המשבר הפיננסי הפלסטיני: יד אחת לא מוחאת כפיים

קל להפנות אצבע מאשימה כלפי הממשלה ולייחס למשרד האוצר אחריות לכל עיכוב בתשלום משכורות או ירידה בשירותים הציבוריים, אך קשה יותר לקרוא את התמונה הפיננסית הפלסטינית על כל מורכבותה ולהבין את היקף הלחצים יוצאי הדופן הניצבים בפני האוצר הציבורי בשלב זה. לפני ששופטים כל ביצוע פיננסי, יש לעצור ולהתבונן באופי המשאבים הזמינים ובהיקף האתגרים העומדים בפניהם. התקציב הפלסטיני מסתמך בעיקר על שלושה מקורות מימון עיקריים: כספי הסליקה הנגבים על ידי הכיבוש הישראלי מטעם הממשלה הפלסטינית, הכנסות מקומיות ממיסים, אגרות ושירותים, בנוסף למענקים וסיוע חיצוני. בתנאים רגילים, כספי הסליקה מהווים בין 65% ל-70% מסך ההכנסות הציבוריות, עם ממוצע חודשי הנע בין 800 ל-900 מיליון שקלים, מה שהופך אותם לעמוד השדרה של האוצר הציבורי הפלסטיני, והגורם המשפיע ביותר על יכולת הממשלה לעמוד בהתחייבויותיה הפיננסיות. אולם, המציאות הפיננסית הנוכחית רחוקה לחלוטין מכל תנאים כלכליים רגילים. הכיבוש ממשיך לעצור ולנכות חלקים גדולים מכספי הסליקה במסגרת מדיניות שמטרתה לערער את יכולת המוסדות הפלסטיניים להמשיך להתקיים, בזמן שהתמיכה החיצונית נמצאת בירידה חסרת תקדים בהשוואה לשנים קודמות, במקביל לירידה בהכנסות המקומיות כתוצאה מההתכווצות הכלכלית והשלכות המלחמה על רצועת עזה. לנוכח תמונה זו, מצאה עצמה הממשלה הפלסטינית בפני אחד המשברים הפיננסיים המורכבים ביותר מאז הקמת הרשות הלאומית הפלסטינית, לאחר ששלושת מקורות ההכנסה נחשפו ללחצים סימולטניים וחסרי תקדים בו זמנית. בנסיבות אלו, משרד האוצר אינו מנהל משבר נזילות חולף או גירעון פיננסי מסורתי, אלא מתמודד עם אתגר מבני הפוגע ביכולת האוצר הציבורי להמשיך להתקיים ולעמוד בהתחייבויותיו הבסיסיות. הוא נדרש להבטיח אחוז ממשכורות העובדים הציבוריים, לספק הוצאות תפעוליות למוסדות הממשלתיים, לשמור על שירותים בסיסיים מהם נהנים למעלה מ-5.5 מיליון פלסטינים, ולהמשיך לעמוד בהתחייבויות הפיננסיות למרות המשאבים המוגבלים והלחצים הגוברים. לכן נאלצה הממשלה במשך תקופות ארוכות לשלם משכורות בשיעורים שנעו בין 50% ל-70% מהשכר המגיע, לא מתוך התעלמות מהסבל של העובדים ובני משפחותיהם, אלא בניסיון לנהל את המשאבים המוגבלים ביעילות הגבוהה ביותר האפשרית, ולחלק אותם על פני מספר רב ככל האפשר של התחייבויות בסיסיות, באופן שימנע קריסה מוחלטת של השירותים הציבוריים או הפסקה מוחלטת של תשלום התחייבויות. עם זאת, מציאות זו אינה פוטרת את הממשלות המתחלפות מאחריות. זכותם של האזרחים לשאול: מדוע לא נערכו לשלב כזה? ומדוע לא נבנו מדיניות כלכלית עמידה יותר בפני משברים? ומדוע נותרה הכלכלה הפלסטינית בת ערובה לגורמים חיצוניים בהיקף כזה? אלו שאלות לגיטימיות, וחלק מהאחריות אכן מוטלת על הממשלות המתחלפות שלא הצליחו לבנות כלכלה עצמאית יותר או לפתח חלופות מספקות להתמודדות עם משברים ארוכי טווח. אולם, הכרה באחריות זו אינה צריכה להסתיר את הגורם המשפיע ביותר במשבר, והוא המדיניות הישראלית המכוונת ישירות ליכולת הכלכלה הפלסטינית לצמוח ולהתקיים. לא