משרד הבריאות ברצועת עזה פרסם היום, יום רביעי, דו"ח סטטיסטי מקיף המתעד את ההשלכות האנושיות של התוקפנות הישראלית המתמשכת על כל מחוזות הרצועה. הנתונים הרשמיים חשפו עלייה במספר הכולל של החללים ל-72,991, בעוד שמספר הפצועים שאושפזו במתקנים רפואיים עלה על 173,212 מאז פרוץ העימותים.

מקורות רפואיים הבהירו כי ב-24 השעות האחרונות הגיעו לבתי החולים 3 חללים ו-5 פצועים חדשים, מה שמאשר את המשך זרם הקורבנות למרות ירידה בעוצמת הפעולות בחלק מהצירים. נתונים אלה מהשטח מתעדים במדויק את היקף האבדות בנפש, ומונעים כל הערכה לא רשמית שעלולה שלא לשקף את המציאות הטרגית שבה חיים משפחות פלסטיניות בעזה.

בפירוט מדויק של התקופה שלאחר הכרזת הפסקת האש ב-11 באוקטובר האחרון, תיעד המשרד 981 חללים נוספים. בתקופה זו נפצעו גם כ-3104 אזרחים בדרגות חומרה שונות, מה שמעיד כי הסיכונים בשטח עדיין קיימים ומכוונים ישירות לאזרחים באזורים שונים.

בנוגע לפעולות החילוץ בשטח, הדו"ח ציין כי צוותי ההגנה האזרחית והצוותים הרפואיים הצליחו לחלץ 783 מקרים מתחת להריסות מבנים הרוסים ומתקנים שנהרסו בהפצצות. צוותים אלה מתמודדים עם אתגרים לוגיסטיים עצומים לנוכח המחסור בציוד כבד ודלק, אך הם ממשיכים לפעול בשכונות הממוקדות כדי להבטיח את איתור כל הקורבנות וקבורתם בכבוד.

סטטיסטיקות ביצועיות אלו לשנת 2026 משקפות את עומק האסון ההומניטרי חסר התקדים שבו שרויה הרצועה, על רקע קריאות בינלאומיות חוזרות ונשנות לפתוח את המעברים ולאפשר כניסת סיוע רפואי דחוף. גורמי הבריאות מדגישים את הצורך לספק הגנה לצוותים הרפואיים הפועלים תחת לחץ עצום, כדי להבטיח את המשך מתן שירותי טיפול לאלפי פצועים הסובלים מפציעות מורכבות.

סה"כ שהגיעו לבתי החולים ברצועה ב-24 השעות האחרונות עמד על 3 חללים ו-5 פצועים חדשים.

יום השנה למותו של ההוגה הסורי עבד אל-רחמן אל-כואכבי פותח מחדש את פצעי השאלות התלויות ועומדות בנוגע לטבע השלטון בעולם הערבי. למעלה ממאה שנה לאחר מותו, שאלתו המהותית על טבעה של העריצות עדיין כופה את עצמה על המציאות הסורית והערבית, העמוסה במלחמות ובקריסות מוסדיות.

הבעיה שהעלה אל-כואכבי לא הייתה קשורה לאישיות השליט או לזהותו, אלא למבנה הפוליטי המאפשר הפיכת השלטון לכלי לדיכוי החברה במקום לארגונה. שינוי זה הופך את המדינה למסגרת החוששת מאזרחיה, מה שמוביל לשחיקת האמון ההדדי ולהפיכת המרחב הציבורי לזירת שליטה ופיקוח קפדניים.

אל-כואכבי ראה בעריצות מערכת כוללת החורגת מגבולות הפעולה הפוליטית ומשפיעה על המדע, הדת והמוסר, כאשר הפחד הופך לאורח חיים יומיומי. בסביבה זו, השתיקה הופכת לאמצעי היחיד להישרדות אישית, מה שמשתק את יכולת החברה לפעולה קולקטיבית או להשפעה על קבלת ההחלטות הלאומיות.

אם נשליך את הגותו של אל-כואכבי על המציאות הסורית העכשווית, נגלה שהמשבר אינו טמון רק בצורת המשטר, אלא בעומק היחסים בין המדינה לאזרח. במשך עשורים רבים, תפקיד האדם כשותף נדחק לשוליים, והוא הפך לנושא בלבד לניהול ביטחוני ולפיקוח סטטיסטי, הרחק מכל פעילות פוליטית.

הסכנה של 'מדינת הביטחון' מתבטאת ביכולתה לשחזר את עצמה גם לאחר שינוי סיסמאות או אליטות פוליטיות שלטוניות. הבעיה מתחילה כאשר השלטון רואה בהשתתפות העם איום על לגיטימיותו, מה שדוחף אותו להרחיב את סמכויות מנגנוני הפיקוח על חשבון המוסדות האזרחיים והייצוגיים.

בהקשר זה, הגותו של אל-כואכבי נפגשת עם תזותיו של מאלכ בן נבי, שחקר את התנאים הפסיכולוגיים והחברתיים ההופכים חברות לפגיעות לשליטה. היעדר תנאי פעילות אצל האזרח מקל על שחזור דפוסי עריצות ישנים בשמות וכותרות חדשים החסרים מהות דמוקרטית.

כאן בולטת תפיסתה של ההוגה גאיאטרי ספיבק לגבי יכולת ה'נתין' לדבר, סוגיה הנוגעת לליבת מדינת הביטחון המייצרת אזרח שותק. השלטון במערכות אלו מדבר תמיד בשם העם, ומפקיע את קולו לטובת אידיאולוגיות ואליטות הטוענות לייצגו, בעוד הן מדירות אותו מהמציאות.

עלי עזת בייגוביץ' הציג ממד מוסרי לסוגיה על ידי קשירה הדוקה בין חירות לאחריות אישית וקולקטיבית. מדינה חופשית, לדעתו, אינה מבוססת רק על טקסטים משפטיים, אלא דורשת קיומו של אדם בעל אומץ לביקורת ולשאילת שאלות ולשאת בתוצאות בחירותיו הפוליטיות.

המעבר האמיתי מעריצות לחירות אינו מתרחש רק על ידי החלפת פנים בפסגת הפירמידה הפוליטית, אלא על ידי שינוי התרבות הפוליטית השלטת. זה דורש בניית יחסים חדשים המבוססים על אמון במקום פחד, ועל שותפות במקום תלות מוחלטת במרכזי הכוח הביטחוניים.

האתגר העומד בפני הסורים כיום הוא כיצד לבנות מוסדות המסוגלים למנוע את חזרת העריצות בצורותיה המרובות והחדשניות. לא ניתן להשיג זאת ללא השבת המרחב הציבורי והפעלת תפקיד האזרח כמרכיב חיוני בפיקוח על השלטון ובבקרת סמכויותיו באמצעות כלים חוקתיים ומשפטיים יעילים.

הניסיונות המרים הוכיחו כי הפלת משטרים אינה בהכרח אומרת נפילת העריצות אם תנאי ייצורה נשארים קיימים במבנה החברה והמדינה. המוסדות החדשים נשארים שבריריים אלא אם כן הם נתמכים על ידי תרבות פוליטית המאמינה בזכות למחלוקת ומקדישה את עקרון חילופי השלטון השלום, הרחק מההיגיון של כוחניות.

שאלתו של אל-כואכבי נשארת פתוחה בפני הדורות הנוכחיים: האם ניתן לבנות מדינה הרואה באדם שותף אמיתי ולא רק נתין מציית? התשובה דורשת מאמץ קולקטיבי החורג מהצעות תיאורטיות לעבר פרקטיקות מעשיות המחזירות את הכבוד לאזרחות כעמוד התווך העיקרי לכל יציבות פוליטית בת קיימא.

היציאה ממורשת הפחד הארוכה דורשת אומץ בביקורת עצמית ובביקורת על המורשת הפוליטית שנתנה לגיטימציה להתפשטות הביטחונית על חשבון זכויות האזרח. ללא בחינה מקיפה זו, האזור ימשיך להסתובב במעגל קסמים של שינוי שמות תוך שמירה על מהות השלטון המוחלט.

לסיכום, יום השנה לאל-כואכבי אינו רק שיחזור היסטורי, אלא קריאה להשלמת פרויקט הרנסנס שהחל לפני מאה ורבע שנים. זוהי משימה של דור השואף לנסח חוזה חברתי חדש המבטיח את כבוד האדם והופך את החברה למקור היחיד והלגיטימי לכל סמכות פוליטית.

העריצות אינה משחיתה רק את הפוליטיקה, אלא גם את המדע, הדת, המוסר והיחסים החברתיים, עד שהפחד הופך לחלק מחיי היומיום.

מקורות ביטחון ימיים בריטיים דיווחו על קבלת דיווח דחוף על תקרית ביטחונית שפגעה בספינת משא מסחרית בעת שהפליגה במים בינלאומיים מול חופי תימן. המקורות הסבירו כי סירה קטנה ובה שישה חמושים התקרבה באופן חשוד לספינה, מה שהוביל לכוננות מצוותי האבטחה שהיו על סיפונה.

התקרית אירעה באזור אסטרטגי במרחק של כ-88 מיילים ימיים מדרום-מערב לאזור בלחאף שבמחוז שבואה בדרום-מזרח תימן. אזור זה נחשב למעבר חיוני לנתיבי שיט בינלאומיים המקשרים בין הים הערבי למפרץ עדן, ודרכו עוברות מאות ספינות מסחריות מדי יום.

על פי הפרטים שהתקבלו, פרצו חילופי אש ישירים בין החמושים התוקפים לבין צוות האבטחה החמוש שהופקד על הגנת ספינת המשא. ההתנגשות נמשכה זמן קצר לפני שהחמושים נאלצו לסגת ולהתרחק מסביבת הספינה, שהמשיכה בדרכה ליעדה.

הדיווחים הראשוניים אישרו כי לא היו נפגעים בקרב צוות הספינה או צוות האבטחה, וכן לא נרשמו נזקים חומריים משמעותיים למבנה הספינה כתוצאה מהירי. עד כה לא נחשפה זהות הספינה המותקפת או הדגל שהיא מניפה, וכן אף גורם לא קיבל אחריות על התקיפה.

הסלמה זו בשטח מתרחשת על רקע מתיחות ביטחונית חסרת תקדים בנתיבי המים הסמוכים לתימן מאז פרוץ המלחמה הישראלית ברצועת עזה באוקטובר 2023. קבוצת החות'ים ביצעה בחודשים האחרונים עשרות פעולות צבאיות נגד ספינות מסחריות בטענה שהן קשורות לאינטרסים ישראליים.

קבוצת החות'ים הודיעה רק לפני יומיים על הידוק צעדיה הימיים על ידי הטלת איסור מוחלט על שיט ישראלי בים האדום. הקבוצה ציינה כי כל התנועות הימיות השייכות לכיבוש הפכו למטרות לגיטימיות, בתגובה להסלמה הצבאית בלבנון, איראן ועזה.

החששות הבינלאומיים גוברים מפני יציאת המצב משליטה באחד מנתיבי הסחר החשובים בעולם, מה שדחף חברות ספנות גדולות לשנות את מסלוליהן לכיוון נתיב כף התקווה הטובה. כוחות הצי הבינלאומי ממשיכים לחזק את נוכחותם באזור בניסיון לאבטח את תנועת השיט ולהפחית את האיומים הגוברים.

ההתנגשות אירעה במרחק של כ-88 מיילים ימיים מדרום-מערב לאזור בלחאף, והסתיימה בנסיגת הסירה התוקפת ללא רישום נפגעים.

הגוף הלבנוני, המכביד עליו מורשת של משברים מורכבים, עובר צומת דרכים אסטרטגי המסוכן ביותר בתולדותיו המודרניות, כאשר שינוי זה מציב את קיום המדינה בפני שאלות קיומיות קשות. לבנון מוצאת את עצמה נאלצת לבחור בין שני מסלולים מקבילים המתחרים על עיצוב התמונה; הראשון מיוצג על ידי 'לגיטימיות הפוליטיקה' המונהגת על ידי המוסדות הרשמיים, והשני 'לגיטימיות המלחמה' הנכפית על ידי המציאות בשטח.

'לגיטימיות הפוליטיקה' מתבטאת בניסיונות הדיפלומטיים של המדינה הלבנונית למצוא פתרונות פוליטיים ולאכוף הפסקת אש שתגן על מה שנותר מהתשתיות. לגיטימיות חוקתית זו שואפת להחזיר את היוזמה דרך הערוצים הבינלאומיים כדי להבטיח שלום אזרחי ולמנוע את הידרדרות המדינה לקריסה כוללת שלא ניתן לתקנה.

מנגד, 'לגיטימיות המלחמה' בולטת כמציאות שחיזבאללה שואב מארסנל הנשק שלו ומהפילוסופיה של ההתנגדות, אותה הוא רואה ככלי הרתעה הכרחי להתמודדות עם חוסר האיזון בכוחות. תפיסה זו רואה בפעולות הצבאיות בדרום את הדרך היחידה להגן על אדמות לבנון מפני תאוות הבצע הישראליות והחדירה האכזרית המאיימת על הריבונות הלאומית.

במישור הצבאי, האסטרטגיה הישראלית הנוכחית מבוססת על תיאוריית 'הפרדת החזיתות', שהיא ניסיון לפרק את מושג 'אחדות הזירות' שאומץ על ידי כוחות ההתנגדות. ישראל שואפת באמצעות מדיניות ההפרדה הצבאית להתמודד עם כל חזית בנפרד, במטרה לנטרל את יריביה מכלי הכוח הטקטיים שמספקות חזיתות התמיכה.

השאיפות הישראליות אינן עוצרות רק באבטחת הגבול הצפוני, אלא מתרחבות לכלול רצון אסטרטגי להנדס מחדש את הסביבה הביטחונית של האזור כולו. תל אביב מסתמכת בכך על עליונותה האווירית והטכנולוגית כדי לכפות תנאי כניעה חדשים שיבטיחו לה הגמוניה ארוכת טווח וישנו את כללי המשחק המסורתיים באזור.

מצדה, איראן בולטת כשחקן מרכזי הרואה בחזית הלבנונית אבן יסוד בתורת הביטחון האזורית שלה, כאשר טהראן דוחה כל נוסחת פשרה המבודדת את החזיתות זו מזו. הדיפלומטיה האיראנית דוחפת לאישור הקשר ההדוק בין המסלולים, ורואה בפירוק קשר זה איום ישיר על עומקה האסטרטגי ועל הישגיה הגיאופוליטיים.

טהראן שואפת, באמצעות תמיכה בחזיתות ההתנגדות, לעצב משוואת הרתעה חדשה שתגן על השפעתה המשתרעת מבגדד ועד ביירות מול הלחצים המערביים. גישה זו מהווה תגובה ישירה לניסיונות הבינלאומיים לצמצם את התפקיד האיראני ולהפריד את המסלול הלבנוני מתיקי האזור הסבוכים האחרים.

הגישה הבינלאומית, ובמיוחד האמריקאית, מציגה כפילות ברורה בניהול המשבר הלבנוני באמצעות מה שניתן לתאר כ'דיפלומטיה מותנית'. בעוד וושינגטון קוראת לכאורה להרגעה, היא מתנה את היציבות ביישום מדויק של ההחלטות הבינלאומיות, ובראשן החלטה 1701, הקובעת את פריסת סמכותו הבלעדית של צבא לבנון.

הכוחות המתנגדים למדיניות המערבית רואים בתנועות דיפלומטיות אלו בחשדנות, ורואים בהן ניסיון להשיג רווחים פוליטיים שישראל לא הצליחה להשיג בשטח. פילוג בינלאומי זה מעמיק את מצב השיתוק בהשגת הפסקת אש אמיתית ובלתי מותנית, ומשאיר את לבנון זירה לחיסול חשבונות גדולים.

