עזה תחת מצור והתנקשויות: מדיניות ישראל לניהול הסכסוך

מה שמתרחש ברצועת עזה בימים האחרונים אינו יכול להיקרא כאירועים ביטחוניים מבודדים, אלא כחלק ממסלול מתוכנן באסטרטגיה הישראלית, שמטרתו להנציח את המלחמה ולשחזר מציאות של פחד ושליטה: התנקשויות ממוקדות, תקיפות מל"טים, ומלחמה בעצימות נמוכה שאינה נפסקת, מלווה בהמשך הרס התשתיות והבתים שנותרו, במיוחד באזורים המזרחיים של הרצועה, באמצעות הפצצות ופיצוצים, ופגיעה בפלסטינים תחת כיסוי רופף הנקרא "מטרות צבאיות".

מאז יום חמישי בבוקר, 13 הרוגים, בהם חמישה ילדים, נהרגו בהפצצות הכיבוש, בסדרת הפרות חדשות של הפסקת האש. במהלך שלושת הימים האחרונים, מטוס קרב הפציץ צעיר ממערב לקררה, ולאחר מכן ניסיון התנקשות בשכונת תופאח בעיר עזה, ואז פגיעה באוהל עקורים במואסי חאן יונס, שם נהרגו ילדים בין ההרוגים.

ישראל טוענת כי פעולות אלו מכוונות נגד "מבוקשים" המתכננים פיגועים קרובים, אך העובדות מצביעות על כך שהתנקשויות אלו אינן אלא מסרים פוליטיים באש, שתמציתם הברורה: אין אזור בטוח בעזה, ואין הגנה אפילו לעקורים.

בהקשר זה, התקיימה פגישה בין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לשליח האו"ם לשעבר ניקולאי מלאדנוב, שצפוי להתמנות למנכ"ל מה שנקרא "מועצת השלום" ברצועת עזה. במהלך הפגישה, הדגיש נתניהו כי על חמאס לפרק את נשקו, וכי הרצועה תהיה "אזור מפורז" בהתאם לתוכנית נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.

על פי עיתון הארץ, ישראל נערכת להכרזה צפויה של טראמפ, ביום שני הקרוב, בנוגע להקמת "מועצת השלום הבינלאומית" שתנהל את רצועת עזה.

אולם, תנועה פוליטית זו אינה נפרדת מההסלמה בשטח, אלא משלימה אותה. ימים ארוכים עברו מאז ההכרזה על הפסקת האש, אך המציאות לא השתנתה. מדינת הכיבוש המשיכה להפר את ההסכם באמצעות מצור וסגירת המעברים, ובראשם מעבר רפיח. עזה עדיין נצורה ונענשת בכלים מרובים: מחסור בסיוע, מחסור חמור בתרופות ובציוד חיוני, ולחצים גוברים על ארגונים בינלאומיים הפועלים ברצועה.

בנוסף לכך, כ-450 פלסטינים נהרגו כתוצאה מההפצצות הישראליות המתמשכות באזורים המזרחיים, המהווים כ-60% משטח הרצועה, ונמצאים בשליטת צה"ל.

השאלה המהותית כאן אינה מוגבלת לשאלה האם הסלמה זו מכוונת נגד חמאס לפני המעבר לשלב השני של ההבנות, אלא חורגת מכך לשאלה עמוקה יותר:

האם ישראל שואפת לבסס מציאות פוליטית וביטחונית לפיה היא הגורם היחיד שמחליט בעזה, ללא מועצת שלום, ללא חסות בינלאומית או ערבית, וללא שותפות בהחלטה?

סביר להניח שמה שמתרחש הוא אישור דמים לריבונות הכיבוש על הזירה. רוב הפגיעות הן התנקשויות ממוקדות במנהיגי גדודי עז א-דין אל-קסאם, ומסרים מוקדמים לכל מסלול משא ומתן אפשרי, או לכל דיבור על הבאת "כוח ייצוב" או מנגנון בינלאומי. ההסלמה כאן אינה חלופה למדיניות, אלא כלי לאכיפתה בכוח, אלא היא הסלמה מונעת לקראת כל הסדרים חדשים.

ישראל מבינה כי פירוק נשק ההתנגדות בכוח אינו אלא תירוץ פוליטי, וכי מה שנותר מנשק זה מוגבל בהשוואה להיקף ההרס העצום שנגרם לעזה. היא גם מבינה כי יציאה לעימות כולל להשגת מטרה זו אינה מקובלת בינלאומית, גם עם מתן אור ירוק מנהל טראמפ לנתניהו לפעולות צבאיות והתנקשויות. לכן היא נוקטת בטקטיקת "לחץ תחת אש": התנקשויות מחושבות, הרג סלקטיבי, ושחיקה פסיכולוגית וחברתית, במטרה להוציא ויתורים בשלב השני, במיוחד בכל הנוגע להסדרי השלטון והביטחון ברצועה.

אולם, לחץ זה מסתיר מטרה עמוקה יותר: הגדרה מחדש של המציאות הביטחונית בעזה. לא פירוק נשק מיידי, אלא הפיכתו לנטל קבוע על החברה, וקישור כל שיקום או ביסוס הפסקת אש לתנאים ביטחוניים ישראליים פתוחים. העיר, המחנה, העקור, והלוחם כולם הפכו לכלים בניהול הסכסוך, שבהם הכוח וההתנקשות משמשים כקלף לחץ פוליטי, במסגרת ניסיון להכליל מודל ביטחוני המבוסס על שליטה וכניעה, ולא על כל אופק פוליטי אמיתי.

מנגד, התעקשות חמאס לקשור את פירוק הנשק להסכמה לאומית מעלה בעיה פוליטית אמיתית, בצל עמימות מכוונת שאופפת את המסלולים הישראליים-אמריקאיים, המצטלבים בדחיית כל ישות או מדינה פלסטינית ריבונית. עמימות זו משרתת במהותה את הרעיון הישראלי ששלט לפני 7 באוקטובר: להשאיר את חמאס חלש ומורתע, אך כיום הוא מנוסח מחדש בצורה קשה יותר, כך שהתנועה תישאר בעמדת שליטה חלקית על עזה, אך במצב שברירי וחלש יותר.

כאן, השאלה אינה מוגבלת למה שישראל רוצה מעזה, אלא למה שחמאס רוצה, ולמה שהפלסטינים בכלל רוצים, כדי לפרק אסטרטגיה זו. התשובה אינה יכולה להיות צבאית בלבד, ולא סיסמאות רטוריות, אלא פוליטית במובהק: ניצול המציאות החדשה, ניצול ההזדמנויות המעטות הקיימות, יציאה רצינית לאחדות לאומית, וחשיבה מתוך עמדה של אחריות היסטורית בשיקום והצלת מה שנותר מהפרויקט הלאומי והישות הפלסטינית, לפני שהמצב הקיים יהפוך לגורל קבוע שאין ממנו מנוס.