לפני הירייה הראשונה: חייבים לדעת את הסוף הפוליטי

לפני הירייה הראשונה: חייבים לדעת את הסוף הפוליטימאתגרשון בסקין

במהלך שנים רבות של השתתפות בדיאלוגים בלתי רשמיים עם פלסטינים, ישראלים ושחקנים אזוריים, הגעתי למסקנה פשוטה אך קריטית שעל כולם להבין – במיוחד לאחר כל מה שעברנו בשנים האחרונות: לפני שמתחילים מלחמה, על מנהיגים אחראים לשאול את עצמם כיצד היא תסתיים. והתשובה חייבת בסופו של דבר להיות פוליטית ולהושג באמצעות דיפלומטיה.

קל להתחיל מלחמות. הרבה יותר קשה לסיים אותן.

ההיסטוריה מראה שוב ושוב שמערכות צבאיות המתחילות ללא יעד פוליטי ברור לסיומן כמעט שאינן מביאות ליציבות. במקום זאת הן מותירות הרס, טראומה וטענות לא פתורות, שבסופו של דבר כופות את אותן שיחות פוליטיות שיכלו להתקיים עוד לפני שהלחימה החלה. העימות הנוכחי בין ישראל לאיראן, יחד עם הסכסוך המתמשך עם חיזבאללה, מעלה בדיוק את השאלה הזו. פעולות צבאיות יכולות להשיג הצלחות טקטיות. ניתן ליירט טילים. ניתן להרוס תשתיות. ניתן לחסל מפקדים. אך אף אחת מן הפעולות הללו אינה עונה על השאלה האסטרטגית החשובה ביותר: איזו מציאות פוליטית תתקיים לאחר שהרובים ישתתקו? אם המצב הפוליטי לאחר המלחמה ייראה בדיוק כפי שנראה לפניה – או גרוע מכך – הרי שהאזור שילם מחיר עצום תמורת רווח אסטרטגי קטן מאוד.

לעיתים מלחמות יוצרות רגעים של שינוי אסטרטגי. כאשר האבק שוקע, הן עשויות לפתוח דלתות פוליטיות שנראו קודם לכן נעולות. האתגר של ישראל, ארצות הברית והעולם הערבי כיום הוא להכיר בכך שרגע כזה עשוי להתהוות כעת.

העימות עם איראן ורשת שלוחיה האזוריים האיץ שינוי משמעותי במזרח התיכון. מספר הולך וגדל של מדינות ערב רואות יותר ויותר את האינטרסים הביטחוניים שלהן מתיישרים עם אלה של ישראל בהתמודדות עם השאיפות האזוריות של איראן, יכולות הטילים שלה, וההשפעה המערערת של ארגונים חמושים הפועלים כשליחים כגון חיזבאללה, חמאס ומיליציות נוספות. מדינות כמו ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין, ירדן, מצרים ואחרות מתמודדות עם אותה מציאות אסטרטגית: האזור לא יוכל להשיג יציבות ארוכת טווח כל עוד איראן מקרינה כוח באמצעות שחקנים חמושים שאינם מדינתיים ובאמצעות יכולות צבאיות מערערות יציבות. הדאגה המשותפת הזו כבר הובילה לרמות חסרות תקדים של תיאום ביטחוני שקט ושיתוף פעולה מודיעיני. היא גם חיזקה את ההיגיון מאחורי ארכיטקטורה ביטחונית אזורית מתהווה המקשרת בין ישראל, מדינות ערב המתונות וארצות הברית במסגרת הגנה שיתופית.

אך שיתוף פעולה ביטחוני אזורי אינו יכול להיבנות על היגיון צבאי בלבד. עבור ממשלות ערב, נורמליזציה עם ישראל והשתתפות במסגרת ביטחונית אזורית אינן רק חישוב אסטרטגי; מדובר גם בסוגיה פוליטית הקשורה עמוקות לשאלה הפלסטינית. מנהיגים ערבים מבינים כי יכולתם להעמיק את היחסים עם ישראל באופן גלוי ויציב תלויה בהתקדמות אמינה לקראת פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. זו המציאות שעל מנהיגי ישראל להתמודד עמה.

במשך יותר מעשור פעל ראש הממשלה בנימין נתניהו באופן עקבי בדרכים שהחלישו את האפשרות לפתרון שתי המדינות. הרחבת ההתנחלויות, דחיקת ההנהגה הפלסטינית המתונה לשוליים, והיעדר כל יוזמה דיפלומטית רצינית – כל אלה תרמו לשחיקת האופק הפוליטי הדרוש לשלום. בכך ישראל ערערה לא רק את הסיכויים לפתרון הסכסוך אלא גם את יכולתה לבנות שותפויות אסטרטגיות רחבות יותר באזור.

המלחמות עם איראן וחיזבאללה יצרו עם זאת פתח אסטרטגי פוטנציאלי עבור ישראל שיכול לשנות באופן יסודי את מקומה במזרח התיכון. ישראל יכולה לעבור ממעמד של בידוד אזורי חלקי להשתלבות מלאה במערכת אזורית שיתופית של ביטחון וכלכלה. אך שינוי כזה לא יתרחש ללא התמודדות עם הסוגיה הפלסטינית.