העמדה הערבית נעה מצדה בין מתן סיוע הומניטרי נדיב ותיק העקורים, לבין נסיגה פוליטית זהירה כלפי המשבר. מצב זה משקף חשש ממתן כל כיסוי שעלול לתרום לחיזוק ההשפעה האיראנית או להכשיר את קיומו של נשק מחוץ למסגרת מוסדות המדינה הלבנונית הרשמיים.

היעדר פעולה ערבית אסטרטגית משמעותית הוביל לשינוי תפקיד הבירות המרכזיות מהובלת איזונים למעמד של משקיף בלבד על תוצאות השטח. ריק פוליטי זה הותיר את ביירות חשופה ברגע היסטורי קריטי, כאשר המדינה חסרה מטרייה ערבית חזקה המסוגלת לכפות איזון שיגן על ריבונותה.

קריאה מעמיקה של מהלך האירועים מאשרת כי לבנון הפכה לקו חזית מתקדם במאבק בינלאומי המשרטט מחדש את נתיבי הסחר ופרויקטי האנרגיה במזרח התיכון. הנושא אינו עוד סכסוך גבולות בלבד, אלא חלק מתהליך לידה מורכב של חלוקה מחדש של אזורי השפעה כלכליים ופוליטיים באש ובברזל.

מתברר מיום ליום כי משככי כאבים דיפלומטיים זמניים לא ישיגו יציבות מתמשכת ללבנון, וכי הימורים הרפתקניים בשטח עשויים שלא להספיק לבדם כדי להגן על הישות. ההצלה דורשת מודעות אסטרטגית פנימית המבינה את אופי האיזונים הגדולים ופועלת לגיבוש חוזה לאומי המאחד את כל הכוחות תחת קורת גג המדינה.

לסיכום, עתיד לבנון נותר תלוי בין יכולתה להכיל את 'לגיטימיות הפוליטיקה' ולשלוט ב'לגיטימיות המלחמה' במסגרת לאומית מאוחדת. ללא הסכמה זו, השריפות הבוערות באזור עלולות לכלות את מה שנותר מהישות הלבנונית, ולהפוך אותה לקורבן של פרויקטים אזוריים החורגים מגבולותיה הגיאוגרפיים הקטנים.

התמונה הלבנונית הנוכחית אינה אלא קו חזית מתקדם במאבק בינלאומי ואזורי עקוב מדם, שבו נתיבי הסחר ואזורי ההשפעה נשרטטים מחדש באש ובברזל.

הגנרל ג'יבריל רג'וב, יו"ר ההתאחדות הפלסטינית לכדורגל, גינה את מעצרן של שתי שחקניות נבחרת פלסטין, רנד אל-חלוואני ונטלי אבו דיה, על ידי כוחות הכיבוש הישראליים, ותיאר צעד זה כהתקפה בוטה על המערכת הספורטיבית. מקורות אישרו כי ההתאחדות הפלסטינית לא תהסס לטפל בתיק זה בפורומים בינלאומיים כדי להבטיח את שחרורן של השחקניות, והדגישו כי פגיעה בצוותי ספורט מהווה הפרה בוטה של האמנות האולימפיות והבינלאומיות המבטיחות חופש תנועה ופעילות לספורטאים.\n\nבפרטי המעצרים, המקורות הבהירו כי כוחות הכיבוש פשטו על ביתה של השחקנית רנד אל-חלוואני בירושלים הכבושה לפני מעצרה, בעוד שחברתה נטלי אבו דיה, סטודנטית באוניברסיטת ביר זית, נעצרה ברמאללה בשבוע שעבר. צעדים אלה עוררו גל של זעם בחוגי הספורט הפלסטיניים, כאשר ההתאחדות ראתה בהם ניסיון שיטתי לערער את נוכחות הספורט הפלסטיני ולהפחיד את שחקני הנבחרות הלאומיות מלייצג את ארצם בפורומים חיצוניים.\n\nרג'וב דרש מהפדרציה הבינלאומית לכדורגל (פיפ\"א) ומהאיגוד האירופי (אופ\"א) לשבור את שתיקתן ולנקוט בצעדים מרתיעים נגד ישראל, כולל הקפאת חברותה ומניעת השתתפות קבוצותיה בתחרויות יבשתיות ובינלאומיות. הפקיד הפלסטיני חזר והדגיש את עמדתו בדבר דחיית נורמליזציה ספורטיבית מכל צורותיה, ואישר כי בידוד הכיבוש בזירה הספורטיבית העולמית גובר כתוצאה ממעשיו המדכאים שאינם מבחינים בין ספורטאי לאזרח, מה שמחייב פעולה בינלאומית לוחצת.\n\nבמקביל להפרות ספורטיביות אלה, דיווחו מקורות רפואיים כי צבא הכיבוש הישראלי עצר שבעה פרמדיקים השייכים לאגודת הסהר האדום הפלסטיני במחסום צבאי ברחוב סלאח א-דין ברצועת עזה. למרות שחרורם של חמישה מהם מאוחר יותר, שניים מהצוותים הרפואיים עדיין עצורים, מה שגרם למשרד הבריאות הפלסטיני לגנות מעשים אלה המעכבים עבודה הומניטרית ומפרים את החוק הבינלאומי ההומניטרי, במיוחד בנסיבות הקשות העומדות בפני הרצועה.\n\nמעצר שחקניות הנבחרת משקף זלזול בוטה בספורט ובחוקים ובאמנות הבינלאומיות המגנות על ספורטאים.

לאחרונה גברה תדירות חשיפת רשתות ריגול הפועלות למען שירותי הביטחון האיראניים בתוך ישראל, כאשר החקירות חשפו מאמצים אינטנסיביים של טהראן לגייס אזרחים ישראלים. התפתחויות אלו מתרחשות על רקע מצב הכוננות הביטחונית המתמשך והעימות הפתוח, המתואר בחוגים העבריים כמלחמה משותפת נגד ההשפעה האיראנית באזור.

בפרשה האחרונה, הגישה הפרקליטות הישראלית כתב אישום חמור נגד ניסן אביב, בן 39 תושב בת ים, בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב. כתב האישום כלל אישומים הנוגעים ליצירת קשר עם סוכן זר והעברת מידע מודיעיני לגורם עוין הקשור לאיראן בתמורה לקבלת סכומי כסף משמעותיים.

על פי מה שחשפו מקורות תקשורת, תהליך הגיוס החל בסוף שנת 2025 באמצעות פלטפורמות המדיה החברתית, ובמיוחד דרך קבוצת היכרות בפייסבוק. אביב יצר קשר עם חשבון פיקטיבי בשם 'אליזבת בראון', לפני שהופנה ליצור קשר עם קצין מפעיל הקשור למודיעין האיראני.

החקירות העלו כי הנאשם סיפק למפעיליו מידע שטח רגיש ביותר במהלך התקופה שבין פברואר לאפריל השנה. מידע זה כלל מעקב מדויק אחר אתרי נפילת רקטות, פרטים על מצב החירום הפנימי, וכן הערכת נזקים שנגרמו לתשתיות חיוניות במהלך מבצעים צבאיים.

כתב האישום הבהיר כי התקשורת בין הצדדים עברה מאוחר יותר לאפליקציית 'טלגרם' כדי להבטיח סודיות ולמנוע מעקב ביטחוני. הרשת גם אימצה מערכת תשלום במטבעות דיגיטליים מוצפנים כדי להקל על העברת כספים לנאשם הרחק מפיקוח מוסדות פיננסיים ובנקאיים מסורתיים.

בהקשר קשור, בית המשפט המחוזי בנצרת גזר 11 שנות מאסר בפועל על תחרור צפדי, תושב מסעדה שברמת הגולן הסורית הכבושה. פסק הדין ניתן לאחר הרשעתו בעבירות ביטחוניות חמורות שכללו ריגול והעברת מידע צבאי רגיש לגורמים הקשורים לאיראן ולסוריה.

בית המשפט קבע כי צפדי צילם תנועות של כוחות צה"ל באזור הצפון ותיעד במדויק אתרי נפילת פגזים ורקטות. הנאשם שלח נתונים אלה לאזרח סורי בשם חוסאם זידאן, אשר כתבי האישום אישרו כי הוא פועל ישירות למען שירותי המודיעין האיראניים.

בית המשפט הדגיש בנימוקי פסק הדין כי מעשיו של צפדי חמורים במיוחד מכיוון שבוצעו בתקופה שבה ישראל נלחמת במספר חזיתות. הוא ציין כי הנאשם המשיך לספק מידע לגורמים עוינים למרות ידיעתו המלאה על זהות הגורמים עמם הוא מתנהל וקשריהם לציר ההתנגדות.

בנוסף לעונש המאסר הממושך, הטיל בית המשפט הישראלי על צפדי קנס כספי בסך 10,000 שקלים, יחד עם עונש מאסר נוסף של שנה על תנאי. הפרקליטות ראתה בעונשים אלו מסר מרתיע על רקע הניסיונות הגוברים של איראן לחדור ביטחונית לחברה הישראלית.

מנגד, חשפו מקורות עבריים על מעצרו של ישראלי נוסף בשם רנן אוחנה, בן 44 תושב חיפה, בחשד למעורבות בפעילויות ריגול דומות. המעצר בוצע בחודש שעבר בפעילות משותפת של משטרת ישראל ושירות הביטחון הכללי 'השב"כ' לאחר מעקב מדויק אחר פעילותו.

אוחנה חשוד בתיעוד אתרים אסטרטגיים ורגישים לבקשת גורמי מודיעין איראניים שיצרו עמו קשר דרך האינטרנט. דובר המשטרה אישר כי העצור קיבל סכומי כסף באמצעות מטבעות דיגיטליים בתמורה לביצוע משימות סיור וצילום באזורים שונים בארץ.

החקירות הראשוניות הצביעו על כך שאוחנה ביצע את המשימות שהוטלו עליו במהלך הרבעון הראשון של השנה, והיה מודע היטב לכך שמפעילו הוא סוכן איראני. צפוי כי כתב אישום רשמי יוגש נגדו בימים הקרובים, שיכלול סעיפים הנוגעים לבגידה וריגול בעת מלחמה.

פרשות עוקבות אלו משקפות דאגה גוברת בתוך הממסד הביטחוני הישראלי מיכולת המודיעין האיראני להגיע ליעדים בתוך העומק הישראלי. הדיווחים מאשרים כי טהראן מנצלת את המרחב הדיגיטלי ואת המטבעות המוצפנים כדי לעקוף מכשולים ביטחוניים ולגייס אנשים לביצוע משימות מודיעיניות בשטח.

מקורות הביטחון סיכמו בהדגשה כי המלחמה המודיעינית בין הצדדים נכנסה לשלב חדש של הסלמה, כאשר ישראל שואפת להדק את הפיקוח על פעילויות דיגיטליות. מנגד, איראן ממשיכה לגוון את שיטות הגיוס שלה, מכוונת לקבוצות שונות בציבור הישראלי באמצעות פיתויים כספיים ואמצעי תקשורת חברתית חדשניים.

המעשים המיוחסים לנאשמים חמורים במיוחד לאור התרחשותם בתקופת מלחמה רב-חזיתית ופגיעתם הישירה בביטחון המדינה.

מקורות תקשורת עבריים חשפו כי ראש המטה הכללי של צבא הכיבוש הישראלי, אייל זמיר, אישר תוכניות מבצעיות חדשות שמטרתן לחדש פעולות צבאיות רחבות היקף ברצועת עזה. מהלכים צבאיים אלה מתרחשים בתקופה רגישה שבה בירת מצרים, קהיר, עדה לסבבי משא ומתן אינטנסיביים בין הפלגים הפלסטיניים ומתווכים בינלאומיים בניסיון לייצב את הרגיעה השברירית.

הדיווחים הבהירו כי התוכניות שאושרו על ידי זמיר הוגשו על ידי מפקד פיקוד הדרום, אלוף יניב עשור, שהדגיש את הצורך בפעולה צבאית קרובה. מפקדי צבא הכיבוש רואים בחידוש הלחימה הכרח אסטרטגי בהיעדר כל כוח בינלאומי המסוגל ליישם את סעיפי פירוק נשק ההתנגדות ברצועה.

מקורות ביטחוניים ישראליים טענו כי תנועת חמאס הצליחה במהלך חודשי הרגיעה האחרונים לשקם את יכולותיה הצבאיות והארגוניות באופן ניכר. מקורות אלה טענו כי התנועה בנתה מחדש את רשתות המנהרות שנפגעו, בנוסף להפעלת מפקדות פיקוד ושליטה שהיו יעד בסבבי ההסלמה הקודמים.

בהקשר של ההכנות בשטח, צבא הכיבוש נערך לאפשרות של חזרה ללחימה רחבת היקף, תוך ניצול השקט היחסי בחזיתות לבנון ואיראן. בכירים בפיקוד הדרום שואפים להאיץ את קצב יישום התוכניות שאושרו כדי להבטיח שלא יינתן לפלגים זמן נוסף לחיזוק הגנותיהם.

למרות הלחצים הצבאיים, המקורות ציינו כי ההנהגה המדינית בתל אביב לא נתנה אור ירוק סופי לתחילת המתקפה הרחבה עד כה. עם זאת, ראש הממשלה בנימין נתניהו דרש להאיץ את ההכנות הלוגיסטיות והשטחיות לקראת כל החלטה מדינית קרובה להרחבת היקף הפעולות.

בשטח, הכיבוש ממשיך לשלוט במה שמכונה 'הקו הצהוב' המבודד שטחים נרחבים ברצועת עזה ומחלק אותה גיאוגרפית. ישראל משתלטת באמצעות קו חיץ זה על כ-60% משטח הרצועה, מה שמצר את צעדיהם של הפלסטינים ומונע חזרה לחיים נורמליים באזורים המזרחיים.

במישור המדיני, מקורות המעורים בשיחות קהיר דיווחו כי הפלגים הפלסטיניים גילו גמישות לגבי עקרון 'הגבלת הנשק' בעזה. הפלגים הסכימו שהנשק יהיה תחת פיקוח של גוף פלסטיני לאומי מוסכם, כצעד לחסום את התירוצים הישראליים להמשך התוקפנות.

אולם, התקדמות זו נתקלת בעקשנות ישראלית הנתמכת בתנאים בינלאומיים, כאשר תל אביב מתעקשת על מסירת כל הנשק לכוחות ייצוב בינלאומיים. ישראל מסתמכת בדרישה זו על החזון שהוצג על ידי הממשל האמריקאי הקודם במסגרת מה שמכונה תוכנית טראמפ, דבר שהפלגים דוחים מכל וכל.

גורם פלסטיני בכיר אישר כי תיק הנשק מהווה כיום את נקודת המחלוקת היחידה והמהותית המונעת הגעה להסכם סופי ומקיף. הוא הבהיר כי המתווכים במצרים, קטאר וטורקיה מנסים לקרב עמדות באמצעות ניסוחים מותנים, אך הפער עדיין רחב בין חזון ההתנגדות לדרישות הישראליות.

מצדו, דובר תנועת חמאס הצהיר כי התנועה התייחסה בחיוב ובגמישות רבה להצעות שהוגשו על ידי המתווכים במהלך הפגישות האחרונות. הוא ציין כי התנועה שואפת לסיים את המלחמה ולהבטיח ניהול לאומי של הרצועה, והדגיש כי הושגו גישות אותן תיאר כמקובלות אלמלא ההתערבויות המעכבות את היישום.

הדובר הדגיש כי יישום בפועל של כל הבנות מחייב הפעלת לחצים אמיתיים על הכיבוש כדי לעצור את הפרותיו המתמשכות של הרגיעה. הוא הוסיף כי הכיבוש נדרש לעמוד בהשלמת סעיפי השלב הראשון של ההסכם לפני המעבר לכל מסלול הקשור לעתיד הביטחוני של הרצועה.

