עימאד א-דין ג'אמוס... כשחיילים אלמונים עוזבים... מי יכתוב את סיפורם?

מאת: ד"ר יאסר אבו בכר.

בכל פעם שאחד מבני המולדת הזו עוזב, אנו עוצרים ליד שמו, אך לעיתים קרובות אנו מתקשים לעצור ליד סיפור חייו. לא בגלל שהוא לא יצר היסטוריה, אלא בגלל שחלק מהאנשים האמינו שהמעשה חשוב יותר מהסיפור, ושההקרבה אמיתית יותר מהופעה, ושהמולדת לא נבנית באור הזרקורים, אלא על ידי אנשים הפועלים בצללים.

עם מותו של הלוחם אבו כרים, עימאד א-דין שוכרי ג'אמוס, מתעוררת בזיכרוננו תמונה של דור שלם מבני תנועת פתח, אלה שנשאו את הסוגיה על כתפיהם, ועבדו בשקט, ומעולם לא ביקשו תואר, תפקיד או תהילה.

איננו יודעים את כל הפרטים על אבו כרים, אך אנו יודעים מספיק כדי להבין שהוא היה מאותם פדאיון שהצטרפו לעבודה הלאומית, ותרמו למסע המהפכה, והיה להם תפקיד בגזרה המערבית (מנגנון השטחים הכבושים), שהיא אחת מזירות העבודה הלאומית הרגישות והמסוכנות ביותר, שם המשימה בוצעה בשקט, ובעליה נשאר אלמוני כדי לשמור על המולדת והחברים.

דור זה האמין שההצלחה האמיתית היא שהמשימה תצליח, לא שזהות המבצע תיוודע. ולכן רבים מהם נשארו רחוקים מדפי הספרים, למרות שהיו חלק מיצירת ההיסטוריה הפלסטינית העכשווית.

כשאני כותב על אבו כרים, איני יכול שלא להיזכר באבי, רחמיו עליו, שגם הוא היה אחד מהחיילים האלמונים. הוא היה מהראשונים מבני התנועה, וממייסדיה, אך הוא לא היה מאלה שחיפשו את אור הזרקורים. הוא חי באמונה שהשייכות היא אחריות, ושהשירות למולדת הוא כבוד שאינו זקוק לתעודה מאף אחד.

כך היו רבים מראשוני אנשי פתח. הם ידעו ששמותיהם אולי לא ייכתבו בעיתונים, ושדיוקנאותיהם אולי לא ייתלו על הקירות, אך הם היו בטוחים שפלסטין שומרת על בניה, גם אם אנשים מתעכבים בשמירת שמותיהם.

הדבר המסוכן ביותר שיכול לקרות לעם כלשהו הוא שישכח את חייליו האלמונים, כי אומות אינן שומרות את ההיסטוריה שלהן רק על ידי מנהיגים, אלא גם על ידי אלה שנשאו מסרים, הסתירו נשק, חצו גבולות, הכשירו קאדרים, יצרו ניצחונות, ואז חזרו לבתיהם מבלי לצפות למילת תודה.

הלוחם אבו כרים נודע בתפקידו במהפכה הפלסטינית, בעבודתו בגזרה המערבית, ובתרומתו להכשרת דורות של פדאיון, וגילם בכך את בית הספר הלאומי שהוריש לבניו את משמעות המחויבות לפני משמעות ההופעה. וזהו בית ספר שממנו יצאו אנשים רבים שנשארו נאמנים לפלסטין עד סוף חייהם.

הנאמנות האמיתית לאבו כרים, ולכל מי שדומה לו, אינה רק במילות הספד, אלא בהחזרת הכבוד לסיפורי חיים של אנשים אלה, תיעוד תפקידיהם, ואיסוף עדויותיהם, כדי שחלק חשוב מהזיכרון הלאומי הפלסטיני לא יאבד.

רחמיו של אללה על אבו כרים עימאד א-דין ג'אמוס, ורחמיו על כל החיילים האלמונים שכתבו את היסטוריית פלסטין במעשיהם יותר מאשר בשמותיהם.

כי ההיסטוריה אינה נוצרת רק על ידי אלה שנמצאים בחזית, אלא גם על ידי אלה שעמדו מאחורי הקלעים, נושאים את המולדת על כתפיהם, ואז עוזבים בשקט... משאירים לנו את האחריות לזכור אותם, ולומר לדורות הבאים:

*אלה היו כאן, ובלעדיהם הדגל לא היה נשאר מורם.*

גג