יתומי עזה באובדן... חג עמוס בעקירה וזיכרונות של אבות נעדרים

הטרגדיה של הילדות ברצועת עזה מתגלמת בצורותיה הקשות ביותר במחנות העקורים, שם עובר עיד אל-אדחא על אלפי יתומים, עמוס בכאבי אובדן וזיכרונות של משפחות שהתפזרו. ילדים אלה, שהתמודדו עם מציאות העולה על יכולתם לשאת, מוצאים את עצמם היום ללא אבות שישתפו אותם בשמחת החג או יקנו להם בגדים חדשים, לאחר שהמלחמה הרסה את כל סימני החיים היציבים שהכירו בעבר.

במחנה 'דאר אל-רג'אא' במרכז הרצועה, מספרת הילדה יומנה אבו רחמה, בת אחת עשרה, כיצד השתנו חייה לאחר מות אביה, כאשר נעלמה שמחת הקורבן שמשפחתה נהגה להגיש ולחלק לעניים. יומנה, השומרת סרטון קצר של אביה כדי לשמוע את קולו בכל פעם שהגעגועים גוברים עליה, מדגישה שהחיים איבדו את טעמם, וכי מתקני שעשועים או משחקים אינם משמעותיים עבורה עוד, לאור היעדרות זו.

הילדה סנא אל-ג'חג'וח משקפת בסיפורה את גודל האסון שפקד את המשפחות הפלסטיניות, שכן היא איבדה לא רק את אביה, אלא גם את דודיה מצד אביה ומצד אמה, שהיוו עבורה תמיכה באירועים. סנא מתארת את הפער העצום בין חדרה שהיה מעוצב לפני המלחמה, לבין מציאות האוהלים הצפופים והכאוטיים החסרים את מינימום הפרטיות, בנוסף לסכנת ההפצצות המתמשכת הרודפת אותם גם במקומות עקירתם.

בהקשר דומה, הנער מוחמד בדואן (בן 13) מתמודד עם אחריות העולה בהרבה על גילו, שכן הוא הפך מילד שחולם להיות כדורגלן מקצועי לנער צעיר המוטל עליו לדאוג לפרנסת משפחתו. מוחמד מבלה את יומו בתורים של 'התקיה' כדי להביא אוכל ולהעביר מים ממרחקים, בעוד אמו מונעת ממנו לצאת לשחק מחשש שייפגע, ונשאר כלוא במחנה ותוהה על חטאו בחסך משאר ילדי העולם.

נתונים סטטיסטיים שפורסמו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית מצביעים על כך שמספר היתומים ברצועת עזה הגיע לכ-58 אלף יתומים שאיבדו הורה אחד או את שניהם עד אפריל האחרון. מספרים מזעזעים אלה מגיעים על רקע מלחמת השמדה שנמשכה שנתיים, והותירה יותר מ-72 אלף הרוגים, בהם 21 אלף ילדים, והרס שפגע בכ-90% מהתשתיות והמתקנים האזרחיים ברצועה הנצורה.

למרות ההריסות הללו, כמה יוזמות מקומיות מנסות לחלץ שמחה מלב הסבל, כאשר התקיימה פעילות בידורית במחנה אל-שאטי תחת הכותרת 'חגנו עמידות... וניצחוננו מועד'. הפעילות, שאורגנה בבית ספר המאכלס עקורים, הגיעה שעות ספורות לאחר הפצצה עזה שפגעה ברובע המגורים הסמוך, בניסיון להקל על הלחץ הפסיכולוגי והאימה שחווים הילדים כתוצאה מהתקיפות המתמשכות.

פעילויות אלה כללו מופעי ליצנים ומשחקים עממיים פשוטים, בהם השתתפה הילדה סאלי אל-אדהם ששרה למולדת ולחיים, למרות שהדגישה את היעדר האושר האמיתי מזה חודשים ארוכים. הפעילות כללה גם הקראת שירים על ידי ילדים מוכשרים, שבאמצעותם העבירו מסרים לעולם האסלאמי על עמידות מול רעב, מצור ודם, והדגישו כי רצון החיים עדיין פועם בעורקיהם.

המשך הפגיעה במרכזי מחסה ובאוהלים מציב את היתומים הללו במעגל סכנה תמידי, שכן אין מקום בטוח בעזה שיגן עליהם מפני מכונת המלחמה. בעוד ילדי העולם עסוקים בחגיגות החג, ילדי עזה ממשיכים לחפש את הביטחון האבוד ואת התשובות לשאלות הכאב שהותירה המלחמה, ומייחלים בכל רגע שההפצצות ייפסקו כדי שיוכלו לחזור לשאריות חלומותיהם הקבורים תחת ההריסות.

החיים קשים מאוד ללא אב, אין לנו עוד בגדים לחג או קורבנות, וכל מה שאני מייחל לו הוא שהזמן יחזור לאחור כדי שאוכל לשמוע את קול אבי שוב.