עבור ישראלים רבים כיום, הרעיון של מדינה פלסטינית נראה רחוק או בלתי מציאותי. שנים של אלימות, משאים ומתנים כושלים וחוסר אמון עמוק שחקו את האמון בתהליך השלום. הטראומה של מתקפות 7 באוקטובר והמלחמה ההרסנית שבאה בעקבותיה בעזה הקשיחו עוד יותר את עמדות הציבור. אולם היעדר פתרון פוליטי אינו מייצר יציבות. האלטרנטיבה למסגרת פוליטית מוסכמת אינה היעלמות הסכסוך – אלא המשך קיומו. כל עוד מיליוני פלסטינים חיים ללא ריבונות פוליטית וללא זכות להגדרה עצמית לאומית, הסכסוך ימשיך לייצר מעגלים של אלימות, הקצנה וחוסר יציבות, אשר בסופו של דבר יערערו את ביטחונה ארוך הטווח של ישראל ואת מעמדה הבינלאומי. פתרון שתי המדינות נותר המסגרת היחידה המסוגלת ליישב בין הצורך הלגיטימי של ישראל בביטחון ובהגדרה עצמית לאומית לבין שאיפתם הלגיטימית של הפלסטינים לעצמאות ולכבוד.

גם בעיצומה של המלחמה הנוכחית נשמעים קולות מתוך האזור המזהירים מפני הסכנה שבהחלפת אסטרטגיה פוליטית בהסלמה צבאית. בהצהרה משותפת לאחרונה גינו פעילי שלום איראנים וישראלים את המלחמה והזהירו כי החרפת העימות הצבאי רק תעמיק את חוסר הביטחון באזור. הם הצביעו על העוינות האידיאולוגית של המשטר האיראני כלפי ישראל וארצות הברית כמניע מרכזי לעימות, אך גם מתחו ביקורת על החלטת מנהיגי ישראל וארצות הברית לפנות למלחמה מבלי למצות את האפשרויות הדיפלומטיות או להגדיר בבירור יעדים פוליטיים. המסר שלהם היה פשוט: מלחמות המוצדקות בטענה לאיומים מיידיים לעיתים קרובות מעמיקות את חוסר היציבות במקום לפתור אותה, ושינוי פוליטי בתוך איראן אינו יכול להיכפות מבחוץ אלא חייב לצמוח מתוך החברה האיראנית עצמה. קריאתם הייתה להפסקה מיידית של מעשי האיבה ולחידוש המחויבות לדיפלומטיה, למשפט הבינלאומי ולפתרונות פוליטיים.

לארצות הברית ולמדינות ערב המרכזיות יש מנופי השפעה משמעותיים בעיצוב הבחירות האסטרטגיות של ישראל. ערבויות ביטחוניות, אינטגרציה ביטחונית אזורית, הסכמי נורמליזציה ויוזמות רחבות לשיתוף פעולה כלכלי יכולים לשנות באופן דרמטי את מעמדה האזורי של ישראל. ישראל יכולה להפוך לעמוד תווך מרכזי בארכיטקטורה ביטחונית וכלכלית חדשה במזרח התיכון. אך התמריצים הללו לא יתממשו ללא מחויבות פוליטית אמינה באשר לעתיד פלסטין. זהו דבר שעל מפלגות האופוזיציה בישראל לשים אליו לב: ישראל אינה נדרשת להגיע מיד להסכם קבע. אך היא כן נדרשת להציב אופק פוליטי ברור – נתיב אמין הנתמך בינלאומית להקמת מדינה פלסטינית מפורזת החיה בשלום לצד ישראל. מסגרת כזו תדרוש הסדרי ביטחון חזקים, יישום מדורג וערבויות בינלאומיות. היא גם תדרוש רפורמות רציניות במוסדות הפוליטיים הפלסטיניים ומאמץ נחוש להבטיח שארגונים חמושים המחויבים לאלימות לא ישלטו בממשל הפלסטיני.

שום דבר מכל זה לא יהיה קל. אך האלטרנטיבה גרועה בהרבה.

המזרח התיכון ראה יותר מדי מלחמות שהחלו בלי מחשבה רצינית על הסדר הפוליטי שאמור לבוא אחריהן. מלחמת האזרחים בלבנון, מלחמת עיראק, האסון הסורי והמלחמות החוזרות בעזה כולן מדגימות את אותו לקח כואב: ניצחונות צבאיים ללא מסגרת פוליטית כמעט שאינם מייצרים יציבות מתמשכת.

העימות של ישראל עם איראן וחיזבאללה לא צריך ללכת בדרך הזו. במקום זאת הוא יכול להפוך לזרז לשינוי אזורי רחב יותר – כזה שיכלול שיתוף פעולה ביטחוני קולקטיבי, הרחבת הנורמליזציה בין ישראל למדינות ערב, ותהליך פוליטי אמיתי שיוביל לשלום ישראלי-פלסטיני.

במהלך העשורים שבהם ישבתי בחדרים שקטים עם פלסטינים, ישראלים ואחרים מהאזור ודנו כיצד ייתכן שהסכסוך הזה יסתיים סוף-סוף, ראיתי שגם אויבים מרים מבינים לעיתים קרובות את קווי המתאר של הפתרון הרבה לפני שמנהיגיהם מוכנים לפעול. הפרמטרים של שלום ישראלי-פלסטיני ידועים כבר שנים רבות. השאלה האמיתית מעולם לא הייתה כיצד נראה הפתרון. השאלה תמיד הייתה האם למנהיגים יש את האומץ להתקדם לעברו.

מלחמות לא צריכות להתחיל לעולם בלי חזון לשלום שאמור לבוא אחריהן.

והחזון הזה כבר מזמן מתבקש.