התפתחויות אלה מתרחשות על רקע מציאות הומניטרית קטסטרופלית, כאשר נתוני משרד התקשורת הממשלתי מצביעים על נפילת כאלף הרוגים מאז תחילת הרגיעה המשוערת באוקטובר האחרון. מספרים אלה משקפים את היקף ההפרות הישראליות המתמשכות שלא פסקו למרות נוכחות המתווכים וההסכמים הראשוניים.

בהתחשב במניין הכולל של מלחמת ההשמדה המתמשכת מאז שנת 2023, מספר ההרוגים הגיע לכ-73 אלף, רובם נשים וילדים. כמו כן, המכונה הצבאית הישראלית הרסה יותר מ-90% מהתשתיות ברצועה, מה שהפך את החיים בה לאתגר יומיומי עבור מיליוני העקורים.

התמונה בעזה נותרת תלויה בין אפשרות ההסלמה הצבאית המאיימת על ידי מנהיגי הכיבוש, לבין סיכויי ההצלחה הדלים של משא ומתן בקהיר. על רקע התעקשות ההתנגדות להגן על נשקה וסירוב הכיבוש לכל נוסחה לאומית, הסבירות להתפרצות מחודשת של המצב היא הקרובה ביותר למציאות בשטח.

ישראל אינה יכולה להסתפק במצב הקיים על רקע הפעילות לאורך קווי החיץ, והצבא ייאלץ לפתוח במתקפה רחבה במוקדם או במאוחר.

המצב המצרי מעלה שאלות עמוקות לגבי הקיפאון בשינוי רדיקלי למרות ההתקוממויות העממיות הגדולות, כאשר בולטת הטעות של 'הנחת הפשטות' בטיפול בסוגיות לאומיות מורכבות. התמונה שלאחר התפטרותו של מובארק בפברואר 2011 גרמה לרבים לחשוב שהמצב השתנה לחלוטין, בעוד שהשורשים היו נטועים עמוק במבנה המדינה.

המוח המהפכני שחשב ש-18 ימים מספיקים כדי לשנות מסלול שהחלו הצבאים מאז 1952, התעלם מהצטברות היסטורית שהחלה עוד מתקופת מוחמד עלי פאשה ב-1805. תקופה זו ראתה ניסיונות שיטתיים לצמצם את הרוח העממית שהתנגדה למסעות הצרפתיים והאנגליים בראשית המאה התשע עשרה.

אי אפשר להתעלם מההקרבות העצומות שנעשו, כאשר יותר מאלף שהידים נהרגו במהלך מהפכת ינואר, בנוסף למיליוני מצרים שסבלו ממדיניות הדחיקה והידרדרות שירותי הבריאות בתקופת מובארק. עם זאת, הישרדות מבנה המדינה הישן נותרה בראש סדר העדיפויות של השלטון והמוסדות הריבוניים.

במהלך תקופת המעבר עלו הצהרות שחשפו את היקף ההתערבויות החיצוניות, אולי הבולטת שבהן היא מה שאמר האקדמאי מוסטפא אל-פיקי על הצורך של שליט מצרים לקבל את אישור וושינגטון ותל אביב. מציאות זו התחזקה על ידי דיווחים עיתונאיים רשמיים שאישרו את סירוב הכוחות הבינלאומיים לעליית זרם איסלאמי לשלטון במדינה השוכנת על הים התיכון.

המעבר מקוטב לקוטב בפוליטיקה המצרית הוא עניין קשה ביותר, במיוחד עם שלטונו של מובארק שנמשך שלושה עשורים ורצונו להוריש את השלטון. מקורות צבאיים חשפו מאוחר יותר כי המודיעין הצבאי ציפה לתנועה עממית, אך הוא ביקש לכוון אותה להפלת מובארק האב ולמנוע את פרויקט הירושה בלבד.

האופוזיציה השלווה נושאת בחלק מהאחריות, שכן במשך עשורים לא הצליחה להכין חלופות פוליטיות אמיתיות המסוגלות למלא את החלל לאחר נפילת המשטר. היעדר חלופה מוכנה זו הקשה על ניהול המדינה בתקופה שלאחר 2011, והוביל לבלבול בקבלת החלטות גורליות.

משקיפים רואים שהמערב עדיין חושש ממונחים בעלי אופי איסלאמי, והעדיף תקופת מעבר בהובלת אישים בעלי מעמד בינלאומי כדי למנוע התנגשות. אולם, החיפזון של חלק מהכוחות הפוליטיים להגיע לשלטון מנע בניית הסכמה לאומית שתגן על המסלול הדמוקרטי המתהווה.

העם המצרי מתאפיין בנטייה היסטורית ליציבות וסבלנות, תכונות שהתפתחו במשך מאות שנים של קשר לאדמה ולחקלאות. לכן, רעיון השינוי המהפכני המתמשך מהווה אתגר חברתי שהיה צריך להיחקר לעומק לפני הימור על חזרה על מודל ההפגנות כדי להחזיר את המסלול הדמוקרטי.

בהקשר קשור, עולות סוגיות ביטחוניות המגבירות את מורכבות התמונה, כמו עניינו של סברי נח'נוח' שקיבל חנינה נשיאותית בשנת 2018 לאחר שנים בכלא. חזרתם של אישים אלה לחזית באמצעות חברות אבטחה ושמירה רשמיות מעלה שאלות לגבי אופי הכוחות הפעילים ברחוב המצרי כיום.

דיווחים עדכניים מצביעים על הליכים משפטיים חדשים נגד דמויות הקשורות לרשתות השפעה קודמות, באשמת הלבנת הון ואיום על הביטחון הלאומי. מהלכים אלה משקפים מאבק סמוי בתוך מסדרונות המדינה ובין מרכזי הכוח השונים המנסים למקם את עצמם מחדש בתמונה הנוכחית.

הצורך דחוף היום ליישם חשיבה חדשה שתתעלה מעל המחלוקות הצרות וההאשמות ההדדיות בקנוניה, ולהתמקד בבדיקות אמיתיות הניתנות ליישום. אי אפשר לבנות עתיד פוליטי יציב מבלי להכיר בטעויות שנעשו על ידי כל הצדדים בעשור האחרון.

ההצטרפות לפעילות פוליטית או להתנגדות שלווה חייבת לעבור בדיקות קפדניות כדי להבטיח יעילות ויושרה, הרחק מרגש או חיפזון. האחריות כלפי המולדת דורשת להעדיף את טובת הכלל על פני אינטרסים מפלגתיים צרים שפגעו בתהליך הפוליטי בשלבים קודמים.

מצרים נשארת לב האומה הפועם, וכל זעזוע ביציבותה משפיע ישירות על כל האזור הערבי, מה שמטיל על האליטות אחריות כפולה. שירות האומה בעת קריטית זו דורש מסירות העולה על הרצון לרווחים אישיים או לתמרונים פוליטיים.

לסיכום, יש לשחרר את המונחים הפוליטיים מהקיטוב החד בין הזרמים השונים, ולהתמקד ברצון לרפורמה אמיתית. עתיד הדורות הבאים קשור ביכולתו של הדור הנוכחי לבצע בדיקות אמיצות שישימו קץ למצב הקיפאון הפוליטי שבו שרויה המדינה.

האם זה טבעי שתיגמר היסטוריה שנמשכה יותר ממאתיים שנה ב-18 ימים בלבד של תנועה עממית?

מאמרו של ההוגה האסלאמי התימני הגדול, פרופסור עומר סאלם טרמום, "תנועתנו זקוקה לתוכנית", שפורסם בעיתון "אל-פיקר" בעדן בשנת 1957, מייצג אחד מהמסמכים האינטלקטואליים המוקדמים החושפים את מאפייני התגבשות התודעה הפוליטית האסלאמית בדרום תימן, שהייתה תחת שלטון קולוניאלי בריטי מאז 1839. הוא גם משקף את ההתחלות הראשונות של התנועה הרפורמית התימנית בעלת השורשים האסלאמיים בעדן, שטרמום נחשב לאחד ממייסדיה הבולטים וחלוציה האינטלקטואליים והארגוניים. האיש לא היה רק עיתונאי או בעל דעה חולפת, אלא ייצג – כפי שכתביו חושפים – אחד הקולות הראשונים שחתרו לבנות פרויקט רפורמי אסלאמי בסביבה העדנית והדרומית של תימן, המבוסס על קישור בין הזהות האסלאמית לפעולה הלאומית, ובין הקריאה האינטלקטואלית לארגון פוליטי, בתקופה שבה עדן חוותה תסיסה אינטלקטואלית ופוליטית רחבה תחת השלטון הבריטי. חשוב – בקריאת מאמר זה – למקם אותו בהקשרו האינטלקטואלי והפוליטי הרחב יותר בתוך עדן בשנות החמישים והשישים, תקופה שבה התרחשה תסיסה תרבותית ופוליטית יוצאת דופן, כאשר העיתונות העדנית הפכה לזירה פתוחה לדיונים אינטלקטואליים ולוויכוחים פוליטיים בין זרמים ואידיאולוגיות שונות. מי שיחפש בארכיון העיתונות העדנית שיצאה בסוף תקופת השלטון הבריטי ימצא כמות גדולה של מאמרים, ויכוחים אינטלקטואליים ואינטראקציות פוליטיות ששיקפו את מצב התודעה המתקדמת שאפיינה את עדן באותה תקופה, וכן יחשוף את התגבשותם של זרמים אינטלקטואליים מרובים שהתחרו על הובלת התודעה הלאומית והכוונת התנועה הפוליטית בדרום תימן. בראש הזרמים הללו בלט עבדאללה באדיב כאחד הנציגים הבולטים של הזרם השמאלני המרקסיסטי, אשר נשא שיח מהפכני שהושפע מהספרות הסוציאליסטית והתמורות האינטלקטואליות העולמיות באותה תקופה, והגן על התפיסה המעמדית וההצעה המהפכנית השמאלנית מול הזרמים האחרים. לעומת זאת, עומר סאלם טרמום ייצג את הכיוון הלאומי הרפורמי האסלאמי, שחתר לקשור את הפרויקט הלאומי לסמכות האסלאמית, וראה באסלאם את המסגרת האינטלקטואלית והתרבותית המסוגלת לגייס את ההמונים ולהגן על הזהות הלאומית מפני התמוססות בפרויקטים מיובאים. כתביו – כולל המאמר "תנועתנו זקוקה לתוכנית" – שיקפו בבירור מגמה זו, באמצעות התמקדות ברעיון "התוכנית האסלאמית" והצורך לבנות את התנועה הלאומית על בסיס עקרוני המושרש בתודעת החברה התימנית. הזרם הלאומי הערבי יוצג על ידי מספר אישים פוליטיים ואינטלקטואליים בולטים, ביניהם עבדאללה אל-אסנג' ומוחמד סאלם באסנדווה, שהושפעו מהגל הלאומי הערבי העולה באותה תקופה, בין אם בממדו הנאצריסטי או הבעת'יסטי, וכתביהם ונאומיהם הציגו מושגים של אחדות ערבית, שחרור לאומי והתנגדות לקולוניאליזם במסגרת הערבית הכללית ששררה באזור. לאחר מכן, בתחילת שנות השישים, יופיע בחזית הפוליטית סניף של תנועת הלאומנים הערבים בהנהגת פייסל עבד אל-לטיף אל-שעבי וסולטן אחמד עומר, שחזרו מלימודיהם בקהיר ובביירות, ויקימו סניף של התנועה בדרום תימן ובצפונה. וכך, עדן באותה תקופה הייתה מרחב פתוח לאינטראקציה של שלושה כיוונים עיקריים: הזרם השמאלני המרקסיסטי, הזרם הלאומי הערבי, והזרם הלאומי הרפורמי האסלאמי. גיוון זה בא לידי ביטוי בבירור בעיתונות, בפורומים, באיגודים ובתנועות הפוליטיות, מה שהפך את עדן לאחת הערים הערביות החיוניות ביותר ברמת הוויכוח האינטלקטואלי והפוליטי באותה תקופה. בהקשר אינטלקטואלי ופוליטי זה כתב עומר טרמום את מאמרו "תנועתנו זקוקה לתוכנית", שבו לא רק דן בסוגיות ארגוניות של מפלגות ותנועות פוליטיות, אלא חרג מכך לשאלה עמוקה יותר: מהי הסמכות האינטלקטואלית שעליה צריכה להתבסס התנועה הלאומית? ומהי "התוכנית" המסוגלת להנחות את ההמונים וליצור פרויקט שחרור מגובש? עומר טרמום יוצא מביקורת על הטענה המצמצמת את משבר הגופים הפוליטיים בהיעדר "ועדות במשרה מלאה", ומדגיש כי ארגון לבדו אינו מספיק, וכי כל תנועה חייבת להתבסס על "תוכנית ברורה" הקשורה לאמונת העם, להיסטוריה שלו ולתרבותו. מכאן הוא מציג את האסלאם כסמכות הטבעית של החברה התימנית והערבית, והרעיון המסוגל – לדעתו – לאחד את ההמונים, להניע אותם ולהגן על התנועה הלאומית מפני פירוד וחולשה. במאמר ניכרת נוכחות ברורה של מושגים: הקריאה האסלאמית, ההמונים המוסלמים, התוכנית האסלאמית, הארגון הקשור לאמונה. אלו מושגים המשקפים את השפעת ספרות תנועת האחים המוסלמים, והאסכולה הרפורמית האסלאמית שהתפשטה באותה תקופה במספר מדינות ערביות, אולם ייחודו של עומר טרמום טמון בניסיונו להשליך מושגים אלו על המציאות התימנית הדרומית ולקשר אותם לסוגיית השחרור הלאומי וההתנגדות לקולוניאליזם. המאמר גם חושף תודעה פוליטית מוקדמת לגבי אופי "תקופת המעבר" שבה עברה התנועה הלאומית בדרום תימן, שכן הכותב מציין כי שלבי השינוי הפוליטי דורשים בחינה אינטלקטואלית עמוקה והבנה של אופי החברה וערכיה הפסיכולוגיים והתרבותיים, ולכן הוא קורא ל: חיפוש מעמיק ברעיון שעליו מבוססת הקריאה, לימוד אמונת ההמונים ונפשם, ובניית מערכת התואמת את תרבות החברה והיסטוריה שלה. מכאן ניתן לראות בעומר טרמום כאחד המייסדים הראשונים של הזרם הרפורמי האסלאמי התימני בדרום המולדת, ובמיוחד בעדן, שם תרם – באמצעות כתיבה עיתונאית ושיח אינטלקטואלי – לגיבוש תפיסה המקשרת בין האסלאם לפעולה הלאומית ולרפורמה חברתית, תפיסה שתופיע מאוחר יותר בצורה מאורגנת יותר בניסיונות התנועה האסלאמית התימנית. מבחינה סגנונית, המאמר מאופיין בשפה רטורית נלהבת המשקפת את אופי הכתיבה האינטלקטואלית והפוליטית בשנות החמישים של המאה העשרים, וכן מסתמך על חזרות, הדגשות ודיכוטומיות אינטלקטואליות, כגון: ארגון ורעיון, המונים ואליטה, אסלאם ותוכניות מיובאות. אלו דיכוטומיות שבאמצעותן רצה הכותב להדגיש כי הצלחתה של כל תנועה לאומית אינה מושגת באמצעות כלים ארגוניים בלבד, אלא באמצעות פרויקט אינטלקטואלי המושרש בזהות החברה. לסיכום, המאמר "תנועתנו זקוקה לתוכנית" אינו רק מאמר עיתונאי חולף, אלא מסמך אינטלקטואלי והיסטורי חשוב החושף את ההתחלות הראשונות של התנועה הרפורמית האסלאמית בדרום תימן, ואת התפקיד שמילא עומר טרמום כאחד מחלוצי כיוון אינטלקטואלי זה בעדן, וניסיון מוקדם לנסח פרויקט לאומי בעל סמכות אסלאמית מול הקולוניאליזם והתמורות הפוליטיות שחוותה המדינה באותה תקופה. בשל חשיבותו של מסמך אינטלקטואלי והיסטורי זה, ומה שהוא משקף ממאפייני המאבק האינטלקטואלי והפוליטי בעדן בתקופת שנות החמישים, אנו מפרסמים מחדש את הטקסט המלא של המאמר כפי שהופיע בגיליון עיתון "אל-פיקר" העדני מיום 11 במאי 1957, בשל היותו עדות מוקדמת להתגבשות הזרם הלאומי הרפורמי האסלאמי בדרום המולדת, ובשל מה שהוא חושף מאופי הדיונים האינטלקטואליים שהתנהלו בעיתונות העדנית באותה תקופה. * * * תנועתנו זקוקה לתוכנית בגיליון האחרון של עיתון "אל-קאת" המפואר מופיעה כתבה תחת הכותרת "מפלגותינו הפוליטיות" מאת כותב בחתימת "משקיף". סיכום דבריו של משקיף זה הוא שחלק ממפלגותינו הפוליטיות "זקוקות לוועדות במשרה מלאה"! וזה נכון במידה מסוימת! למעשה, היעדר משרדים לוועדות במשרה מלאה נחשב לחיסרון מבין החסרונות המיוחסים לגופים הפוליטיים שלנו, ואם הגופים הפוליטיים אינם מוצאים בתקציבם מה שיאפשר להם לממן משרדים לאנשי משרה מלאה בוועדות.. אז לפחות שיהיו אנשים מומחים בכל מחלקה מהמחלקות המרכיבות את הגופים הללו כדי לטפל בבעיות שהם נתקלים בהן ולבצע את המשימות שהם מבצעים ביעילות ובארגון ללא תשלום! אבל! אבל זה לא העיקר.. העיקר – משקיף יקר – הוא שלגופים תהיה "תוכנית" ברורה לעקרונות שעליהם בונים גופים אלה את קריאתם. חשוב מאוד שגופינו ירכזו את קריאתם, יבססו את רעיונם, ויארגנו את תוכניותיהם על בסיס איתן וחזק, וככל שעקרונות הרעיון קרובים יותר לחיי העם ולאמונתו.. כך הבסיס יהיה עמוק ואיתן, וככל שהתוכנית קשורה יותר להיסטוריה של ההמונים ולדתם.. כך המבנה יהיה חזק ונישא. ושום דבר לא מועיל לתנועה הלאומית כמו התבססותה על הרעיון האסלאמי.. שכן הרעיון האסלאמי הוא רעיון הנובע מהאמונה שבה עמנו מאמין וחי עליה, והרעיון האסלאמי.. הוא קריאה הקשורה לדתנו הנצחית ולהיסטוריה המפוארת שלנו. ותנועתנו הלאומית – בתקופה זו – עוברת לשלב חדש משלבי המאבק.. ותקופות מעבר בחיי תנועות הן תקופות מסוכנות ועדינות הדורשות מהן מחקר, תצפית ולימוד של כל מה שמקיף – את תקופת המעבר שהיא עוברת – מנסיבות ותנאים. ותקופה זו דורשת מהגופים: – חיפוש מעמיק ברעיון המבהיר את קריאתם. – תצפית מוארת על המערכת שבה פועלת קריאה זו. – לימוד מקיף של אמונת ההמונים שאותם הם קוראים. וגופינו נקראים כעת להציג לעם תוכנית ברורה הבנויה על בסיס איתן, שעקרונו הוא אמונה מושרשת בעומק העם, ורעיון הקשור קשר הדוק לחייו ומחובר להיסטוריה שלו, ומערכת המגיבה לנפשו ולרגשותיו, ומתואמת עם הכוחות הטמונים בדתה.. ואשר ביכולתה לדחוף את הסוגיה הלאומית בגלים מתואמים קדימה. ועמנו הערבי מאמין באסלאם, ומאמין בו: אמונה מושרשת בעומקיו, ורעיון המארגן את חייו ויחסיו, ומערכת שבה מתנהלים עסקיו ופעולותיו. התנועה הלאומית זקוקה נואשות לתוכנית אסלאמית, וכל תוכנית שאינה שואבת את עקרונותיה מהאסלאם נדחית.. ההמונים ידחו אותה. ואילו המנהיגים המובילים את תנועתנו הלאומית על פי תפיסות אסלאמיות אלו לא יופתעו מהאירועים, יהיו אשר יהיו, ולא יתעייפו עצביהם מההפתעות, מהירות ככל שיהיו.. מסיבה פשוטה.. שהרעיון האסלאמי מחייב את קוראיו להיות תמיד מוכנים לכל האפשרויות.. והקריאה לרעיון האסלאמי אוחזת במפתח שבאמצעותו יכולים הגופים לחדור לעומק ההמונים כדי לקדם את התנועה בצעדים רחבים למרחקים ארוכים לעבר איחוד ועצמאות, ומעל לכל, היא מספקת לה את הדלק הדרוש המבטיח את מאבק ההתפתחות וההמשכיות, שכן הרעיון האסלאמי הוא הערובה היחידה לשמירה על התנועה הלאומית מפני קיפאון או נסיגה! ובקריאה לרעיון האסלאמי העבודה לא תוגבל לאלה שיתפנו לכיסאות הוועדות או ישבו מאחורי השולחנות.. אלא הרעיון האסלאמי יהפוך את ההמונים הערבים המוסלמים הללו, שיקבלו אותו ולא יוותרו עליו, לאנרגיות ואנרגיות המסוגלות לחולל ניסים. עומר סאלם טרמום, עיתון "אל-פיקר" העדני, גיליון (38), מיום 11 במאי 1957. מועתק מאתר ערבי 21

