להתחיל מן הסוף

ייתכן שהמלחמה שהחלה ב־7 באוקטובר 2023 הסתיימה רשמית. אך הסכסוכים העומדים בבסיסה לא יושבו. לכן חמאס נותר חמוש ועדיין שולט ביותר משני מיליון פלסטינים ברצועת עזה. לכן חיזבאללה עדיין לא פורק מנשקו. לכן איראן ממשיכה להיות האויב המרכזי של ישראל ושל ארצות הברית.

לא ניתן באמצעים צבאיים בלבד להביס את חמאס, את חיזבאללה או את הרפובליקה האסלאמית של איראן, והם גם לא ייכנעו. אין פתרון צבאי לבדו לסכסוכים הללו — ומעולם לא היה. לעומת זאת, ישנם פתרונות מדיניים־דיפלומטיים בני השגה בגיבוי בעוצמה צבאית אמינה. עד כה, פתרונות אלה לא זכו למאמץ אמיתי, ובלעדיהם המלחמות עשויות להסתיים בשעהשהסכסוכים יישארו כשהיו.

לפני שנבחן כל זירה בנפרד, עלינו להכיר באמת יסודית: שורשיהם של שלושת הסכסוכים הללו נעוצים עמוק בסכסוך הישראלי־הפלסטיני הבלתי פתור. אומנם לדת יש מקום מרכזי בהם, אך מדובר בראש ובראשונה בסכסוכים פוליטיים וטריטוריאליים. הסכסוך הישראלי־הפלסטיני נותר בלב העניין — והוא ניתן, ואף חייב, להיפתר.

הסכמי אברהם — עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו — היו הישג אסטרטגי חשוב ב-2020. אך הם גם טיפחו אשליה שלפיה ישראל יכולה לנרמל את יחסיה עם העולם הערבי בלי לטפל בסוגיה הפלסטינית. אשליה זו חשופה לעין כול – ההסכמים חשובים, אך רחוקים מלהיות שלום אמיתי.נביט במציאות: למעלה ממיליון ישראלים ביקרו באיחוד האמירויות מאז, בעוד שרק כמה אלפי אזרחי האמירויות ביקרו בישראל. רוב רובם של התיירים הישראלים כמעט שאינם מקיימים קשר עם אזרחי המקום. הוא הדיןבאשר לשלום עם מצרים וירדן: התיירות מוגבלת, הסחר מצומצם, וכמעט שאין קשרים בין בני אדם. גם ישראלים הנופשים בסיני כמעט שאינם באים במגע עם מצרים.

אין אלה יחסי שלום בין עמים, אלא הסדרים אסטרטגיים בין ממשלות — חשובים ביותר, אך אינם מספקים.מציאות זו יכולה להשתנות מן הקצה אל הקצה אם הסכסוך הישראלי־פלסטיני ייפתר במסגרת פתרון שתי המדינות: שתי מדינות לשני העמים שבין הנהר לים.

כבר לפני ארבעה עשוריםהבנתי את הנקודה החשובה הזאת, ובמהלך האיתיפאדה הראשונה, במרץ 1988, הקמתי מכון משותף ישראלי-פלסטיני לפיתוח ולניסוח מדיניות ציבורית לקראת היעד הזה. לא פתחנו את פעילותנו אז בשאלה אם הפתרון אפשרי, אלא התחלנו בסימון היעד הסופי: שתי מדינות לשני עמים על בסיס קווי 4 ביוני 1967. משם התקדמנו לשאלות כיצד ניתן להגיע ליעז זה וליישמו בפועל.

מסגרת —IPCRIמרכז ישראל־פלסטין למחקר ולמידע –אפשרה לאלפי ישראלים ופלסטינים לעבוד יחד במשך עשרות שנים. היא פתחה דלתות ברחבי העולם הערבי, שם התקבלתי לא כיריב אלא כשותף, וכך גם בניתי יחסי אמון עם עשרות אלפי פלסטינים בגדה המערבית, במזרח ירושלים ובעזה, מתוך מחויבות ברורה ועקבית לפתרון צודק של שתי מדינות, מחויבות יוצרת לגיטימציה ופותחת דלתות.

המשא ומתן המתנהל כיום בין חמאס לבין מתווכים בינלאומיים משקף את אותו מתח בלתי פתור. המסגרת הנתמכת על ידי ארצות הברית וישראל דורשת פירוק מלא של חמאס מנשקו כתנאי מוקדם להתקדמות מדינית. חמאס, מצידו, מאותת על נכונות להיכנס לתהליך הדרגתי — מסירת חלק מנשקו והעברת השליטה בעזה לידי ממשלה פלסטינית טכנוקרטית — אך הוא מסרב לפירוק מלא מהנשק ללא מסלול אמין לסיום הכיבוש ולהקמת מדינה.

אפשר להתווכח על כוונות חמאס, אך ראוי גם להקשיב היטבלקולות בסביבתו. יותר ויותר קולות מתוך עזה — כולל גורמים בהנהגת חמאס — מאותתים על נכונות לקבל מסגרת של שתי מדינות, אם תהיה ממשית, תחומה בזמן ובלתי הפיכה.

וזו הנקודה הקריטית: אסור לדיפלומטיה לחזור על טעויות אוסלו — תהליך פתוח ללא יעד סופי מוגדר. יש להפוך את הסדר. ראשית, נדרשת מחויבות ברורה בגיבוי בינלאומי להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, על בסיס קווי 1967 בהתאמות מוסכמות. רק לאחר מכן יוכלו להשתלב שאר המרכיבים: הסדרי ביטחון, פירוק מנשק, שיקום ונורמליזציה.

אותו היגיון חל גם על הסכסוך של ישראל עםחיזבאללה. למרות גורמים נוספים — כמו 13 נקודות המחלוקת על הגבול בין ישראל ללבנון — הסכסוך בינינו קשור קשר הדוק לסוגיה הפלסטינית. הצדקת חיזבאללה להחזקת נשקו נשענת על זיקה זו. הסרתה תערער באופן יסודי את בסיס הלגיטימציה שלו.

מדינת לבנון, וחלק גדול מאזרחיה, מבקשים להשתחרר מהדומיננטיות של חיזבאללה. תהליך שלום ישראלי־פלסטיני אמין יכול לאפשר ללבנון לנוע בכיוון זה.

אנו נתונים כעת ברגע נדיר של הזדמנות. ארצות הברית, בממשל הנוכחי, מעורבת באופן פעיל בכמה חזיתות: איראן, לבנון, עזה, הגדה המערבית מולישראל. בתמיכת מדינות ערב המתונות, ניתן למקד מחדש את סדר היום האזורי בפתרון הסכסוך הישראלי־הפלסטיני.

מהלך כזה ידרוש אומץ פוליטי — מישראל, מההנהגה הפלסטינית ומוושינגטון. הוא ידרוש התמודדות עם התנגדויות מושרשות בכל הצדדים, אך בלעדיה האלטרנטיבה לה ברורה: המשך מעגלי האלימות ללא פתרון.

נותרו כמעט שלוש שנים לכהונת הממשל האמריקאי הנוכחי. זהו פרק זמן מספק להנחת היסודות להסדר מדיני אמיתי.

אם אנו כנים ונחושיםברצוננו לסיים את המלחמות, עלינו להתחיל סוף־סוף בסיום הסכסוך שמזין את כולן.