קרן "הינד רג'אב" הגישה תלונה בארצות הברית נגד חייל ישראלי לשעבר באשמת פשעי מלחמה ורצח עם בעזה

ניתוח חדשותי

קרן "הינד רג'אב" (Hind Rajab Foundation – HRF) הגישה תלונה משפטית לרשויות המוסמכות בארצות הברית נגד עדי קרני, אזרח ישראלי וחייל לשעבר בדרגת סמל בגדוד 603 של הנדסה קרבית בצה"ל, בדרישה לפתוח בחקירה פלילית נגדו על רקע האשמות הקשורות לביצוע פשעי מלחמה ופעולות "העולות כדי רצח עם" במהלך המלחמה הישראלית ברצועת עזה.

צעד זה מגיע כחלק ממסלול מתפתח שהקרן נוקטת בו ברדיפה אחר אנשי צבא ישראלים לשעבר ביותר ממדינה אחת, בהתבסס על עקרון הפעלת סמכות השיפוט במדינות שחוקיהן מאפשרים להעמיד לדין נאשמים בפשעים בינלאומיים חמורים, במיוחד במקרים של חשד לביצוע פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה או רצח עם. על פי הודעת הקרן, התלונה שהוגשה בארצות הברית אינה הראשונה נגד קרני, שכן קדמו לה תלונות במספר תחומי שיפוט ברחבי העולם, כולל פרו, שם – לדברי הקרן – נפתחה חקירה פלילית רשמית נגד קרני באשמת רצח עם. עוד צוין כי הקרן הגישה תיקים נוספים במדינות אחרות, כחלק ממה שתואר כ"אסטרטגיה של הפעלת סמכות שיפוט בכל מקום שבו נמצא הנאשם", כך שתנועתו מחוץ לישראל תהיה כרוכה בהליכים משפטיים אפשריים, העשויים לכלול חקירה, זימון או אף מעצר.

התלונה האמריקאית מקבלת חשיבות מיוחדת בשל נוכחותו הנוכחית של קרני בארצות הברית, עובדה אשר – לדברי הקרן – פותחת את הדלת להפעלת סמכות השיפוט האמריקאית, ומעניקה לתיק אופי דחוף, במיוחד עם ההודעה כי קרני צפוי לשאת דברים פומביים באוניברסיטת בוסטון הערב. פרט זה חורג מעבר להיותו מידע פרוצדורלי; הוא מציב את התיק בצומת רגיש בין חוק לפוליטיקה, שבו אירוח דמות צבאית לשעבר הופך למבחן פומבי למשמעות "אחריות" במרחב הציבורי האמריקאי, ולא רק באולמות בתי המשפט.

עוקבים מציינים כי מעבר המאבק לזירה האמריקאית אינו קשור רק למשקלה של ארצות הברית כמעצמה פוליטית, אלא גם לאופי הדיון הפנימי בה סביב המלחמה בעזה, שכן האוניברסיטאות הפכו לזירה מרכזית למאבק על הנרטיב והלגיטימציה. בהקשר זה, התלונה – עוד לפני שתהפוך להליך משפטי מלא – הופכת למסר פוליטי ומשפטי כאחד: מסר האומר כי עידן הטיפול בהאשמות כ"מחלוקת מוסרית" או "נקודת מבט" עשוי לסגת לטובת הפיכתן לתיקים משפטיים הניתנים לדיון.

"קרן הינד רג'אב" טוענת כי תיקיה כוללים חומרים שהיא רואה בהם "ראיות" או "אינדיקציות" למעורבותו של קרני בפעולות צבאיות במהלך המלחמה בעזה, והיא סבורה כי פעולות אלו לא היו רק השתתפות צבאית רגילה, אלא היו קשורות להקשר רחב יותר של הרס נרחב שפגע באזורי מגורים ובתשתיות אזרחיות, על רקע האשמות בינלאומיות גוברות נגד ישראל בביצוע הפרות חמורות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי. הקרן גם מדגישה כי היא מכוונת ל"אחריות אישית" ולא רק לאחריות ממשלות, בהתחשב בכך שהימלטות מעונש – לפי תפיסתה – מתחילה כאשר הגבולות בין החלטה פוליטית לביצוע בשטח מיטשטשים.