שירותי הביטחון הרוסיים נקטו צעדי מנע מחמירים על ידי השבתת חלקים חיוניים ממערכת המעקב המיועדת להגן על הנשיא ולדימיר פוטין ועל עוזריו הבכירים. צעד זה מגיע לאחר סקירה ביטחונית מקיפה שהובילה לניתוק מערכות אלו מרשת האינטרנט ובדיקתן מחדש בקפדנות לפני הפעלתן מחדש, וזאת על רקע האיומים הקיברנטיים הגוברים הקשורים לבינה מלאכותית.

דיווחים בינלאומיים מצביעים על כך שהמהלך הרוסי נבע מחששות רציניים מפני הישנות תרחישי ההתנקשות שפגעו לאחרונה בבכירים איראנים. בחוגי הביטחון במוסקבה רווחת האמונה כי מערכות המעקב, שתוכננו במקור להגנה, עלולות להפוך לפרצת מודיעין שתאפשר לגורמים עוינים לעקוב אחר יעדים רגישים ולחדור למעגלים הפנימיים של המנהיגים.

מצידו, מנהל שירות הביטחון הפדרלי הרוסי, אלכסנדר בורטניקוב, פרסם אזהרה שתיאר כ"ברורה", וקבע כי מה שאירע בטהרן מהווה "אות אזהרה שלא ניתן להתעלם ממנו". בורטניקוב הסביר כי החקירות מצביעות על איתור מיקומי היעדים באמצעות תוכנות זדוניות שהושתלו בתוך רשתות מעקב הווידאו, מה שהקל על מעקב מדויק אחר תנועותיהם.

הבכיר הביטחוני הרוסי הדגיש כי ההסתמכות הגוברת על פלטפורמות טכנולוגיות מערביות יוצרת פערי אבטחה מסוכנים ששירותי המודיעין של נאט"ו יכולים לנצל. מומחים סבורים כי החשש הרוסי חורג מעבר לפריצת מצלמות בלבד, ומגיע ליכולות העל שהבינה המלאכותית סיפקה בניתוח נתונים ויזואליים עצומים וקישורם זה לזה.

על פי מקורות תקשורתיים, למערכות המודרניות יש כעת את היכולת לסרוק מיליוני שעות של הקלטות באמצעות פקודות שפה פשוטות כדי לחלץ דפוסי התנהגות אנושיים. טכניקות אלו מאפשרות למפעיליהן לשרטט מפות מפורטות של תנועות יומיומיות, ולבנות תיקי מודיעין מדויקים המכונים "דפוס חיים", הכוללים מקומות מגורים ועבודה ונתיבי נסיעה רגילים.

באותו הקשר, דיווחים חשפו כי התנקשויות קודמות באזור קדמו להן ניתוחי נתוני מצלמות תנועה כדי לנטר את תנועות צוותי האבטחה והמקורבים למנהיגים. סוג זה של ניתוח דיגיטלי סייע בקביעת העיתוי והמיקום האידיאליים לביצוע התקפות, מה שהפך את תשתית הביטחון ליעד מפתה לפריצה במקום להיות כלי שליטה.

ממשלות מתמודדות כיום עם דילמה גדולה: הרחבת פריסת מאות מיליוני מצלמות המחוברות לאינטרנט מגבירה את השליטה הביטחונית אך מכפילה את סיכויי הריגול. עם התפתחותה המהירה של הבינה המלאכותית, הפיכת הקלטות מעקב שגרתיות לחומר מודיעיני מוכן לשימוש הפכה לתהליך מהיר וזול יותר מהשיטות המסורתיות.

למרות התפתחות טכנולוגית עצומה זו, מקורות מצביעים על כך שמערכות אלו אינן חסינות מפני כשלים, ומצטטים את מה שאירע במהלך המלחמה בעזה. מערכות המעקב והסיור המתקדמות ביותר כשלו באיתור מנהיג חמאס יחיא סנוואר, למרות הקצאת משאבים טכנולוגיים עצומים למעקב אחריו, כולל תוכנות זיהוי זהות באמצעות צורת הליכה.

המרדף אחר סנוואר, על פי הדיווחים, הסתיים במקרה שטח הרחק מהטכנולוגיה המורכבת, כאשר צילומי רחפן ברגעיו האחרונים הראו אותו משתמש באמצעי הסוואה פשוטים. אנליסטים סברו כי הרכבת משקפיים וצעיף הספיקה כדי לבלבל את כלי המעקב המתקדמים ביותר בעולם, מה שמוכיח כי אמצעים מסורתיים עדיין מסוגלים להתמודד עם עליונות טכנולוגית.

מיקומי הקורבנות בטהרן נקבעו חלקית באמצעות תוכנות שהושתלו במערכות מעקב הווידאו.

