חמאס מסר את תשובתו החיובית למתווה המצרי. לפי דוברים בכירים של הארגון, חמאס קיבל התחייבות מארה״ב שהפסקת האש הזמנית תהפוך להיות בעצם סיום המלחמה. לפי המתווה המצרי (שעותק ממנו קיבלתי סמוך להודעת חמאס) יוחזרו הביתה בסוף השלב השלישי שלו כל החטופים הישראלים – אלה שבחיים ואלה שאינם בחיים, וישראל תשחרר אלפי אסירים כולל ככל הנראה כל מי שמרצים מאסרי עולם על רצח ישראלים. המלחמה תיגמר, ישראל תיסוג מעזה וחמאס ימשיך לשלוט שם. אין מנצחים במלחמה הזאת, זה בטוח, אך יש המפסידים ויש המפסידים יותר. ישראל, באופן ברור הפסידה בגדול, חמאס פחות. המפסידים הגדולים ביותר הם בשני הצדדים אלו שאיבדו את חייהם ואלו שאיבדו את כל רכושם. הכושלים ביותר הם ראש הממשלה נתניהו ושרי ממשלתו. בגלל סירובו העיקש של נתניהו לתכנן סיום מדיני למלחמה – סיום שבבסיסו החלפת השלטון בעזה בשלטון פלסטיני לגיטימי המחויב לפתרון של שתי מדינות ולשלום פלסטיני-ישראלי – חמאס יתפוס בה שוב את השלטון לאחר שאיבדו במלחמה. סירובו של נתניהו נובע כמובן מאותה אסטרטגיה כושלת שהובילה אותנו ל-7 באוקטובר, אשר פותחה והשתרשה מתוך כוונה למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית ליד מדינת ישראל. לפיכך, יש סיכוי לא קטן שנתניהו יפנה עתה את מרצו להמשך המלחמה ברפיח, וינסה לחבל במתווה המצרי בהתכחשות לו או בהמצאת תירוצים כלשהם כדי להכשיל אותו. נתניהו ממשיך להוות סכנה ממשית לישראל, ואת זה הציבור הישראלי כולו חייב לקלוט.
אנחנו חייבים להבין שהמאבק הפלסטיני לא ייגמר בסיום המלחמה. זהו סיפור של מאבק שאנחנו כעם היהודי מכירים באופן אינטימי על עצמנו. זהו הסיפור של פסח ויציאת מצרים שאנחנו מספרים כל שנה מחדש. אני יודע שמילותיי אלו ירגיזו רבים, אך מה שמתואר כאן הוא בעצם התמונה הגדולה כולה על מה שהפלסטינים ואנחנו חווים מאז 7 באוקטובר. אני מבקש שדבריי לא יובנו לא נכון – אינני מצדיק ולו לרגע אחד את הרצח של אלפים במעשי הטרור של חמאס. לעניות דעתי, אם כדי להשיג חירות, עצמאות וכבוד לאומי חייבים לרצוח חפים מפשע, אזי אני מטיל ספק גדול בערך של החירות והכבוד הלאומי האלה. משה רבנו הנערץ בשלוש הדתות המונותאיסטיות נתן לעולם כולו את הדיבר: לא תרצח! יותר מדי חפים מפשע כבר נרצחו מאז 7 באוקטובר. ולא רק מ-7 באוקטובר, אלא מאז תחילת המאבק המר שלנו על חירות וכבוד לאומי בארץ האבות שלנו נהרגנו בו יותר מדי ישראלים והרגנו בו יותר מדי פלסטינים. כאשר אנחנו מביטים לאחור על ההיסטוריה שלנו ומספרים את הסיפור שלנו, אנחנו חייבים להכיר במציאות – לידנו ישנו עם אחר שגם הוא מספר את הסיפור שלו במאבקו למען חירות, עצמאות וכבוד לאומי. קשה לבלוע? זו האמת.
צה״ל, הצבא הגדול והעצום אינו יכול לחסל את הרעיון של חמאס וגם לא את הכְּמִיהָה של העם הפלסטיני לחירות, לעצמאות, ולכבוד לאומי. בסיפור שלנו אנחנו היינו עבדים במצרים במשך 400 שנה, קורבן של האכזריות של פרעה ומצרים, והקורבנוּת התקבעה בתודעה שלנו, אימצנו אותה כחלק מזהותנו ודבקנו בה במשך כל הדורות. גם בזמנים אלו אנחנו חשים כקורבנוֹת של שנאת העולם בשעה שאנו דבקים בזהות, בתרבות ובדת שלנו הנבדלות מאלו של שאר העולם. אומנם השתחררנו מכבלי השעבוד ונעשינו עם חופשי, אך המאבק שלנו לחירות ולעצמאות גבה מחיר גבוה מאוד. מדינת ישראל הייתה רעיון שהצית את הדמיון של רבים בעולם למראהו של עם שקם מאפר השואה והתקבץ מארצות רבות בארץ האבות שלו ושגשג בה. לידתה של ישראל קרתה מכיוון שהעם היהודי הפסיק לחיות כקורבן ולקח את גורלו בידיו. אך נולדנו כמדינה שאינה חפה מפשעים מבישים, וב-1967 בשעת סכנת קיום ממשית הביסה ישראל את צבאות ערב והפכנו לכובש של העם האחר החי בארץ זו.