הגיוני שהכיבוש, שעצר או ניכה למעלה מ-13.8 מיליארד שקלים מכספים פלסטיניים בשנים האחרונות, ומגביל תנועה ומסחר, ומפקיע אדמות, ומערער הזדמנויות השקעה ופיתוח, יהפוך לגורם משני בדיון הציבורי, בעוד שהממשלה לבדה הופכת לנאשמת הראשונה והאחרונה בכל משבר פיננסי או כלכלי. ביקורת הכרחית, ואחריות היא זכות לגיטימית, אך הצדק מחייב להציב את האחריות בהקשרה האמיתי, הרחק מפישוט או צמצום התמונה לצד אחד. הבעיה האמיתית היא שחלק נרחב מהדיון הציבורי עסוק בתיאור המשבר יותר מאשר בעיסוק בדרכי התמודדות עמו והפחתת השלכותיו. כולם מדברים על היקף הבעיה, בעוד שהדיבור על חלופות אפשריות, או על רעיונות ויוזמות שיכולים לתרום לחיזוק יכולת העמידה והתמודדות עם ההשלכות המחריפות של המשבר, נסוג. תחת מלחמה כלכלית המכוונת לאדם הפלסטיני, למוסדותיו ולמשאביו, הצורך בחשיבה קולקטיבית על פתרונות הופך דחוף יותר מהחלפת האשמות או הסתפקות בתיאור המציאות. כמו כן, הציבור זקוק לידע רחב ועמוק יותר על פרטי המשבר הפיננסי. הבנת האתגרים אינה אומרת הצדקה או קבלה שלהם, אך היא מסייעת להעריך אותם בצורה מציאותית ואובייקטיבית יותר. האזרח שיש לו מידע מדויק מסוגל יותר להשתתף בדיון הציבורי, מוכן יותר להציע הצעות ופתרונות, ופחות חשוף לשמועות ומידע מוטעה הפורחים בדרך כלל בזמני משבר. ההתמודדות כבר אינה מוגבלת לממדיה הצבאיים והפוליטיים, אלא קיבלה ממד כלכלי ישיר המכוון ליסודות העמידות החברתית וליכולתם של הפלסטינים להמשיך ולהתקיים, לייצר ולשמור על מינימום יציבות. זו מלחמה המכוונת לעובד, לפועל, לסוחר ולחקלאי, כמו גם למוסדות, לשירותים, למשאבים ולהזדמנויות הפיתוח, ושואפת להחליש את האמון, התקווה והיציבות באותה מידה שהיא מכוונת לכלכלה עצמה. למרות כל הביקורות הלגיטימיות, אלפי עובדים במוסדות הממשלתיים, ובראשם עובדי משרד האוצר, ממשיכים לבצע את משימותיהם היומיומיות לניהול משבר פיננסי מורכב וסבוך ביותר, משבר שיכול היה להתיש מדינות בעלות משאבים ויכולות גדולים בהרבה. אנו עשויים לחלוק על חלק מהמדיניות או ההחלטות, אך הוגן להודות שניהול מציאות יוצאת דופן זו אינו משימה קלה. הנדרש היום אינו להפסיק את הביקורת, אלא לשדרג אותה. ביקורת המסתפקת באבחון בעיות מבלי להציע חלופות נשארת חסרה, ואילו ביקורת אחראית היא זו המשלבת אחריות והצעה, בין חשיפת הליקויים ותרומה לתיקונם, באופן המחזק את היכולת הלאומית לעמוד ולהתמודד. ניהול המשבר הפיננסי הפלסטיני אינו באחריות משרד האוצר בלבד, אלא הוא אתגר לאומי הדורש שותפות אמיתית בין המוסדות הרשמיים, המגזר הפרטי, מומחים, אקדמאים, תקשורת ואזרחים. אחריות נשארת זכות יסודית של האזרח, ושקיפות נשארת חובה של המוסדות, אך התמודדות עם אתגרים יוצאי דופן דורשת גם מודעות קולקטיבית להיקף הסיכונים ולאופי האתגרים. משברים גדולים אינם מתמודדים באמצעות האשמות הדדיות, אלא באמצעות שילוב מאמצים ואיחוד הכוחות הלאומיים. תחת מלחמה המכוונת לאדמה, לאדם ולכלכלה יחד, חיזוק העמידות הכלכלית הופך לאחריות לאומית משותפת, שאינה פחות חשובה מכל קרב אחר שהעם הפלסטיני מנהל בהגנה על עתידו וזכותו לחיים בכבוד.