עם זאת, סוג זה של מהלכים מעלה בעיה עמוקה יותר החורגת משם הנאשם: המאבק המשפטי נגד יחידים ספציפיים משקף שינוי בכלי הלחץ של זכויות האדם, אך יחד עם זאת הוא חושף את מגבלות המערכת הבינלאומית שלעתים קרובות נתקלת בקשיים מול החישובים הפוליטיים של המעצמות הגדולות. גם כאשר קיימות האשמות כבדות כמו רצח עם ופשעי מלחמה, השאלה הרגישה ביותר נשארת: האם למערכות המשפט הלאומיות יש את הרצון לפתוח תיקים שעשויים להרגיז בעלות ברית חזקות? או שהמשפט הבינלאומי יישאר במקרים רבים שפה מוסרית יותר מאשר מנגנון אכיפה?

מנגד, אחרים רואים בהגשה חוזרת ונשנית של תלונות במספר מדינות לא רק "פיזור", אלא אסטרטגיה מחושבת המבוססת על עיקרון פשוט: אם הדלתות לא נפתחות בבירה אחת, הן עשויות להיפתח באחרת. מכאן עולה חשיבותה של "חווית פרו", שם הקרן טוענת כי חקירה רשמית כבר נפתחה, מה שמעיד כי ייתכן שמערכות משפט מסוימות נוטות יותר להגיב לתיקים אלו מאחרות. גישה זו מבוססת על הרעיון שצדק בינלאומי, כאשר הוא נתקל בקשיים במוסדות הגדולים, עשוי למצוא מסלולים חלופיים דרך בתי משפט לאומיים, גם אם באיטיות.

בארצות הברית, צופים משקיפים כי התיק יעורר ויכוח נרחב, לא רק בקרב משפטנים, אלא גם בתוך אוניברסיטאות ומוסדות אזרחיים, שם שאלת הצדק משתלבת עם שאלת חופש הביטוי וגבולות האירוח. בין אלה הרואים באירוח דמויות צבאיות ישראליות חלק מ"דיון פתוח", לבין אלה הרואים בכך נורמליזציה של פרקטיקות המואשמות בביצוע פשעים בינלאומיים, הפער הפוליטי והמוסרי מתרחב. כמו כן, נוכחות הנאשם על אדמת ארצות הברית מוסיפה מימד מעשי שלא ניתן להתעלם ממנו, שכן התיק – אם יתקדם – יבחן את גבולות החוק האמריקאי בטיפול בפשעים שאירעו מחוץ לגבולות.

בעוד שטרם יצאה תגובה רשמית מהרשויות האמריקאיות בנוגע לתלונה, צעד הקרן משקף מגמה הולכת וגוברת להפוך את המלחמה בעזה לתיק אחריות בינלאומי רב-מסלולי, שבו העימות אינו מוגבל להצהרות פוליטיות או דוחות זכויות אדם, אלא מתרחב לזירות המשפט. בסופו של דבר, ייתכן שהתיק אינו רק ניסיון להרשיע אדם ספציפי, אלא ניסיון להגדיר מחדש את השאלה הגדולה יותר: מי אחראי, וכיצד, והיכן, כאשר ההרס נרחב עד כדי כך שהוא חורג מיכולתו של העולם להסתפק בגינוי מילולי?

בהקשר זה, התלונה האמריקאית נראית כחלק משינוי רחב יותר באופן הטיפול בסכסוך; במקום להסתמך על יוזמות בינלאומיות גדולות שעלולות להיכשל עקב וטו או חישובי מאזני כוחות פוליטיים, ארגונים פעילים פונים לפתוח מסלולים משפטיים מקבילים, בתקווה שצבירת התיקים והתערבות סמכויות השיפוט יובילו ליצירת מציאות משפטית חדשה בנקודת זמן מסוימת. בין הצלחת מאמצים אלה לכישלונם, נשאר קבוע שהמלחמה בעזה אינה מתנהלת רק בנשק, אלא גם באמצעות חוק ומסמכים, ובמאבק נרטיבי השואף לבסס את משמעות הפשע ולקבוע את משמעות האחריות.