ב-25 במאי 2026, הוותיקן היה עד למפגש רשמי בראשות הוד קדושתו האפיפיור ליאו הארבעה עשר, להצגת האיגרת האפיפיורית הראשונה בתקופת כהונתו, שכותרתה "האנושיות המופלאה", המוקדשת לנושא "הגנת האדם בעידן הבינה המלאכותית". אירוע זה נחשב לאחד מנקודות הציון הבולטות בתחילת כהונתו החדשה, לאור החזון האתי והרוחני שהאיגרת נושאת כלפי השינויים העמוקים שהעולם חווה תחת המהפכה הדיגיטלית וההתפתחות המואצת של טכנולוגיות הבינה המלאכותית. אירוע זה היה יוצא דופן וחשוב לכס הקדוש, שכן האפיפיור השתתף לראשונה באופן אישי בהצגת המסמך שכתב.במפגש השתתפו מספר אישים כנסייתיים ואקדמיים בולטים, ושגרירים המוסמכים לכס הקדוש, ובראשם ראש מחלקת דוקטרינת האמונה, הקרדינל ויקטור מנואל פרננדז, וראש מחלקת שירות הפיתוח האנושי המשולב, הקרדינל מייקל צ'רני. כמו כן, משך את תשומת הלב נוכחותו של החוקר האמריקאי כריסטופר אולא, מייסד שותף של חברת Anthropic ומומחה במחקרים על יכולת ההסבר של הבינה המלאכותית, שם קיבל אותו האפיפיור בברכה והודה לו על תרומתו לדיון על עתיד טכנולוגיה זו והשפעתה על חיי האדם.האיגרת פונה לכנסייה ולעולם יחד, ומציגה גישה אנושית ואמונית לאתגרים העכשוויים הקשורים לכבוד האדם, לצדק חברתי ולעתיד הציוויליזציה האנושית. כבר מהעמודים הראשונים, האפיפיור מפגין הבנה עמוקה של ההשפעה הגוברת של מהפכת הבינה המלאכותית בתחומי חיים שונים, ומדגיש כי הטכנולוגיה אינה רעה כשלעצמה, אך גם אינה ניטרלית; שכן היא משקפת את הערכים והבחירות שאומצו על ידי מפתחיה, מממניה ומשתמשיה. ומכיוון שהיא נראית במירוץ בלתי מוגבל, הוד קדושתו מדגיש את הצורך לקבוע מגבלות וחוקים כדי להסדיר את השימוש בה באופן שישמור על האנושות, על כבוד האדם ועל האמונה בכוח האל.איגרת אפיפיורית זו, "האנושיות המופלאה", מורכבת מחמישה פרקים הכוללים בסך הכל 245 פסקאות, ומהווה מסלול אינטגרלי להתבוננות על היחסים בין האדם לטכנולוגיה לאור האמונה הנוצרית, תורת הכנסייה החברתית, והשילוב בין המדע לאמונה. באמצעות מבנה מתודולוגי זה, האפיפיור ליאו הארבעה עשר קורא לגילוי מחדש של מושג הטוב המשותף כמסגרת האתית שצריכה להנחות את ההתפתחות המדעית והטכנולוגית. הוא מדגיש כי שמירה על אנושיות האדם בעידן הבינה המלאכותית דורשת אימוץ חשיבה אמיצה המבוססת על אחריות משותפת ושותפות בין עמים, מוסדות ויחידים, הרחק מההיגיון של שליטה ובוז. הוא רואה שהאתגר האמיתי אינו טמון במה שהטכנולוגיה יכולה לעשות, אלא בסוג האדם שאנו רוצים ליצור באמצעותה. לכן, הוא מדגיש כי העולם נקרא להבין מחדש שלב האדם הוא המקום שבו אלוהים רוצה לשכון, וכי כל התקדמות שאינה שומרת על אמת זו נשארת התקדמות חסרה, ללא קשר להישגיה הטכניים והמדעיים, ומציין כי המכונה חסרה רגשות ותחושות.ומהעיקרון של הטוב המשותף, האפיפיור קורא לכוון את החדשנות הטכנולוגית לשירות האדם ולקידום כבודו, במקום להפוך אותה לכלי לשליטה, הדרה או אפליה. הוא רואה כי עתיד הטכנולוגיה צריך להימדד במידת תרומתה לשגשוג האדם ולהגנה על זכויותיו הבסיסיות, ולניצול הטכנולוגיה לטובת הכלל, ולא ביכולתה להשיג רווחים או להרחיב השפעה. המסמך מציין גם כי בינה מלאכותית וטכנולוגיה מודרנית עלולות לתרום להופעת צורות חדשות של עבדות וניצול והדרה של קבוצות עובדים במגזרי פיתוח מרובים, במיוחד באמצעות תנאי עבודה קשים הקשורים להפקת חומרי גלם חיוניים לטכנולוגיות דיגיטליות, וכן באמצעות הפיכת נתונים אישיים וחיים למשאב כלכלי הניתן לניצול, מה שמהווה סוג חדש של קולוניאליזם דיגיטלי. האפיפיור מדגיש כי המאבק בתופעות אלו מהווה מבחן אתי מכריע בעידן הטרנספורמציה הדיגיטלית וההתפתחות הטכנולוגית העצומה, ומחדש את גינוי הכנסייה הנחרץ לכל צורות העבדות וסחר בבני אדם, ומזהיר כי התעלמות מהפרת כבוד האדם הופכת את האדם לשותף בה. הוא גם מביע את צער הכנסייה על העיכוב בעמדתה ההיסטורית בגינוי העבדות, ומדגיש את הדבקות בתפקיד האו"ם וארגונים בינלאומיים אחרים תוך התאמה להתפתחויות העידן, וזאת במסגרת פרויקט "תרבות האהבה" שהכנסייה הציגה כמודל המבוסס על סולידריות, צדק, אחווה ושירות הטוב המשותף העולמי. הטקסט מבקר את נורמליזציית המלחמה בשיח הפוליטי והתקשורתי העכשווי, את שחיקת הזיכרון ההיסטורי, ואת שליטת האינטרסים הצבאיים והכלכליים המזינים סכסוכים, וקורא להתעלות מעל תיאוריית "המלחמה הצודקת" כמסגרת המשמשת לעיתים קרובות להצדקת מלחמות, תוך שמירה על הזכות להגנה עצמית לגיטימית במובנה הצר. בנוגע לבינה מלאכותית צבאית, הוא מדגיש כי החלטה אתית אינה יכולה להיות מואצלת למכונות, וכי השימוש בכוח קטלני חייב להישאר תחת אחריות אנושית ישירה, תוך קביעת מגבלות בינלאומיות קפדניות המונעות מרוץ חימוש ומגנות על אזרחים וכבוד האדם. הוא גם ציין את הסכנה שבחיזוק תרבות הכוח ההופכת את המלחמה לקלה יותר ומנותקת מהמימד האנושי, באמצעות אוטומציה, הטעיה תקשורתית ומרוצי חימוש.המסמך מדגיש כי הטוב המשותף הוא הביטוי החברתי לכבוד הטבוע בכל אדם, ואינו יכול להתממש בנפרד מכבוד זכותם של עמים להתקיים ולזכות להגדרה עצמית, ולשמירה על זהותם הייחודית הרחק משליטה וכיבוש, ותרומה למשפחה האנושית עם מאפייניהם הייחודיים. מנקודה זו, כל פרויקט או ניסיון שמטרתו לבטל או לשעבד עם מגונה מבחינה אתית, בהתחשב בכך כהפרה חמורה של כבוד האדם וזכויות היסוד של עמים.אחד הדברים הבולטים שהאיגרת מציגה הוא הקריאה ל"פירוק נשק הבינה המלאכותית" (To Disarm AI), בדומה לקריאות הבינלאומיות ההיסטוריות לפירוק נשק גרעיני. קריאה זו מקבלת חשיבות מיוחדת בהקשר לעמדת האיגרת בנוגע למלחמה ואלימות, תוך שמירה על הזכות להגנה עצמית, שכן היא בוחנת מחדש את מושג "המלחמה הצודקת" ששימש לאורך ההיסטוריה להצדקת סכסוכים מזוינים, ורואה בו בלתי רלוונטי להתמודדות עם מורכבות העידן הנוכחי. במקום זאת, המסמך קורא לביסוס תרבות של דיאלוג, דיפלומטיה וסליחה, ומדגיש כי שלום אמיתי אינו נכפה בכוח, אלא נבנה על יסודות של צדק, הבנה ופיוס. הוא מדגיש כי אין להפריד החלטות טכניות מתודעה אתית ואחריות אנושית; שכן החלשת יכולת הביקורת של האדם על ידי הטכנולוגיה מאיימת על יסודות השלום האמיתי המבוסס על צדק ולא רק על היעדר מלחמה. לעומת זאת, האתגר אינו מוגבל להפחתת סיכונים, כולל שימוש לרעה בבינה מלאכותית, אלא דורש גם בניית עתיד אנושי משותף. מתוך ניסיונו של הוד קדושתו בשיקום לאחר אסונות טבע בפרו, הוא מדגיש כי בנייה אמיתית אינה רק פיצוי על מה שאבד פיזית, אלא כוללת שיקום יחסים אנושיים, השבת אמון, והחייאת תקווה, בתהליך קולקטיבי שאינו יכול להתבצע על ידי יחידים בנפרד.הוא מתח ביקורת חריפה על הזרמים האינטלקטואליים הקשורים ל"פוסט-הומניזם וטרנס-הומניזם", הרואים בהתקדמות הטכנולוגית אמצעי להתעלות מעל גבולות האדם הטבעיים או לעצב אותו מחדש באופן רדיקלי באמצעות שילוב בין אדם למכונה וטכנולוגיות מתקדמות. הוד קדושתו רואה שהבעיה אינה בטכנולוגיה עצמה, אלא בחזון האנתרופולוגי העומד מאחוריה; כאשר האדם מצטמצם לחומר הניתן לשיפור או ליצור שיש להתעלות מעליו, כבודו נקשר ליעילות ולביצועים במקום להיות ערך טבוע בו. המסמך מזהיר כי היגיון זה עלול להוביל להצדקת אפליה נגד חלשים או להתייחסות לבני אדם מסוימים כפחותי ערך בשם הקידמה ושיפור המין האנושי. לכן, תורת הכנסייה החברתית מדגישה את הצורך לשלב את ההתפתחות הטכנולוגית בתוך חזון אנושי ואתי המכיר בכבוד השווה של כל בני האדם, ודוחה כל תפיסה המבטיחה ישועה טכנית בלבד או מדמיינת עתיד שבו גבולות המצב האנושי הבסיסיים מבוטלים. המסמך רואה כי גבולות האדם, חולשותיו וייסוריו אינם חסרונות שיש להתגבר עליהם, אלא חלק מאנושיותו ומקור לצמיחת חמלה, אהבה וחוכמה. לכן, ההתקדמות הטכנולוגית צריכה לשרת את כבוד האדם ויחסיו, ולא לשאוף להחליף אותו או להתעלות מעל טבעו האנושי; שכן שלמות האדם מושגת באהבה ובפתיחות לאלוהים ולאחרים, ולא רק בעליונות טכנית.האפיפיור הדגיש גם את התפקיד המרכזי של המשפחה כמוסד המבוסס על איחוד יציב בין גבר לאישה, ורואה בה טוב חברתי בסיסי ותא ראשוני הכרחי לבניית החברה. לכן הוא קורא לתמוך בה ולהגן עליה באמצעות מדיניות חברתית ותעסוקתית המקדמת יציבות ומתחשבת בקצב האנושי של החיים והעבודה, באופן שיבטיח את יכולת החברה לבנות את עתידה ולקיים את התפתחותה, ומזהיר מפני ההשלכות השליליות של העדפת הטכנולוגיה על חשבון הלכידות המשפחתית.האיגרת מבססת את חזונה על כתבי הקודש ועל תורת הכנסייה החברתית, ומציבה במרכז תשומת לבה את הטוב המשותף, זכויות האדם והפיתוח האנושי המשולב. היא גם מזהירה מפני הסכנות שבניצול הטכנולוגיה ככלי לכפיית צורות חדשות של קולוניאליזם דיגיטלי או להנצחת מלחמות וחיזוק מערכות שליטה והגמוניה. מול מה שהיא מתארת כ"תרבות הכוח", המסמך קורא לבנות "תרבות של אהבה" המבוססת על סולידריות, אחריות משותפת וכבוד לכבוד האדם.באחד הקטעים הסמליים ביותר, האפיפיור מציין כי האנושות עומדת היום בפני שתי אפשרויות: בנייה מחדש של מגדל בבל, המסמל פירוד, סכסוך ותחרות, או בניית העיר ירושלים, כסמל לאחדות, דו-קיום ושותפות בין האדם לאלוהים. תיאור סמלי זה מסכם את המסר המרכזי של המסמך, הרואה כי ההתקדמות הטכנולוגית צריכה להיות אמצעי לקידום האחווה האנושית ולא סיבה לפירודים ופילוגים נוספים.האיגרת מדגישה גם כי הכנסייה אינה מתנגדת למדע או לחדשנות, אלא מעודדת התקדמות מדעית וטכנולוגית כחלק ממסע הפיתוח האנושי, אולם התקדמות זו מטילה אחריות אתית חסרת תקדים בעידן שבו לאנושות יש יכולת עצומה להשפיע על גורלה ועתידה. מכאן מגיעה האזהרה ששימוש בלתי מבוקר בטכנולוגיה, ובאמצעות בינה מלאכותית, עלול להוביל לשחיקת הממד האנושי ולצמצום האדם לקריטריונים של פרודוקטיביות, יעילות ורווחיות.בהתייחסות היסטורית משמעותית, האפיפיור ליאו הארבעה עשר מקשר את איגרתו למורשתו של האפיפיור ליאו השלושה עשר, שהוציא בשנת 1891 את האיגרת האפיפיורית "ררום נוברום" (Rerum Novarum), בה הגן על זכויות העובדים מול אתגרי המהפכה התעשייתית, ומזכיר כי "ברגעים מכריעים בהיסטוריה, הכנסייה נקראת לקרוא את הדברים החדשים לאור הבשורה וכבוד האדם... והוא הבין אז שהכנסייה אינה יכולה להישאר בשולי השינויים העמוקים הללו... וכך הגיעה האיגרת האפיפיורית 'ררום נוברום' כדי לבטא בבירור את החזון הבשורה והחברתי של הכנסייה כלפי שלב זה".הוא הדגיש שכפי שהכנסייה עמדה אז לצד האדם מול צורות הניצול הכלכלי, היא מוצאת את עצמה היום בפני אחריות אתית דומה בהתמודדות עם אתגרי המהפכה הדיגיטלית והבינה המלאכותית.באמצעות "האנושיות המופלאה", האפיפיור ליאו הארבעה עשר מתווה את קווי המתאר של חזון חדש המשלב אמונה, אתיקה וטכנולוגיה, ומדגיש כי כל התקדמות ציוויליזציונית אמיתית אינה יכולה להתממש אלא אם כן האדם, כיצור בצלם אלוהים וכדמותו, נשאר ציר הפיתוח ומטרתו הסופית.האיגרת קוראת לחיזוק הדיאלוג כחלופה לתרבות הכוח, ולמעבר לתרבות המבוססת על משא ומתן והבנה, תוך הדגשת החשיבות המכרעת של דיאלוג בין-דתי כאמצעי להפצת מסר השלום. היא גם דוחה את השימוש בשם האל כדי להצדיק טרור, אלימות או מלחמה, ורואה בכך עיוות של טבע הדת עצמה. היא מציינת כי הדיפלומטיה של הכס הקדוש מאמצת את עקרון הרחמים הבשורה כקריטריון מעשי לעבודה פוליטית, תוך הדגשת חשיבות התפילה, שכן השלום במהותו הוא מתנה אלוהית.בסיום נאומו בפני הנוכחים, הוד קדושתו קרא לכולם לגלות ערנות ואחריות מול אתגרי העידן, ולקחת חלק פעיל כ"יוצרי תקווה" התורמים לבניית ההווה והעתיד, וסיים בתקווה שרוח המשיח הקם מן המתים תתמוך במאמצים המשותפים בשירות האדם והחברה.מסמך זה מבטא את החוכמה העמוקה והאנושיות הרחמנית של הוד קדושתו האפיפיור ליאו הארבעה עשר, ואת דאגתו העמוקה לכבוד האדם, לצדק ולרווחת האנושות, ולניצול הבינה המלאכותית להרס האדם והישגיו הציוויליזציוניים באמצעות מלחמות, וזה מה שראינו במלחמה בעזה או במלחמה המתמשכת בין רוסיה לאוקראינה. זהו מסמך חשוב ביותר לבניית האנושות והגנתה מפני מעשי הרשעים.לסיכום, אנו רואים שהמסמך הקדים את האירועים, ומרכזיותו היא האדם והגנת עתיד האנושות עם האצת ההתפתחות הטכנולוגית, ובמיוחד הבינה המלאכותית. אנו מקווים שמסמך זה ייקרא היטב, ושיקושר למסמך "האחווה האנושית" שנחתם על ידי האפיפיור המנוח פרנציסקוס עם האימאם הגדול השייח' אחמד אל-טייב, ואולי הכנסנו שינויים לחוקתנו הזמנית כדי להתאים לאתגרי העידן. לדעתי, חשוב לקבל החלטה לשלב מסמך זה בתוכניות הלימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות, ובמיוחד הקתוליות שבהן, בשל יכולתו לתרום לבניית אומות, חברות ומולדות על יסודות של אמת, צדק ושלום, תוך הצבת האדם במרכז.

ההחלטה לבטל את הח'ליפות העות'מאנית במרץ 1924 היוותה נקודת מפנה רדיקלית בהיסטוריה האסלאמית המודרנית, כאשר מוסד פוליטי וסמלי שנמשך למעלה משלושה עשר מאות שנים הגיע לסיומו. קריסה זו הובילה לפירוק הקשר המוסדי שאיחד גיאוגרפיה רחבה, והוחלף במערכת מדינות לאום שגבולותיהן שורטטו על ידי המעצמות הקולוניאליות המערביות וכפו עליהן את ריבונותן.

בתוך הריק המוסרי והפוליטי הגדול הזה, עלו שאלות מהותיות לגבי הזהות והחלופה המסוגלת לאחד את האומה המפוזרת. ועם ריבוי הפרויקטים שהוצעו, לאומיים, סוציאליסטיים וליברליים, הציג ארגון האחים המוסלמים את עצמו מאז הקמתו בשנת 1928 כפרויקט הקרוב ביותר לרעיון האסלאמי המאחד השואף לשקם את מה שנהרס עם נפילת הסולטנות.

הארגון ביסס את חזונו המייסד על אסטרטגיית 'הכוללנות הרעיונית', כאשר חסן אל-בנא ראה באסלאם מערכת אינטגרלית שבה הדת אינה נפרדת מהפוליטיקה או מהכלכלה. הצעה זו הייתה תגובה ישירה למודלים החילוניים העולים שניסו להגביל את הדת לתחום האישי והפולחני, מה שהפך את הארגון למקלט עבור שכבות חברתיות שראו במדינת הלאום ישות מלאכותית.

הארגון לא הסתפק בתאוריה אינטלקטואלית, אלא שאף ל'גלובליזציה של הארגון' באמצעות בניית ישויות חוצות גבולות בלבנט, בעיראק, בצפון אפריקה ובחצי האי ערב. ולמרות שענפים אלה שאבו השראה מהרעיון המרכזי במצרים, הם פיתחו כלים משלהם בהתבסס על ההקשרים הפוליטיים המקומיים, כך שחוויותיהם נעו בין השתתפות פרלמנטרית לעימותים אלימים.

בירדן, הארגון השתלב במשחק הפוליטי תחת שלטון המלוכה, בעוד שבסוריה הוא התמודד עם גלי דיכוי עקובים מדם שהגיעו לשיאם באירועי חמה בשנת 1982. לעומת זאת, תנועת א-נהדה בתוניסיה הציגה מודל שונה שהתבסס על פיוס עם מושג המדינה וקבלת העברת שלטון שלווה, מה שמשקף את גמישות הארגון ורבגוניותו.

הארגון בנה את כוחו העממי באמצעות הקמת 'רשתות ביטחון חברתיות' מקבילות למוסדות המדינה, שכללו מרפאות, בתי ספר ועמותות צדקה. תשתית חברתית זו אפשרה לו להגיע לשכבות מוחלשות שמדינת הלאום המתהווה לא הצליחה לספק את צרכיהן, מה שיצר נאמנויות עממיות עמוקות ומושרשות.

שירותים חברתיים אלה הפכו עם הזמן למה שדומה ל'מדינה בתוך מדינה', מה שעורר את חמתם של המשטרים השולטים שראו בנוכחות זו איום על לגיטימיותם ועל מונופול המשאבים שלהם. התרחבות שירותית זו הייתה סיבה מרכזית להצבת הארגון על הכוונת הביטחונית והפוליטית במשך עשורים ארוכים.

פרויקט האחים התמודד עם מכשול מבני שהתבטא בהתנגשות ישירה עם לגיטימיות המדינה הלאומית והגבולות שירשו מהסכם סייקס-פיקו. בעוד שהמשטרים שאבו את לגיטימיותם מהריבונות הלאומית, שיח הארגון ראה בגבולות אלה מכשולים מלאכותיים המפרקים את אחדות האומה, מה שהפך את המחלוקת מפוליטית למאבק קיומי.

