים, לא שלמים ולא ברורים לגבי המדינה הפלסטינית שהיא מדברת עליה. לסטנדרטים שלה ורוצה לשווק אותה מבלי ליישם את זכויות האנשים שלנו, בראש ובראשונה את הזכות להגדרה עצמית, וייתכן שזו "מדינה" לפי מה שנאמר בחזון של טראמפ בעבר. היא רואה בחלק ממדיניותו של נתניהו מכשול למטרות אלו, שאפילו אינן מחייבות סיום הכיבוש.

קיים קשר בין המתחים הללו לבין מערכת היחסים, שאינה משפיעה למעשה על מעמדה וחשיבותה של ישראל לארה"ב, עם פרויקטים אמריקאים רחבים יותר במזרח התיכון שארה"ב נוקטת מול ההשפעה הסינית והרוסית הגוברת, כגון כיוזמת המסדרון הכלכלי במזרח התיכון מול פרויקט החגורה והכביש, שמטרתו לחזק את שיתוף הפעולה הכלכלי והלוגיסטי לשרת את האינטרסים של ההגמוניה האמריקנית באזור, כמו גם לשלוט בשדות הגז במזרח הים התיכון ולחזק אותו. נוכחות צבאית דרך הבסיסים הפרוסים, בנוסף לבסיס החדש במדבר הנגב, הנמל הצף בחופי עזה ותעלת בן גוריון, שביצועו מחייב את שטח הרצועה.

עם זאת, בהנחה שארצות הברית אינה מבקשת לשנות ישירות את ממשלת ישראל, היא מתמקדת בלחץ דיפלומטי וצבאי כדי להבטיח שהמדיניות הישראלית תואמת את האינטרסים האזוריים שלה.

ארה"ב מודעת לכך שהמחלוקת בין גנץ לנתניהו עלולה להשפיע על הדינמיקה של המלחמה בעזה, במיוחד בכל הנוגע לניהול המשבר והשגת תוצאות. הבית הלבן מעדיף להתמודד עם גנץ כדי להקל על יישום המטרות הללו בעזה וסוג המבצעים הצבאיים הגדולים, כמו התוכנית לתקוף את המחשבה והתרבות של ההתנגדות באזור, מורשת הארגון לשחרור פלסטין, וכן השלמת תוכניות התוקפנות ה"הומניטריות" ברפיח ובשאר אזורי עזה לאחר הסלמה של פעולות הגרילה ההורגות מדי יום מספרים של חיילי הכיבוש, ועלויותיה בשטח וברמת ההשפעה הכלכלית כמו גם יישום החזון האמריקני באזורנו לגבי עקירה "מרצון", החלשת תפקידה של הרשות הלאומית, מצור עליה ומעקב אחר או השתתפות בהשלמת הרס עזה והפיכתה למקום בלתי ראוי למגורים את היד השנייה.

בהקשר זה, קיימות דעות המצביעות על כך שממשל ביידן מבקש לחזק את תפקידו של גנץ, הדוחה את רעיון נוכחות חמאס או עבאס בעזה, כדבריו, העולה למעשה בקנה אחד עם התפיסה האמריקאית של מה שהם כינו "למחרת", כאלטרנטיבה פוטנציאלית לנתניהו, מה שמשקף את חוסר שביעות הרצון שלו (ושינגטון) מהמדיניות הנוקשה של נתניהו, ומעיד על רצונו לראות שינויים בהנהגה הישראלית, שעשויים לסייע בהתקדמות לקראתה. הרעיון של תעתוע של פתרון שתי מדינות.

לפיכך, נראה כי ארה"ב משתמשת במחלוקות פנימיות בישראל כאמצעי להפעיל לחץ על נתניהו, וכדי לכוון את המדיניות הישראלית לעבר יעדים התואמים יותר את החזון האמריקאי, במיוחד בכל הנוגע לניהול הסכסוך בעזה. כדי ליישם את הצהרת "למחרת" שעליה אתה מדבר.

לנאומו האחרון של בני גנץ, שבו הציב אולטימטום לבנימין נתניהו להציג תוכנית שלאחר המלחמה לעזה עד השמיני לחודש הבא, יש השלכות גדולות על יציבות ממשלת ישראל הנוכחית. גנץ איים לעזוב את הקואליציה השלטת אם דרישותיו לא ייענו, מה שמגביר את הלחץ על נתניהו. הוא מבקש לחזק את מעמדו הפוליטי בדרישה לתוכנית ברורה לסיום הסכסוך מבלי לסיים את הכיבוש (כמו מישהו שרוצה לאכול. את העוגה ותשמור עליה) והשגת יעדים ספציפיים הכוללים חלופות לשלטון חמאס בעזה והחזרת האסירים הישראלים, מה שעולה בקנה אחד עם החזון האמריקאי ליום המחרת, כפי שציינתי.

התפתחויות אלו מציבות את ממשלת הכיבוש בעמדה קריטית, שכן התפטרותו או יציאתו של גנץ מהקואליציה עלולה לערער את היציבות בממשלה הנוכחית. מנגד, יש מתיחות בתוך הממשלה בין נתניהו לחברים נוספים, כמו שר הביטחון גלנט, ומחוצה לה עמדותיו של לפיד עליהן דיבר אתמול בנאומו בפני המפגינים, כל אלו תורמים למורכבות. של המצב הפוליטי.

בקצרה, נאומו של גנץ משקף את המתחים והחרפת המשבר המבני הפנימי הגדול בישראל, שהעמיק בכל הרמות במשך שנה וחצי, וליתר דיוק לאחר ה-7 באוקטובר, ועלול להוביל לשינויים מדיניים חשובים שארצות הברית עשוי לרצות וגם לרצות לראות "סמכות לאומית מחודשת".

בעוד ארה"ב מבקשת לחזק את השפעתה באזור באמצעות מה שמכונה שיתוף פעולה כלכלי והתמודדות עם אתגרים ביטחוניים, הלחץ על ממשלת נתניהו כתוצאה מהמתחים הפנימיים והחיצוניים הללו נותר הכרחי כדי שהיא תעבור את הפרויקטים שלה ללא התנגדות או הפרעה.

אנו, הקורבנות של ההיסטוריה של הקולוניאליזם, נשארים מחויבים להבטיח שהיום המחרת ייצג את החזון שלנו, המבוסס על אחדות העם והארץ והמטרה הלאומית שלנו, אשר חייבת להתגלם באמצעות הזכות להגדרה עצמית. הקמת המדינה הריבונית והדמוקרטית שלנו על כל השטחים שנכבשו ב-1967, עם ירושלים כבירתה, ופתרון סוגיית הפליטים בהתאם להחלטה 194 כהישג של פרויקט השחרור הלאומי שלנו, שמטרתו אף היא לשים קץ למחשבה הציונית. ההצדקה לקיומה של הקולוניאליזם המתנחלים ומערכת האפרטהייד, עם אחריות פרוגרסיבית פלסטינית ויהודית משותפת, בתמיכת כוחות החירות והצדק בעולם הזה באשר הם.

ארצות הברית מתמקדת בשיפור מה שהיא מכנה "יציבות אזורית" והתעמתות עם ההשפעה האיראנית, על ידי יישום הפרויקט שלה שנקרא "המזרח התיכון החדש", הנושא מושגים מבולבלים, לא שלמים ולא ברורים לגבי המדינה הפלסטינית, שעליה היא מדברת לפי לסטנדרטים שלה ורוצה לשווק אותו מבלי ליישם את זכויות האנשים שלנו.