אזהרות ישראליות מפני התעצמות הכוח הצבאי הטורקי: איום אסטרטגי העולה על הסכנה האיראנית

חוגים פוליטיים וביטחוניים במדינת הכיבוש הביעו דאגה עמוקה מהצמיחה המהירה של היכולות הצבאיות הטורקיות, כאשר דיווחים עבריים ראו באנקרה איום אסטרטגי העולה במימדיו על הסכנה הנשקפת מאיראן. מקורות תקשורת ציינו כי שינוי זה בהערכה הביטחונית מגיע על רקע ההלם משינוי העמדות הבינלאומיות כלפי הצרכים הביטחוניים הישראליים באזור הצפון.

החששות הישראליים מבוססים על העובדה שלטורקיה יש את הצבא השני בגודלו בנאט"ו אחרי ארצות הברית, כאשר הברית כוללת מיליוני חיילים, ואילו אנקרה לבדה מחזיקה בכוח סדיר של 480 אלף חיילים. משקל אנושי זה נתמך בכוחות מילואים עצומים ובניסיון קרבי בשטח שרכשו הכוחות הטורקיים באמצעות פעולותיהם בסביבות גיאוגרפיות מורכבות ומגוונות.

בנוגע לכוח היבשה, לצבא הטורקי ארסנל הכולל כ-2200 טנקים, ביניהם מאות טנקי 'ליאופרד 2A4' גרמניים מתקדמים וטנקי 'פאטון' בגרסאותיהם השונות. טורקיה החלה גם להכניס לשירות טנקי 'אלטאי' מתוצרת מקומית, מה שמחזק את עצמאותה הצבאית ומפחית את תלותה בספקים חיצוניים במצבי סכסוך.

בנוגע לעליונות האווירית, המקורות ציינו כי לחיל האוויר הטורקי כ-200 מטוסי קרב, כאשר כוחו המרכזי מרוכז במטוסי 'F-16' ומסוקי קרב מתקדמים. עליונות אווירית זו נתמכת על ידי מערכות הגנה אווירית רב-שכבתיות שפותחו באופן מקומי, המספקות הגנה יעילה למרחב האווירי הטורקי ולכוחות הפרוסים בחו"ל.

טורקיה הצליחה להשיג קפיצת מדרגה חסרת תקדים בתעשיות הביטחוניות שלה, וכיום היא מייצרת כמעט 80% מצרכיה הצבאיים והטכניים בתוך גבולותיה. שינוי זה הפך את התעשייה הצבאית למנוע כלכלי חזק וכלי יעיל בעיצוב מדיניות החוץ הטורקית, הרחק מלחצי אמברגו הנשק שעמם התמודדה בעבר.

המטוסים הבלתי מאוישים הטורקיים, ובראשם 'בירקדאר TB2', בולטים כאחד ההישגים החשובים ביותר של תעשייה זו, לאחר שהוכיחו יעילות גבוהה בסכסוכים בינלאומיים שונים. אנקרה הצליחה לייצא טכנולוגיה זו ל-34 מדינות, כולל מדינות באזור המפרץ, אפריקה והקווקז, מה שחיזק את השפעתה הגיאופוליטית באזורים חיוניים אלה.

אנליסטים ישראלים רואים באיום הבולט ביותר את חיל הים הטורקי, העובר התפתחות אדירה, וכולל 14 צוללות מודרניות, נושאת מסוקים ופריגטות מתקדמות. צי ימי זה מעניק לאנקרה את היכולת לכפות את רצונה במעברים ימיים חיוניים ובאזורים שנויים במחלוקת באגן הים התיכון.

אנקרה מאמצת דוקטרינה צבאית וימית המכונה 'המולדת הכחולה', חזון שמטרתו לחזק את ההשפעה הטורקית במזרח הים התיכון, בים האגאי ובים השחור. דוקטרינה זו שואפת להגדיר מחדש את גבולות ההשפעה הימית הטורקית ולהגן על זכויותיה במשאבי אנרגיה, מה שמציב אותה בעימות ישיר עם בריתות בהובלת יוון וקפריסין בתמיכה ישראלית.

הנוכחות הצבאית הטורקית אינה מוגבלת עוד לגבולותיה הלאומיים, אלא התרחבה וכוללת בסיסים צבאיים אסטרטגיים בקטאר, סומליה, צפון קפריסין, לוב וסוריה. פריסה חיצונית זו מעניקה לצבא הטורקי יכולת תמרון והתערבות מהירה בתיקים אזוריים רגישים, דבר שמערכות הביטחון בתל אביב עוקבות אחריו בזהירות רבה.

אנקרה שומרת גם על נוכחות צבאית ישירה ומתמשכת בצפון סוריה ועיראק, במטרה לרדוף אחר ארגונים חמושים שהיא מסווגת כטרוריסטים. פעולות מתמשכות אלה העניקו לכוחות הטורקיים ניסיון מבצעי רחב בלוחמה עירונית ובאזורים הרריים קשים, ושימוש אינטנסיבי בארטילריה ובשריון תחת חיפוי אווירי מדויק.

חוגים ישראלים תוהים עד כמה וושינגטון תוכל לרסן את השאיפות הטורקיות במקרה של התנגשות אינטרסים ישירה עם הכיבוש, במיוחד לאור השינויים הבולטים במדיניות האמריקאית כלפי האזור. נראה שההסתמכות על המטריה האמריקאית אינה מספיקה עוד כדי להרגיע את המנהיגים בתל אביב מול הכוח הטורקי העולה.

המתח הגובר בנוגע לתיחום הגבולות הימיים וזכויות ניצול הגז במזרח הים התיכון דחף את אתונה וניקוסיה לחזק את שיתוף הפעולה הצבאי שלהן עם ישראל. ברית משולשת זו נועדה בעיקר ליצור משקל נגד להתפשטות הטורקית, אך היכולות הצבאיות האיכותיות של אנקרה הופכות איזון זה לקשה להשגה בטווח הארוך.

בסופו של דבר, ההערכה הישראלית מסכמת כי טורקיה אינה עוד רק מדינה אזורית גדולה, אלא הפכה לכוח צבאי עצמאי בעל שאיפות אימפריאליות. מציאות חדשה זו מחייבת את הממסד הביטחוני הישראלי לסדר מחדש את סדרי העדיפויות ההגנתיים שלו כדי להתמודד עם אתגר שלא היה צפוי בעוצמה כזו לפני שנים ספורות.

המקורות סיכמו בציינם כי הניסיון הקרבי שרכש הצבא הטורקי בעשור האחרון הופך אותו לצבא מנוסה שאין לזלזל בו בשום עימות קונבנציונלי. ועם המשך פיתוח טילים בליסטיים ומערכות הגנה מקומיות, הפער הטכנולוגי שעליו הסתמכה ישראל החל להצטמצם באופן מעורר דאגה בחוגים הצבאיים.

טורקיה הצליחה לבנות צבא מודרני ותעשייה ביטחונית עצמאית ומפותחת ביותר, ותעשייה זו הפכה למנוע כלכלי וכלי מרכזי למדיניות החוץ.