סתירה מבנית זו הולידה גלים עוקבים של דיכוי, שהחלו בהחלטה לפרק את הארגון במצרים בשנת 1948 והסלימו לאחר ניסיון ההתנקשות בנאצר בשנת 1954. ובכל פעם שהארגון התקרב להשפעה פוליטית, מכונת המדינה פעלה כדי לעקור אותו או לצמצם את תפקידו במרחב הציבורי.

ברמה הבינלאומית, הפרויקט האסלאמי חוצה הגבולות התמודד עם סביבה עוינת מצד המעצמות הגדולות שחששו משרטוט מחדש של מאזני הכוחות באזור. וושינגטון, מוסקבה, לונדון ופריז, למרות סתירותיהן, הסכימו לתמוך במשטרים מרכזיים חילוניים ולאומיים כערובה ליציבות האינטרסים האסטרטגיים שלהן ולמניעת הקמת גוש גיאופוליטי עצמאי.

התיישרות בינלאומית זו תרמה למתן כיסוי פוליטי למשטרים המקומיים לחיסול יריביהם מהזרמים האסלאמיים, במיוחד ברגעים מכריעים בהיסטוריה של האזור. מצור כפול זה, פנימי ובינלאומי, סגר את הדלתות בפני הפיכת הארגון לחלופה מוסדית יציבה המסוגלת להוביל שינויים גדולים.

משך הרדיפה הביטחונית הארוך הוביל להיווצרות תודעה קולקטיבית בתוך הארגון המבוססת על 'תחושת הקורבן' ורעיון הקורבן הנצחי. ולמרות שתחושה זו סייעה בשמירה על לכידות הארגון פנימית, היא התישה את כוחותיו במאבקי הישרדות והגנה עצמית במקום בפיתוח אינטלקטואלי ומוסדי.

סדרי העדיפויות של הארגון השתנו בהדרגה מבניית הפרויקט התרבותי להגנה על המבנה הארגוני ואבטחת העצורים ובני משפחותיהם. שחיקה מתמשכת זו החלישה את היכולת לבצע סקירות אינטלקטואליות רציניות העומדות בקנה אחד עם השינויים המודרניים, והפכה את הארגון לשבוי לתגובות לפוליטיקה של המשטרים המדכאים.

מאה שנה לאחר נפילת הח'ליפות, שאלת הריק הגיאופוליטי נותרה בעינה בעולם האסלאמי, בעוד שחווית האחים המוסלמים עדיין נתונה להערכה. בין ההצלחה בשמירה על הזהות האסלאמית לכישלון בהצגת מודל שלטון יציב, הארגון נותר שחקן שנוי במחלוקת בהיסטוריה המודרנית של האזור.

ביטול הח'ליפות העות'מאנית היווה קרע מכונן שבמסגרתו הסתיים מוסד פוליטי וסמלי שעיצב את היחסים בין השלטון למרחב הציבורי במשך מאות שנים ארוכות.

הספר 'תפקיד האינטלקטואל בשינויים היסטוריים', שיצא לאור על ידי המרכז הערבי למחקר ולימודי מדיניות, מהווה מקור יסודי בניתוח יחסי האליטה האינטלקטואלית עם המציאות הערבית המשתנה. הספר מאגד עשרים ושתיים תרומות מחקריות, המבקשות כולן לחקור את התפקידים החיוניים של האינטלקטואל בתקופות של משברים גדולים ועיצוב מחדש של המרחב הציבורי.

העבודה יוצאת מנקודת הנחה שהאינטלקטואל אינו רק מומחה טכני או תיאולוג מסורתי, אלא שחקן ערכי בעל יכולת להשפיע על התודעה הקולקטיבית. ההוגה עזמי בשארה רואה בתרומתו כי מושג האינטלקטואל המודרני קשור היסטורית לאחריות של ביקורת השלטון, דבר שהתגבש בבירור בחוויות ה'אינטליגנציה' הרוסית והצרפתית.

בשארה מדגיש כי המרחב הציבורי במדינה המודרנית הוא מרחב פוליטי מובהק, מה שהופך כל עמדה קוגניטיבית שהאינטלקטואל נוקט בה לפעולה פוליטית וחברתית משפיעה. לכן, על האינטלקטואל מוטלת האחריות לפרק את המציאות הקיימת תוך שמירה על עצמאות ביקורתית המונעת את הידרדרותו לתלות עיוורת באידיאולוגיה או בשלטון.

מצידו, החוקר בן סאלם חמיש דן בדיאלקטיקה של הגמוניה והתנגדות, ומציג מודלים אינטלקטואליים איתנים שהתמודדו עם משטרים רודניים וקולוניאליזם. חמיש מדגיש את חוויותיהם של פרנץ פאנון ואדוארד סעיד כדוגמאות לאינטלקטואל הקוסמופוליטי המפרק את שיחי האימפריאליזם ומגן על ריבונות העמים וזכויותיהם לכבוד אנושי.

חמיש רואה כי חובתם של האינטלקטואלים טמונה בזיהוי ובהתנגדות לחוסר איזון מבני במערכת העולמית והמקומית, ובכך לתרום לבניית תרבות של שלום אמיתי. תפקיד זה דורש רצון חופשי המסוגל לבסס זהויות משוחררות היוצרות ערכים חיוביים המקדמים את האדם ומבטיחים לו חירות מלאה.

בהקשר של המהפכות הערביות, חסן טארק מציג קריאה תרבותית החורגת מהפרשנויות הכלכליות הצרות של ההתקוממויות העממיות. טארק מציע את הצורך במעבר מ'האינטלקטואל הזהותי' המופנם ל'אינטלקטואל הדמוקרטי' המבין את ערכי המודרניות האוניברסלית ומגן על האזרחות.

טארק רואה כי המאבק הגדול בשלב המעבר הוא מאבק הרפורמה התרבותית והאינטלקטואלית, המהווה את הכניסה המהותית להשרשת הדמוקרטיה. שינוי זה דורש אומץ להעלות שאלות של חירות וצדק הרחק מהמשיכות האידיאולוגיות שצרכו את האנרגיות הערביות במשך עשורים ארוכים.

עבד אל-והאב אל-אפנדי, לעומת זאת, מתמקד בתכונות האינטלקטואל המחויב לאמירת האמת, במיוחד בהקשר האסלאמי העכשווי המתמודד עם אתגרי המודרניזציה. אל-אפנדי רואה כי האינטלקטואל האסלאמי הנאור ממלא תפקיד מרכזי בגישור על הפער בין המורשת האותנטית לדרישות המדינה האזרחית המודרנית.

אל-אפנדי מדגיש כי הצלחת המעבר הדמוקרטי תלויה בהופעתם של 'אינטלקטואלים מתווכים' הדוחים את ההדרה ההדדית בין הזרמים המתנגשים. אינטלקטואלים אלה הם המסוגלים לגבש חזון המשלב את מהות הדת הפתוחה עם צרכי הפלורליזם הפוליטי והאזרחות בחברותינו העכשוויות.

בביקורת חריפה על האליטה המודרניסטית, אל-נור חמד מציין כי הזנחת הממד הרוחני והדתי הובילה לבידוד האינטלקטואלים מההמונים. פער זה יצר פיצול חריף שהותיר את הפרויקטים הנאורים חסרי תמיכה עממית, והפך אותם לרעיונות מנוכרים שאינם מסוגלים לחולל שינוי אמיתי.

חמד מסביר כי חלל ערכי זה נוצל על ידי תנועות האסלאם הפוליטי שפנו להמונים בשפה מוכרת, למרות כישלונן להציג פתרונות מבניים למשברי המדינה. לכן, חמד קורא להולדת חזון חדש שיחזיר לאינטלקטואל את תפקידו השליחותי על ידי גישור על הפער עם הרגש העממי והטמעת מושגים מודרניים.

המכנה המשותף בין תפיסות שונות אלו הוא ההכרה כי ידע לבדו אינו יוצר אינטלקטואל, אלא חייב להיות משולב בעמדה מוסרית אמיצה. האינטלקטואל נותר שחקן היסטורי שהשפעתו נמדדת ביכולתו לגבש חלופות ריאליות העונות על שאיפות העמים לחירות וצדק חברתי.

הספר מסכם כי תפקיד האינטלקטואל הערבי לא הסתיים, אלא חשיבותו הוכפלה לאור השינויים הגדולים הפוקדים את האזור. היכולת לאזן בין מחויבות לאומית לעצמאות ביקורתית היא המבחן האמיתי העומד בפני האליטה בתהליך בניית התודעה הקולקטיבית.

לסיכום, עבודה קולקטיבית זו מהווה תרומה אינטלקטואלית מוצקה המעלה מחדש שאלות לגבי גבולות נוכחות האינטלקטואל במרחב הציבורי. השאלה נותרה פתוחה לגבי יכולתן של אליטות אלו להפוך את טיעוניהן התיאורטיים לכוח מניע חברתי התורם להכוונת מהלך ההיסטוריה לעבר עתיד מזהיר יותר.

מושג האינטלקטואל מתייחס בהכרח לעמדה נורמטיבית במרחב הציבורי, תוך שימוש במעמד הנובע מעבודה בתחום הידע כדי לנקוט עמדה המשפיעה על מרחב פוליטי זה באופן מובהק.

מקורות עיתונאיים עבריים חשפו הכנות אינטנסיביות של צבא הכיבוש לחידוש פעולות הלחימה ברצועת עזה בקנה מידה רחב, במטרה לעבור את האזורים הנשלטים כיום המכונים 'הקו הצהוב' ולחדור לשטחים עמוקים יותר. הדיווחים אישרו כי ראש המטה הכללי של צבא הכיבוש, אייל זמיר, נתן את אישורו הרשמי למערך תוכניות מבצעיות שהוגשו לו, במסגרת דיונים ביטחוניים ברמה גבוהה שעסקו בחזרה לתמרון קרקעי כולל.

מהלכים צבאיים אלו מונעים בלחץ ראש ממשלת הכיבוש בנימין נתניהו, שדחק במערכת הביטחון להיות מוכנה לחלוטין לחידוש הלחימה. שלטונות הכיבוש מצדיקים הסלמה פוטנציאלית זו בטענות לפיהן תנועת חמאס הצליחה לבנות מחדש את יכולותיה הצבאיות ולשקם את רשתות המנהרות ומערכות הפיקוד והשליטה, מה שתל אביב רואה כאיום המחייב התערבות צבאית חדשה החורגת מההסדרים הקיימים בשטח.

מצדו, מפקד פיקוד הדרום בצבא הכיבוש, יניב עשור, הדגיש במהלך דיונים סגורים כי ישראל אינה יכולה להסתפק בהישארות בתוך קווי החיץ הנוכחיים המכסים כ-60% משטח הרצועה. עשור סבור כי המצב הנוכחי אינו מבטיח את פירוק נשק ההתנגדות, במיוחד בהיעדר גורם בינלאומי המסוגל לבצע משימה זו, מה שדוחף את הפיקוד הצבאי להאיץ את יישום התוכניות ההתקפיות המאושרות לחדירה לעומק הפלסטיני.

בשטח, התקיפות הישראליות לא פסקו למרות מצב הכוננות, כאשר מקורות רפואיים דיווחו על פציעתם של שני פלסטינים לפנות בוקר כתוצאה מירי צבא הכיבוש לעבר מחנות נוסיראת ומע'אזי במרכז הרצועה. במקביל לכך, התרחשה הפגזה ארטילרית ואווירית באזורים שונים, כחלק מסדרת הפרות מתמשכות מאז אוקטובר 2025, שהובילו עד כה למותם של כאלף שהידים ואלפי פצועים, מספרים אלו מצטרפים למניין הקורבנות הקטסטרופלי של מלחמת ההשמדה המתמשכת מאז שנת 2023.

במישור הפוליטי, איומים אלו מצטלבים עם ניסיונות דיפלומטיים קודמים שבהם הפלגים הפלסטיניים גילו גמישות בנוגע ל'הגבלת הנשק' בידי גוף לאומי מוסכם, אך הכיבוש ממשיך להתעקש על הטלת תנאי ביטחון מחמירים הכוללים מסירת הנשק לכוחות בינלאומיים. התפתחויות אלו משקפות את התעקשות ממשלת הימין הקיצוני על המשך האופציה הצבאית והרס מה שנותר מהתשתיות ברצועה, שנהרסו בשיעור של 90% מאז תחילת התוקפנות.

מדינת הכיבוש אינה יכולה להסתפק במצב הקיים ובפעילות לאורך קווי החיץ בעזה.

מסר מוושינגטון

וושינגטון – סעיד עריקאת – 9/6/2026

ניתוח חדשותי

באינדיקציה חדשה להתרחבות הפער בין וושינגטון לתל אביב בנוגע לאופן הטיפול בתיק האיראני, אישר סגן נשיא ארה"ב, ג'יי.די. ואנס, כי ההסכם הנמצא במשא ומתן בין ארצות הברית לאיראן מהווה "הישג גדול לעם האמריקאי", בין אם ישראל תאהב זאת ובין אם לא, בהצהרה נדירה המשקפת את הירידה ביכולתה של ממשלת בנימין נתניהו לכפות את חזונה הביטחוני על הממשל האמריקאי.

הצהרותיו של ואנס הגיעו בעוד נשיא ארה"ב דונלד טראמפ דיבר על התקרבות להשגת הסכם תוך "יומיים או שלושה ימים", וקבע כי המשא ומתן נכנס לשלביו הסופיים, והדגיש כי המטרה האמריקאית העיקרית היא למנוע מאיראן להחזיק בנשק גרעיני, ולא לשרת את האג'נדה הישראלית או להרחיב את מעגל העימות הצבאי באזור.

ואנס אמר בראיון לרשת "פוקס ניוז" כי ארצות הברית וישראל חולקות אינטרסים רבים, אך ישנם גם נקודות מחלוקת מהותיות, והסביר כי ממשל טראמפ רואה בהשגת הסדר ארוך טווח עם איראן משרתת את האינטרסים האמריקאים טוב יותר מהמשך העימות הצבאי הפתוח.

הוא הוסיף כי ההסכם הנמצא בעבודה כולל מנגנוני פיקוח ובדיקה מחמירים יותר מהסכם הגרעין שנחתם על ידי ממשל הנשיא לשעבר ברק אובמה בשנת 2015, הסכם שנתניהו פעל במשך שנים לערערו לפני שהצליח לדחוף את ממשל טראמפ הראשון לפרוש ממנו בשנת 2018.

הצהרות אלו מגיעות ימים לאחר חידוש המתיחות הצבאית בין ישראל לאיראן, בעקבות מתקפת טילים איראנית שפגעה בצפון ישראל, שבאו בעקבות תקיפה ישראלית בביירות שכוונה לבעלת בריתה הלבנונית של טהראן, למרות התחייבויות קודמות שלא לפגוע בבירה הלבנונית.

התקיפה הישראלית על ביירות עוררה ביקורת רחבה כדוגמה נוספת להתעלמות ממשלת נתניהו מלחצים בינלאומיים, ואף מדרישות אמריקאיות ישירות, שכן היא הגיעה בזמן שוושינגטון שאפה ליצור תנאים להצלחת משא ומתן ההסדר עם איראן ולהפחתת המתיחות האזורית.

למרות דיווחים שדיברו על זעמו של טראמפ מהתגובה הישראלית ועל דרישתו מנתניהו להפסיק את ההסלמה, ניסה הנשיא האמריקאי להפחית מחומרת המחלוקת, ואישר כי ראש הממשלה הישראלי לא התריס נגד הנחיותיו, וכי שני הצדדים הגיעו מאוחר יותר להפסקת אש הדדית בתיווך אמריקאי.

אולם, ההצהרות של ואנס וטראמפ חושפות מציאות שונה, לפיה סדרי העדיפויות של וושינגטון אינם תואמים עוד לחלוטין את חישובי ממשלת נתניהו, וכי הממשל האמריקאי רואה ביציבות אזורית ובמניעת הפצת נשק גרעיני עדיפות גבוהה יותר מהרצון הישראלי הכרוני לשמור על האזור במצב של עימות מתמיד עם איראן.