העם האחר החי בארץ זו הוא העם הפלסטיני, שבעבר היה כאן הרוב וכיום רבים מבניו מנותקים מהשורשים שלהם, מפוזרים כפליטים באזור ובחבלי ארץ האבות שלהם. נדרש לפלסטינים יותר מעשור מאז הנכבה ב-1948 עד שהם הצליחו להקים תנועת שחרור משלהם ולהשיק את מאבקם לחירות, עצמאות וכבוד לאומי. לאורך הרבה יותר מדי שנים אימצו הפלסטינים תודעת קורבנוּת משלהם, וזו השפיעה לרעה על מאבקם הצודק. הם הרגו ונהרגו. המאבק שלהם לחירות, עצמאות וכבוד לאומי אינו חף ממעשים מבישים. הלקח העיקרי והחשוב אולי לכולנו היום ישראלים ופלסטינים – מאבק לחירות, עצמאות וכבוד לאומי הוא צודק. לא ניתן בכוח הזרוע למחוק או לצמק כהוא זה את הכמיהה להיות עם חופשי בארצך. צבאות יכולים להביס צבאות, אך הם אינם יכולים להביס עם חפץ חירות ועצמאות. ישראל אינה יכולה לכבות את הכמיהה לחירות, עצמאות וכבוד לאומי של העם הפלסטיני או של חמאס או של כל ארגון פלסטיני אחר כמו שלפלסטינים אין יכולת לכבות את כמיהתו של עם ישראל לחירות, עצמאות וכבוד לאומי. אפשר לנצח אותם בשדה הקרב כמו שגם הם יכולים לנצח אותנו לעיתים, אך האמת היא שאין בכלל מנצחים. ובמלחמה זו כולנו נוצחנו, ועלינו ללמוד מההפסד הזה. אנחנו חייבים ללמוד ממנו, שאם לא כן נמשיך כולנו להפסיד.
עכשיו הזמן להתחיל לגלות חמלה והבנה הדדית – כי יותר מדי מאיתנו איבדנו את היקר מכול וכולנו סבלנו יותר מדי. זו לא העת לחבק את הקורבנוּת וחייבים לחדול מה״קירבון״ שלנו את האחר. נקמה לא תביא לנו כל נחמה אף שהרצון לנקמה בוער בליבותנו. חייבים להתגבר על הרגשות הפוגעניים האלה – אף שאפשר להבין אותם.
כאשר אנחנו מתקרבים ליום העצמאות שלנו וליום הנכבה של העם הפלסטיני, בואו ניזכר במילים של מגילת העצמאות שלנו אשר נכתבו בתחילת מלחמתנו לעצמאות: ״מדינת ישראל תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה... אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חודשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים... אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו.״
גם במגילת העצמאות הפלסטינית אשר נכתבה בשנת 1988 יש מילים נשגבות שכדאי להכיר: ״מדינת פלסטין מצהירה על מחויבותה למטרות ולעקרונות של האומות המאוחדות, להצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם... מדינת פלסטין, היא מדינה שוחרת שלום המחויבת לעקרונות הדו-קיום בדרכי שלום... תשאף, יחד עם כל שאר המדינות והעמים, להשגת שלום בר קיימא המבוסס על צדק וכבוד לזכויות... העתיד נושא ביטחון רק למי שפועל בצדק או עושה צדק.״
הבה נחזור למילים מלאות השראה אלו וניתן להן להיות לנו מצפן. כל מי שחי בין הנהר לבין הים חייב להיות בעל זכות לאותן זכויות. השגת החירות, העצמאות והכבוד עבור שני העמים היא הדרך להשגת ביטחון עבור כולנו. המאבק הישראלי לחיות כעם חופשי בארצו יושלם רק בתנאי שלעם הפלסטיני תהיה הצלחה במאבקו לחיים כעם חופשי בארצו. זה מה שחייבים ללמוד עכשיו מהמלחמה הארורה הזאת. כאשר תושט יד בכוונה כנה לשלום היא תפגוש יד מושטת מולה. ביום הזיכרון הקרב כאשר נזכור את הנופלים האהובים שלנו, הבה נתחייב ונדאג שאלו יהיו הקורבנות האחרונים ואז אולי מותם לא יהיה לשווא.
גרשון בסקין הוא יזם פוליטי וחברתי, העוסק כמעט יובל שנים בחיפוש דרכים לשלום בין ישראל לשכנותיה. כיום מנהל סניף המזרח התיכון של ארגון הקהילות הבינלאומיות (ICO - International Communities Organization) וחבר מייסד של מפלגת "כל אזרחיה" (كل مواطنيها כֻּל מֻוָואטָנִיהָא) בישראל.
