הטרגדיה של הפיצול הכפוי של הפלסטינים מתגלמת בסיפורו של הילד ג'מיל גאנם, כיום בן 32 חודשים, החי מפוצל בין שתי מציאויות מרות; אוהל פליטים צפוף ברצועת עזה הכולל את הוריו, וחדר בית חולים בעיר חברון שבגדה המערבית הכבושה, שם הוא מתגורר עם סבתו.
פרקי הסבל הזה החלו לפני כשנתיים ושמונה חודשים, כאשר התינוק ג'מיל נאלץ לעזוב את רצועת עזה כשהיה בן פחות מעשרה חודשים, בחיפוש אחר טיפול לחסימה בעורק הריאה בלב, מסע רפואי שאמור היה להימשך שבועות ספורים בלבד.
המלחמה המתמשכת וסגירת המעברים מנעו את שובו של הילד לחיק משפחתו, והפכו את מסע הטיפול הקצר לגלות ארוכה שקרעה את העורקים הגיאוגרפיים והחברתיים בין עזה לגדה, ואילצה את המשפחה לתקשר רק דרך מסכי הטלפונים.
באהל העקורים בעזה, האב והאם עוקבים אחר פרטי התפתחות בנם שהשאירו כתינוק וכיום הוא ילד שרץ ולומד לדבר, כשעיניהם גדושות בכאב כשהם צופים בתנועותיו ובצחוקיו מאחורי זכוכית המסך הקפואה ללא יכולת לגעת בו.
מקורות דיווחו כי הילד ג'מיל משמיע צרחות תמימות במילים קטועות המבטאות את רצונו לחזור לעזה, בעוד אמו, התקועה ברצועה, מנסה להרגיע אותו בהבטחות למפגש וטיולים, שנהרסות על ידי מציאות המצור הצבאי ההדוק.
האם מביעה את כאב ליבה למרות שמחתה לשמוע את קולו, ומדגישה כי הקשר הווירטואלי אינו מחליף את נוכחותו בחיקה, במיוחד מכיוון שהוא הבן הזכר הראשון של המשפחה שילדותו נגנבה הרחק מחיק הוריו.
מצדו, האב מתאר את הכאב הנפשי שהוא חווה כשהוא רואה את בנו גדל בתמונות, ומציין את היווצרותו של מחסום פסיכולוגי מפחיד, שכן הילד החל להתבייש מהם ואינו מכיר את תווי פניהם האמיתיים כתוצאה מהיעדרותם הכפויה מחייו היומיומיים.
הכאב מתעצם אצל המשפחה בעונות החגים והאירועים, כשהאם רואה את ילדי העקורים עם אמהותיהם בעוד בנה נשאר לבדו בחברון, מה שמעורר את חששותיה שלא יזהה אותה במקרה של המפגש הראשון העתידי.
מצד שני בחברון, הסבתא חווה סבל כפול, שכן היא נושאת באחריות לגידול ילד קטן בתנאים קשים, בעוד היא מתגעגעת לבעלה החולה בעזה הזקוק לטיפולה המתמיד כתוצאה מהתקפי תרדמת חוזרים ונשנים.
הסבתא הסבירה כי הילד ג'מיל חי תקופות ארוכות של מלחמה ללא תקשורת עם הוריו עקב הפסקת האינטרנט, מה שהגביר את מצב הניכור הפסיכולוגי והבלבול אצל הילד שאינו מבין את הסיבה לנוכחותו הרחק מביתו.
מקורות בשטח חשפו כי ישנם כ-42 אנשים התקועים במגורי בית החולים בחברון, החיים בתנאים דומים ודורשים לחזור לרצועת עזה, שם הם מתארים את שהותם כדומה לכלא למרות הביטחון היחסי.
האב מדגיש כי המצב הטרגי אינו ניתן לתיאור במילים, שכן הילד הופך מודע יותר מיום ליום ומגלה את היעדרות הוריו, מה שהופך את חייו במגורי בית החולים לחסרי חום משפחתי וחיבה טבעית שכל ילד בגילו זקוק לה.
הפניות ההומניטריות לסיום סבלו של ג'מיל ועשרות מקרים דומים נמשכות, על רקע עקשנות הכיבוש וסגירת המעברים הקורעת את המרקם החברתי הפלסטיני ומונעת איחוד משפחות בין הורים לילדיהם.
סיפורה של משפחת גאנם נשאר עדות חיה לברוטליות של המדיניות המפצלת משפחות, כאשר הווידאו נשאר הקשר היחיד למשפחה המופרדת על ידי מצור חונק שאינו מתחשב בקדושת הילדות ואינו מרפא את פצעי הלבבות השרופים מגעגועים.
ראיתי את ילדות בני מאחורי המסך, אני רואה אותו גדל מולי בתמונות ובווידאו בעוד המצור מונע מאיתנו לחבק אותו.
شارك برأيك
הטרגדיה של הילד ג'מיל גאנם: שנתיים של פרידה כפויה בין עזה לחברון