כישלון אסטרטגיית ההפחדה הישראלית

הצהרותיו של ואנס חושפות בבירור כי אסטרטגיית נתניהו המבוססת על הפחדה מתמדת מאיראן אינה זוכה עוד לאותה השפעה בקרב מקבלי ההחלטות בוושינגטון. במשך שנים רבות הצליח ראש הממשלה הישראלי לתאר כל מסלול דיפלומטי עם טהראן כאיום קיומי על ישראל ועל המערב, אולם הממשל האמריקאי הנוכחי נראה משוכנע יותר כי הסכמים ברי-אימות וברי-פיקוח יעילים יותר מהסלמה צבאית מתמדת. שינוי זה משקף ירידה מוחשית ביכולתו של נתניהו לכוון את המדיניות האמריקאית בהתאם לסדרי העדיפויות של ממשלתו, למרות השפעתו וקשריו בתוך ארצות הברית.

ביירות משלמת את מחיר החישובים הפוליטיים של נתניהו

הפגיעה בביירות שוב הדגישה את הגישה הישראלית המבוססת על הרחבת זירות הסכסוך מחוץ לגבולות הפלסטיניים והישראליים. במקום להכיל את המתיחות, ממשלת נתניהו ממשיכה להעביר את העימות למדינות השכנות, מה שחושף אזרחים ותשתיות לסיכונים חמורים ומערער כל מאמץ דיפלומטי להפחתת ההסלמה. בלטה העובדה שהתקיפה הגיעה למרות ההסתייגויות האמריקאיות הברורות, מה שמחזק את הרושם שנתניהו משתמש בפעולות צבאיות כדי להשיג רווחים פוליטיים פנימיים ולהגן על עתידו הפוליטי יותר מאשר לשרת את הביטחון והיציבות האזוריים.

משבר הביטחון האמיתי של ישראל

ממשלות ישראל ממשיכות להצדיק את מדיניותן הצבאית העוקבת כערובה לביטחון, אולם המציאות מצביעה על תוצאה הפוכה. לאחר שנים של מלחמות, התנקשויות ופעולות צבאיות המשתרעות מעזה ללבנון, סוריה ואיראן, ישראל לא הצליחה להשיג יציבות קבועה או להסיר את מקורות האיום. יתרה מכך, מדיניות זו תרמה להעמקת רגשות העוינות ולהרחבת היקף העימותים האזוריים. כמו כן, המשך הכיבוש וההתנחלויות ושלילת זכויותיהם הבסיסיות של הפלסטינים מערערים כל אפשרות לבניית ביטחון אמיתי ובר-קיימא, והופכים את האזור כולו לבן ערובה למחזורים חוזרים ונשנים של אלימות וחוסר יציבות.

מקורות תקשורת עבריים חשפו כי ראש המטה הכללי של צבא הכיבוש הישראלי, אייל זמיר, אישר שורה של תוכניות מבצעיות שמטרתן לחדש את הלחימה ברצועת עזה באופן נרחב. מהלכים אלו מגיעים על רקע הערכות ביטחוניות הטוענות כי תנועת חמאס ניצלה את החודשים האחרונים לבנייה מחדש של יכולותיה הצבאיות, ושיקום חלקים חיוניים מרשת המנהרות שנפגעה במהלך שלבי המלחמה הקודמים.

הדיווחים הבהירו כי מפקד פיקוד הדרום בצבא הכיבוש, יניב עשור, הציג תרחישים מרובים לחזרה לפעולות צבאיות אינטנסיביות במהלך דיונים סגורים. עשור סבור כי היעדר גורם בינלאומי המסוגל לקחת על עצמו את משימת פירוק נשק ההתנגדות עלול לאלץ את הצבא לבצע מתקפה רחבת היקף בשלב מאוחר יותר כדי להבטיח שהתנועה לא תשחזר את שליטתה בשטח.

הערכות צבאיות ישראליות מצביעות על כך שחמאס הצליח לבנות מחדש חלק ממפקדותיו וממערכות הפיקוד והשליטה, למרות האבדות האנושיות והחומריות הגדולות שספג. מפקדי פיקוד הדרום דוחפים להאצת יישום תוכניות אלו, ומזהירים כי הסתפקות במצב הקיים באזורי החיץ עלולה להעניק להתנגדות הזדמנות גדולה יותר לחזק את מיצובה.

למרות המוכנות הצבאית, הדרג המדיני בתל אביב לא נתן אור ירוק סופי להרחבת הפעולות עד כה. עם זאת, ראש הממשלה בנימין נתניהו ממשיך ללחוץ על הממסד הצבאי להעלות את רמת המוכנות, לקראת קריסת המסלול הדיפלומטי המתנהל בבירה המצרית קהיר.

מנגד, תנועת חמאס הודיעה על התקדמות במשא ומתן המתנהל, כאשר אישרה כי הושגו 'גישות מקובלות' בנוגע לסוגיות הבוערות הקשורות להסכם הפסקת אש. דובר התנועה הצהיר כי הפלגים התייחסו בגמישות ובחיוביות להצעות שהוגשו על ידי המתווכים במצרים, קטאר וטורקיה, במטרה לעצור את מלחמת ההשמדה המתמשכת.

מקורות יודעי דבר חשפו כי הפלגים הפלסטיניים שהתכנסו בקהיר הסכימו עקרונית לסוגיית 'הגבלת הנשק' ברצועת עזה, בתנאי שיהיה בידי גוף פלסטיני שיוסכם עליו לאומית. התפתחות זו מהווה שינוי חשוב במסלול המשא ומתן, כאשר תיק הנשק היווה את המכשול הבולט ביותר בפני השגת הסכם סופי.

למרות פתיחות פלסטינית זו, התחזיות מצביעות על אפשרות של דחיית הכיבוש את הנוסחה המותנית הזו, שכן תל אביב מתעקשת על מסירת כל הנשק לכוחות ייצוב בינלאומיים. דרישות ישראליות אלו עולות בקנה אחד עם החזון שהוצג על ידי הממשל האמריקאי הקודם במסגרת מה שמכונה תוכנית טראמפ ליישוב הסכסוך.

בשטח, הכיבוש ממשיך לשלוט על כ-60% משטח רצועת עזה באמצעות מה שמכונה 'הקו הצהוב', מה שמסבך את המאמצים לחזור לחיים נורמליים. ההפרות הישראליות המתמשכות מאז אוקטובר 2025 הביאו למותם של כ-985 שהידים ולפציעת אלפים נוספים, מה שמאיים בקריסת כל הפסקת אש שברירית שתהיה.

התפתחויות אלו מגיעות בזמן שבו מניין ההרוגים במלחמת ההשמדה המתמשכת מאז אוקטובר 2023 הגיע למספרים קטסטרופליים, כאשר כ-73 אלף פלסטינים נהרגו ויותר מ-173 אלף נפצעו. כמו כן, הפעולות הצבאיות גרמו להרס של כמעט 90% מהתשתיות ברצועה, מה שהביא את המצב ההומניטרי לרמות חסרות תקדים של הידרדרות.

תנועת חמאס קראה למתווכים ולמדינות הערבות להפעיל לחץ אמיתי על הכיבוש כדי לחייב אותו להפסיק את ההפרות ולקבל את הגישות המוצעות לכניסה לשלב השני של ההסכם. הציפייה נשארת השלטת בין האפשרות להגיע להפסקת אש כוללת או להתפרצות מחודשת של המצב על רקע ההתגייסות הצבאית הישראלית המתמשכת.

הושגו גישות מקובלות על ידי הצדדים המשתתפים בשיחות, הנוגעות לסוגיות הבוערות של הסכם הפסקת האש.

פרופסור עימאד אבו כּשכ השתתף בעבודות הפסגה העולמית השלישית לכלכלה אסלאמית שהתקיימה בעיר איסטנבול, שם נשא את הנאום המרכזי של הכנס תחת הכותרת "הון ותפקידו בקידום מגזרי החינוך והחברה", תוך סקירת חזון אוניברסיטת אל-קודס בשימוש בכלי הכלכלה האסלאמית וההקדש לתמיכה בחינוך ובפיתוח בר קיימא.

הפסגה העניקה כבוד מיוחד לאוניברסיטת אל-קודס באמצעות בחירת פרופסור עימאד אבו כּשכ לשאת את הנאום המרכזי של הכנס, כדובר ראשי יחיד מבין כל המשלחות הרשמיות המשתתפות. בחירה זו משקפת את האמון הבינלאומי במודל שפיתחה האוניברסיטה בתחום ההקדש החינוכי והפיתוח בר קיימא, וכן מהווה הערכה למעמדה של ירושלים ואוניברסיטתה ולתפקידן המוביל בקידום החינוך ושירות הקהילה על פי חזון פיתוחי המבוסס על ערכי הכלכלה האסלאמית.

פרופ' אבו כּשכ הדגיש בנאומו כי העושר בתרבות האסלאמית לא היה רק אמצעי להשגת רווח, אלא אחריות וכלי לשירות הקהילה ותמיכה בחינוך, במחקר מדעי ובפיתוח, תוך ציון התפקיד ההיסטורי שמילאו מוסדות ההקדש בהקמת אוניברסיטאות, בתי חולים, ספריות ומוסדות צדקה, ותרומתם לבניית הציוויליזציה האסלאמית לאורך הדורות.

פרופ' אבו כּשכ סקר את מודל "הקדש אוניברסיטת אל-קודס לפיתוח חינוכי" שרעיונו מבוסס על הפיכת תרומות ותרומות צדקה והקדשים להשקעות בר קיימא המניבות תשואות ארוכות טווח המוקדשות לתמיכה במלגות, מחקר מדעי, חדשנות ופיתוח קהילתי, ובכך מבטיח את המשכיות ההשפעה הפיתוחית לדורות הבאים.

הוא גם הדגיש את האתגרים העומדים בפני העיר ירושלים ומגזר ההשכלה הגבוהה בה, תוך הדגשת מחויבותה של אוניברסיטת אל-קודס להמשיך את שליחותה האקדמית, המחקרית והקהילתית, באמצעות הכשרת כישרונות צעירים, תמיכה בחדשנות ויזמות, ובניית שותפויות מקומיות, אזוריות ובינלאומיות התורמות להפיכת אתגרים להזדמנויות פיתוח בר קיימא.

פרופ' אבו כּשכ דן במהלך הצגתו בחזון האוניברסיטה להרחבת מודל ההקדש החינוכי ברמת המדינות האסלאמיות, באמצעות יצירת שותפויות וקרנות הקדש מקומיות התורמות לתמיכה בחינוך ובפיתוח בר קיימא, ובכך מחזקות את שיתוף הפעולה בין מוסדות חינוך וכלכלה בעולם האסלאמי ומקימות מורשת פיתוחית ארוכת טווח המבוססת על ידע וערכים משותפים.

בשולי הפסגה, נפגש פרופ' אבו כּשכ עם בילאל ארדואן, בנו של נשיא טורקיה, שם כיבד אותו בשם משפחת אוניברסיטת אל-קודס כהוקרה על מאמציו בתמיכה בחינוך ובפיתוח קהילתי ושמירה על ערכים תרבותיים וציוויליזציוניים משותפים.

הפסגה זכתה להשתתפות רחבה של אקדמאים, מומחים, קובעי מדיניות ונציגי מוסדות כלכליים ופיתוחיים ממדינות שונות בעולם, שם דנו בדרכים לשימוש בכלי הכלכלה האסלאמית ומימון הקדש לתמיכה בפיתוח בר קיימא וחיזוק ההשפעה החברתית והכלכלית של המוסדות.

מסדרונות הבית הלבן היו עדים למאחורי הקלעים מורכבים שקדמו לקבלת ההחלטה על תקיפה צבאית נגד מטרות איראניות, כאשר מקורות עיתונאיים חשפו כי הנשיא דונלד טראמפ לא היה משוכנע בתחילה ביעילות התגובה הצבאית. טראמפ סבר כי הישרדות צוות המסוק האמריקאי שהותקף מפחיתה את חומרת האירוע ואינה מצריכה הסלמה מיידית, אך גישה זו נתקלה בהתנגדות עזה מצד בכירים צבאיים בממשלו.

הדיווחים ציינו כי שר ההגנה פיט הייגסית', יחד עם ראש המטות המשולבים דן קין, הובילו את חזית הלחץ בתוך הממשל כדי לשכנע את הנשיא בצורך בפעולה צבאית להרתעת כל התקפות עתידיות. המפקדים הצבאיים הדגישו כי שתיקה לנוכח תקיפת נכסים אוויריים אמריקאים תאותת על חולשה, מה שדחף בסופו של דבר את טראמפ לאמץ את האפשרות של שימוש בכוח ולאשר את תוכניות התקיפה שהוכנו על ידי הפיקוד הצבאי.

באשר לפרטי התקיפה שהציתה את המשבר, מקורות ציטטו דיווחי מודיעין לפיהם המסוק האמריקאי ייתכן שהותקף על ידי כטב"ם מתאבד מסוג 'שאהד'. עם זאת, המניעים האמיתיים מאחורי המבצע עדיין אפופים מסתורין, כאשר קיימת מחלוקת בתוך שירותי המודיעין האמריקאים בשאלה האם האירוע היה תקיפה מכוונת ומתוכננת מטהראן, או שמא נבע מטעות טכנית או מבצעית בשטח.

על פי המידע שהודלף, חדר המבצעים המשותף בוושינגטון הפך לכור היתוך במקביל לתחילת המבצע הצבאי בשעה חמש אחר הצהריים ביום שלישי לפי שעון וושינגטון. בפגישה רמת הדרג השתתפו סגן הנשיא ג'יי די ואנס, שר החוץ מרקו רוביו, מנהל סוכנות הביון המרכזית, בנוסף ליושב ראש בית הנבחרים מייק ג'ונסון, כדי לעקוב אחר מהלך התקיפות האוויריות בזמן אמת.

במישור הפוליטי, הנשיא טראמפ העדיף שתיקה זמנית ונמנע מלהשמיע הצהרות פומביות מיידיות לגבי התוצאות, למרות שהיה עסוק בראיון טלוויזיוני שתוכנן מראש במהלך התרחשות האירועים. הנתונים מצביעים על פער ברור בהערכת המצב בתוך הממשל האמריקאי, בין זרם הדורש נחישות מלאה מול האיומים, לבין זרם אחר החושש מהידרדרות האזור לעימות כולל שתוצאותיו בלתי צפויות.

עמדת הנשיא השתנתה לאחר לחצים ישירים מצד שר ההגנה וראש המטות המשולבים, שראו בתגובה הכרח אסטרטגי.

מסר מוושינגטון

וושינגטון – סעיד עריקאת – 10/6/2026

ניתוח חדשותי

העימות בין ארצות הברית לאיראן נכנס לשלב רגיש ומסוכן יותר לאחר תקרית הפלת מסוק אמריקאי מסוג "אפאצ'י" מעל מצרי הורמוז, ובעקבותיה תקיפות אמריקאיות ישירות שכונו עמדות הגנה אווירית ומכ"מים איראניים, ותגובה איראנית בטילים ובכטב"מים נגד מטרות אמריקאיות באזור. בעוד שההתפתחויות נראו במבט ראשון כעוד פרק בהסלמה צבאית הדדית, ממדיהן הפוליטיים והאסטרטגיים חושפים תמורות עמוקות יותר הנוגעות לעתיד הסכסוך, לגבולות ההשפעה הישראלית בתוך וושינגטון, ולהימור על כוח צבאי כאמצעי לעיצוב מחדש של מאזני הכוחות האזוריים.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מיהר להטיל את האחריות על איראן להפלת המסוק, תוך שהוא מאשר את הישרדות הטייסים, לפני שהורה על ביצוע תקיפות צבאיות שהפנטגון תיאר כ"הגנתיות ומידתיות". טראמפ הדגיש כי התגובה הייתה חזקה והחלטית, והבהיר כי ארצות הברית אינה יכולה לאפשר פגיעה בכוחותיה ללא תגובה. אך התקרית, למרות סמליותה הצבאית, חשפה גם את שבריריות המצב הביטחוני באחד מנתיבי השיט הרגישים ביותר בעולם, שבו עובר אחוז ניכר מסחר האנרגיה העולמי.

