כאשר שפת הכוח אינה מספיקה: טראמפ, איראן ובחינת הבנת המזרח התיכון

בפוליטיקה הבינלאומית, הבעיה אינה תמיד בבעלות על כלי כוח, אלא בהבנת הסביבה שבה נעשה שימוש בכלים אלה. כוח, ככל שיהיה חריף, עלול להפוך מאמצעי לחץ לגורם מסבך אם ההקשר מוערך באופן שגוי. עובדה זו באה לידי ביטוי בבירור בניסיונו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ להתמודד עם איראן, כאשר מדיניות "הלחץ המרבי" היוותה עמוד תווך מרכזי בניהול תיק רגיש ומורכב ביותר.

מאז כניסתו לבית הלבן, הציג טראמפ את עצמו כאיש ההכרעה והעסקאות הגדולות. בהיגיון הפוליטי שלו, כמו בעולם העסקים שממנו הגיע, לחץ מוליד ויתורים, והעלאת רף האיום פותחת את הדלת למשא ומתן מעמדה חזקה יותר. כאשר ממשלו החליט לפרוש מהסכם הגרעין האיראני בשנת 2018, ההחלטה לא הייתה רק יציאה מהסכם בינלאומי, אלא הכרזה על מעבר לשלב חדש: סנקציות כלכליות חסרות תקדים, רטוריקה מסלימה, ומסרים ברורים של הרתעה צבאית.

ההנחה הייתה ישירה: אם המחיר יעלה מספיק, טהראן תחשב מחדש את צעדיה.

אך הנחה זו התנגשה במציאות מורכבת יותר ממה שמניחות משוואות הלחץ המסורתיות. במערכות המערביות, שבהן ממשלות מושפעות מדעת הקהל וממחזורי בחירות, לחץ כלכלי עלול להוביל לעיצוב מחדש של מאזנים פנימיים. מדיניות נסוגה, כוחות חדשים עולים, וחישובים משתנים תחת נטל העלות הציבורית. באיראן, לעומת זאת, המשוואה שונה באופן מהותי.

המערכת הפוליטית האיראנית אינה רק ממשלה ביצועית הניתנת להחלפה באמצעות קלפיות, אלא מבנה אידיאולוגי-מוסדי שהוקם לאחר המהפכה האיראנית בשנת 1979, ושבו השתלבו הסמכות הדתית עם הכוח הפוליטי. לגיטימיות המשטר אינה מבוססת רק על ביצועים כלכליים, אלא על נרטיב מכונן המבוסס על עצמאות ודחיית הגמוניה חיצונית. בהקשר כזה, איום חיצוני אינו נקרא כלחץ פוליטי רגיל, אלא כמבחן ללגיטימיות עצמה.

כאן טמונה הפרדוקס. האיום שאמור להחליש את המשטר עלול להפוך לחומר גיוס פנימי. ואם לגיטימיות השלטון קשורה לרטוריקה של "התנגדות", הרי שכניעה פומבית ללחצים חיצוניים עלולה להתפרש כנסיגה ממהות הפרויקט. ובמקום שהלחץ ייצור פילוג פנימי, הוא עלול לדחוף לאחדות רבה יותר מול "האויב החיצוני".

אין זה אומר שהסנקציות לא כאבו. הכלכלה האיראנית סבלה מלחצים כבדים, המטבע ירד, ושיעורי האינפלציה עלו. אך במערכות בעלות אופי אידיאולוגי, כאב כלכלי אינו הופך אוטומטית לויתור פוליטי. לעיתים הוא הופך למרכיב ברטוריקת העמידה, המייצר מחדש את הנרטיב הרשמי במקום לערער אותו.

מנגד, מדיניות "הלחץ המרבי" השיגה רווחים טקטיים מוגבלים. היא העלתה את עלותן של כמה מפעילויותיה האזוריות של איראן, והפגינה נחישות פוליטית בפני קהל אמריקאי פנימי שדרש עמדה תקיפה יותר. אך יחד עם זאת, היא צמצמה את מרחב התמרון הפוליטי. ככל שרף האיום עלה, כך עלה גם רף הרטוריקה הנגדית. וככל שמרחב הנסיגה הצטמצם, הפשרה הפכה מורכבת יותר.

המזרח התיכון, באופן כללי, אינו זירה המנוהלת על פי היגיון לחץ ליניארי פשוט. זהו מרחב רווי בהיסטוריה ארוכה של התערבויות, רגישויות ריבוניות, ומאזני הרתעה הדדיים. ואיראן אינה מדינה מבודדת שניתן להכיל בגבולותיה הגיאוגרפיים; אלא שחקן אזורי שאינטרסיו והשפעתו מצטלבים בעיראק, סוריה, לבנון ותימן. לכן, כל הסלמה עמה אינה נשארת דו-צדדית, אלא הופכת לרשת של אינטראקציות רב-שכבתיות, שבהן משתלבים חישובי הכוחות האזוריים והבינלאומיים.

השאלה המהותית כאן אינה אם כוח הוא כלי לגיטימי בפוליטיקה הבינלאומית – הוא כזה ללא ספק – אלא כיצד ומתי הוא משמש. הרתעה כשלעצמה אינה טעות אסטרטגית. אך קיים הבדל גדול בין הרתעה כחלק מאסטרטגיה אינטגרלית, לבין איום ככלי לחץ רטורי המנותק מהבנת המבנה העמוק של הצד השני.

במקרה האיראני, הלחץ נגע במהות הזהות הפוליטית של המשטר, לא בשוליו האדמיניסטרטיביים. וכאשר המהות מותקפת, נסיגה הופכת יקרה מבחינה סמלית כמו מבחינה פוליטית. לכן לא היה מפתיע שטהראן הגיבה בצעדי הסלמה נגדיים, הן בתיק הגרעין והן בזירות ההשפעה האזוריות, באופן המשקף היגיון של איזון ולא של כניעה.

בסופו של דבר, ההסלמה לא הובילה לשינוי אסטרטגי ברור בהתנהגות איראן, אלא למיקום מחדש נוקשה יותר. ואילו היציבות בת קיימא – שהיא המטרה המוצהרת של כל מדיניות הרתעה – נותרה מחוץ להישג יד. וכאן בא לידי ביטוי הלקח הרחב יותר: המזרח התיכון אינו מנוהל במנטליות השוק בלבד, ואינו מובן באמצעות היגיון הכוח המופשט. זהו מרחב הנשלט על ידי משוואות של זהות, לגיטימיות וסמליות באותה מידה שהוא נשלט על ידי אינטרסים חומריים.

כוח עשוי להיות הכרחי ברגעים מסוימים, אך יעילותו קשורה למידת התאמתו להבנה עמוקה של ההקשר. ובסביבות פוליטיות בעלות שורשים אידיאולוגיים עמוקים, הסלמה עלולה לא להוביל לכניעה, אלא להקשחה נוספת. בין שפת הכוח להיגיון הזהות, נקבעים גבולות ההשפעה – ונחשפת עלות ההערכה השגויה.