למרות שהחקירות האמריקאיות הראשוניות העלו כי המסוק נפגע מפעולה עוינת הקשורה לאמצעים איראניים, הן לא קבעו באופן חד משמעי את אופי התקרית או אם הפגיעה הייתה מכוונת. מנגד, טהראן הכחישה אחריות ישירה, וציינה כי התקרית עשויה להיות תוצאה של מצב המתיחות הצבאית הגבוהה באזור. אולם, סתירת הגרסאות לא מנעה את מעבר המשבר במהירות לשלב התקיפות ההדדיות, מה שהפך את מצרי הורמוז מזירת לחץ כלכלי ואסטרטגי לזירת התנגשות צבאית ישירה בין שתי המעצמות.

הסלמה זו מגיעה בתקופה שבה טראמפ מתמודד עם דילמה פוליטית ואסטרטגית מורכבת. הנשיא האמריקאי, שבנה חלק גדול מנאומו הפוליטי על הבטחה לסיים את "המלחמות האינסופיות", מוצא את עצמו נאלץ לחזור לשימוש בכוח צבאי במזרח התיכון. בעודו מדגיש כל העת שאינו רוצה מלחמה כוללת עם איראן, העובדות בשטח דוחפות את ממשלו לנקוט בצעדים צבאיים מדורגים כדי לשמור על יוקרת ההרתעה האמריקאית ולהגן על הכוחות הפרוסים באזור.

אך חשיבות המשבר אינה מוגבלת לממד האמריקאי-איראני. ההתפתחויות האחרונות שפכו אור מחדש על הפערים הגוברים בין וושינגטון לממשלת בנימין נתניהו בנוגע לאופן הטיפול באיראן ובעתיד האזור. בעוד שישראל דוחפת להחמרת הלחצים הצבאיים ולהרחבת זירות העימות, נראה שהממשל האמריקאי משוכנע יותר ויותר שפתרונות פוליטיים והבנות ניתנות לפיקוח ואימות עשויים להיות פחות יקרים ויעילים יותר מהסתבכות בסכסוכים פתוחים ללא סוף ברור.

משמעות פער זה גוברת עם המשך הדגשתם של גורמים אמריקאים כי המטרה האסטרטגית של וושינגטון נותרה מניעת איראן מלהשיג נשק גרעיני והגעה להבנה שתבטיח את ביטחון השיט הבינלאומי ויציבות האזור. הצהרתו של סגן הנשיא ג'יי.די. ואנס, שתיאר את ההסכם המתנהל עם איראן כ"הישג גדול לעם האמריקאי, בין אם ישראל אוהבת זאת ובין אם לא", שיקפה מגמה הולכת וגוברת בתוך הממשל האמריקאי להפריד בין האינטרסים האמריקאיים הישירים לבין החישובים הפוליטיים של ממשלת ישראל.

עמדות אלו חושפות ירידה ניכרת ביכולתו של נתניהו להשפיע על מסלול המדיניות האמריקאית כלפי איראן בהשוואה לשנים קודמות. בעוד שממשלות ישראל לדורותיהן הצליחו בשלבים שונים לדחוף את וושינגטון לכיוון אפשרויות מחמירות יותר, הממשל הנוכחי נראה נוטה יותר לנהל את המשבר במסגרת המונעת הידרדרות למלחמה אזורית רחבה. כמו כן, המחלוקות שצצו סביב הפעולות הצבאיות הישראליות האחרונות בלבנון ובסוריה חיזקו את הרושם שההשפעה הישראלית בתוך מעגלי קבלת ההחלטות האמריקאיים אינה מוחלטת כפי שהייתה בעבר.

מנגד, המשבר העלה מחדש שאלות מהותיות לגבי יעילות הגישה הביטחונית הישראלית המבוססת על הרחבת מעגל העימותים הצבאיים. למרות העליונות הצבאית הישראלית העצומה והתמיכה האמריקאית המתמשכת, ישראל לא הצליחה להשיג יציבות קבועה או לסיים את מקורות המתיחות באזור. יתרה מכך, המלחמות החוזרות ונשנות והפעולות הצבאיות המשתרעות מעזה ללבנון, סוריה ואיראן תרמו להעמקת המשברים האזוריים במקום לפתור אותם.

מבקרי המדיניות הישראלית רואים את הבעיה המרכזית לא בחוסר כוח צבאי, אלא בהיעדר טיפול פוליטי בשורשי הסכסוך, ובהמשך הכיבוש וההתנחלות ושלילת זכויותיו הלאומיות והאנושיות של העם הפלסטיני. מדיניות זו, לטענת מבקריה, לא סיפקה ביטחון לישראלים, וגם לא העניקה לפלסטינים את המינימום של צדק או כבוד, אלא תרמה לייצור מחזורים עוקבים של אלימות וחוסר יציבות.

לסיכום, משבר הורמוז חושף כי כוח צבאי, יהא עליונותו אשר יהא, אינו מסוגל עוד לבדו לכפות תוצאות פוליטיות בנות קיימא. איראן הראתה את יכולתה לתמרן ולגבות מחיר מיריביה למרות הסנקציות והלחצים, בעוד שוושינגטון גילתה שההשפעה אינה נמדדת רק בגודל הארסנל הצבאי, אלא גם ביכולת לנהל משברים וליצור הסדרים. ואילו ישראל, שתמיד הציגה את עליונותה הצבאית כערובה העיקרית לביטחון, מוצאת את עצמה מול מציאות המאשרת כי ביטחון אמיתי אינו מושג בכוח לבדו, אלא בטיפול בגורמים הפוליטיים המשמרים את האזור שבוי בסכסוכים פתוחים.

משבר הורמוז חושף כי הממשל האמריקאי החל להתייחס ליציבות האזורית מנקודת מבט השונה בהדרגה מהחזון שמקדמת ממשלת נתניהו. בעוד שישראל רואה בהגברת הלחצים הצבאיים על איראן את הדרך הקצרה ביותר להחליש אותה, נראה שוושינגטון משוכנעת יותר ויותר שכל עימות רחב היקף עלול לאיים על האינטרסים הכלכליים והצבאיים האמריקאיים במפרץ ובעולם. מכאן ניתן להבין את ההתעקשות האמריקאית להשאיר את ערוצי המשא ומתן פתוחים למרות חילופי המהלומות. המחלוקת הנוכחית אינה נוגעת רק לטקטיקות, אלא משקפת הבדל הולך וגובר בהגדרת האינטרסים והעדיפויות בין שתי בעלות הברית, והבדל זה עשוי להעמיק בשלב הבא.

כמו כן, ההתפתחויות האחרונות הראו שוב כי העליונות הצבאית הישראלית והאמריקאית לא הצליחה לייצר מערכת ביטחון אזורית יציבה, אלא שההסתמכות המופרזת על כוח תרמה להרחבת והנצחת המשברים. מעזה ללבנון, סוריה ואיראן, הפעולות הצבאיות חוזרות על עצמן מבלי שהן מצליחות להסיר את הגורמים הפוליטיים לסכסוכים. כמו כן, המשך הכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטיניים, הרחבת ההתנחלויות, ושלילת זכויותיהם הלאומיות של הפלסטינים, מבטלים כל אפשרות להשגת יציבות קבועה. לכן, המשבר הנוכחי נראה כהוכחה נוספת לכך שביטחון אמיתי אינו יכול להתבסס על הרתעה צבאית בלבד, אלא על צדק פוליטי והסדרים ברי קיימא המטפלים בשורשי הסכסוכים ולא רק בביטוייהם.

כפר הנביא שמואל, הממוקם צפונית-מערבית לעיר ירושלים הכבושה, מנהל מאבק קיומי מר שחורג מגבולות האדמה ומגיע לעומק הזהות הפלסטינית. לאחר שהכפר היה חוליה אסטרטגית המקשרת בין ירושלים לרמאללה, הפכו אותו צעדי הכיבוש למובלעת מבודדת המאוכלסת על ידי כ-400 פלסטינים החיים תחת מצור הדוק ומגבלות צבאיות חונקות.

בפרק האחרון של התקפה זו, הוציאו רשויות הכיבוש החלטה להפקיע כ-110 דונם מאדמות הכפר והעיירה הסמוכה בית איכסא, תוך התמקדות ישירה בסביבת מסגד הנביא שמואל ההיסטורי. הפקעות אלו כוללות אדמות ווקף ומקומות קדושים היסטוריים, מה שמעלה חששות רציניים משינוי הנוף הגיאוגרפי והדמוגרפי של האזור בתירוץ של פיתוח תיירותי.

מקורות מקומיים דיווחו כי הכיבוש שואף באמצעות צעד זה להדק את השליטה על המסגד, שקומתו התחתונה הוסבה בעבר לבית כנסת יהודי. מהלכים אלו מגיעים בהקשר של מדיניות שיטתית להשתלטות על אתרים ארכיאולוגיים פלסטיניים, והחלפת הנרטיב ההיסטורי האסלאמי בנרטיב התיישבותי הכופה מציאות חדשה בכוח הנשק.

מצדו, הזהיר ועד הכפר הנביא שמואל כי הכיבוש העניק לתושבים זמן קצר להתנגד להחלטות ההפקעה בפני בתי המשפט הישראליים, הליכים הנחשבים פורמליים בהיעדר צדק. הוועד הבהיר כי התוכנית נועדה להפוך את האזור למתקן תיירותי שיכלול בתי מלון ומסעדות המשרתים את המתנחלים, ובכך להנציח את היהוד הקבוע של הסביבה.

שורשי הסבל בכפר חוזרים לשנת 1971, אז עברו התושבים עקירה כפויה מסביבת המסגד לצד המזרחי, ולאחר מכן החלה סדרה של הגבלות. שטח אדמות הכפר הצטמצם מ-4500 דונם לכ-2261 דונם בלבד כתוצאה מההתפשטות ההתיישבותית ובניית גדר ההפרדה הגזענית שקרעה את האזור.

בשטח, תושבי הנביא שמואל חיים במה שדומה ל'כלא פתוח', שכן הם אינם יכולים להיכנס או לצאת אלא דרך מחסום 'הכיס' הצבאי. רשויות הכיבוש כופות על התושבים להחזיק כרטיסים מגנטיים מיוחדים המסווגים אותם כ'תושבים חדשים', ותנועתם היומיומית כפופה למצב רוחם של החיילים המוצבים בכניסות היחידות לכפר.

אזרחים מהכפר אישרו כי המגבלות הצבאיות פגעו בפרטי החיים הפשוטים ביותר, כולל איסור על קבלת קרובי משפחה מדרגה ראשונה או הכנסת מכשירי חשמל ורהיטים ללא תיאום ביטחוני מוקדם. מצור זה הוביל לבידוד חברתי וכלכלי של הכפר, והפך את חיי המשפחות העמידות לסדרה של אתגרים יומיומיים קשים.

בהקשר קשור, עבודות חפירה קודמות שבוצעו על ידי רשויות הכיבוש עצמן חשפו קיומם של שרידים מתקופות אסלאמיות וצלבניות, מבלי למצוא כל הוכחה התומכת בטענות ההיסטוריות הישראליות. למרות זאת, מוסדות הכיבוש ממשיכים לזייף עובדות היסטוריות כדי להצדיק את השליטה על האתר והפיכתו ל'גן לאומי' השייך לעיריית הכיבוש.

משקיפים רואים כי אישור הכנסת הישראלית של פרויקט 'רשות המורשת ביהודה ושומרון' מהווה אור ירוק להאצת תהליכי הסיפוח הזוחל בגדה המערבית. מגמה משפטית חדשה זו מעניקה למוסדות האזרחיים ההתיישבותיים סמכויות נרחבות לניהול אתרים ארכיאולוגיים פלסטיניים הרחק מהמסגרות הצבאיות המסורתיות, ובכך מקלה על כפיית הריבונות הישראלית.

כפר הנביא שמואל רוכש חשיבות אסטרטגית עליונה בהיותו מהווה 'צומת קישור' גיאוגרפי, והשליטה עליו נחשבת לחלק מהותי מפרויקט 'ירושלים רבתי'. פרויקט זה נועד לקשר את הגושים ההתיישבותיים הגדולים המקיפים את ירושלים, כמו 'גבעת זאב' ו'מעלה אדומים', כדי ליצור רצף גיאוגרפי התיישבותי הקורע את הרצף הפלסטיני.

מקורות זכויות אדם ציינו כי מה שקורה בנביא שמואל אינו מבודד ממה שקורה באתרים אחרים כמו סבסטיה ומערת המכפלה, שם 'חוקי העתיקות' משמשים ככלי פוליטי מובהק. מדיניות זו נחשבת למבחנים בשטח לכפיית מציאות דומה בעתיד על מסגד אל-אקצא המבורך בלב ירושלים הכבושה.

החקלאים בכפר מתמודדים עם קשיים רבים בניצול אדמותיהם הנותרות, שכן הם נמנעים מהקמת כל גדר או מתקן חקלאי להגנת יבוליהם. צמצום כלכלי זה נועד בראש ובראשונה לדחוף את התושבים לעזוב את אדמותיהם מרצון לאחר שחייהם בכבוד הפכו לבלתי אפשריים תחת צעדי 'המנהל האזרחי' השרירותיים.

הפיכת המסגד לבית כנסת ובידוד התושבים מאחורי גדרות ומחסומים משקפים את הפן המכוער ביותר של מדיניות האפרטהייד שמפעילות רשויות הכיבוש בירושלים. למרות כל הלחצים הללו, תושבי הנביא שמואל נאחזים בקיומם, ורואים בעמידתם בבתיהם את קו ההגנה האחרון על זהות המקום והיסטוריונו העתיק.

לסיכום, תיק הנביא שמואל נותר עדות לניסיונות למחוק את הזיכרון הפלסטיני ולזייף את הגיאוגרפיה, בתוך שתיקה בינלאומית כלפי הפרת האמנות המגנות אתרי מורשת. הכפר ממשיך להתנגד לתוכניות 'הסיפוח השקט' שמנהיגה ממשלת הימין הקיצוני, במטרה לשמר את מה שנותר מהמרחב הפלסטיני בסביבת העיר הקדושה.

הכיבוש משתמש בחוקי המורשת והעתיקות ככלים לשליטה על אתרים פלסטיניים והגדרה מחדש של זהותם בהתאם לנרטיב הישראלי.

צבא הכיבוש הישראלי ממשיך לקטול את חייהם של ילדים פלסטינים ברחבי השטחים הכבושים, תוך שימוש יומיומי באש חיה וטילים ממטוסי קרב. הפרות אלו מתרכזות באופן בוטה ברצועת עזה הנצורה מזה קרוב לשני עשורים, שם למעלה מ-2.2 מיליון בני אדם מתמודדים עם תנאי חיים וביטחון קשים.

נתונים סטטיסטיים מהשטח מצביעים על כך שמלחמת ההשמדה המתמשכת נגד הרצועה הביאה למותם של כ-73 אלף פלסטינים, מתוכם ילדים מהווים עד 30 אחוזים. מספרים אלו משקפים את היקף הפגיעה הישירה באוכלוסיות הפגיעות בחברה הפלסטינית, ומעמידים את הקהילה הבינלאומית מול אחריותה המוסרית.

בנוסף להרוגים, המבצעים הצבאיים גרמו לפציעתם של למעלה מ-173 אלף בני אדם, רובם המכריע ילדים מתחת לגיל שמונה עשרה. אלפי גופות עדיין נעדרות מתחת להריסות, כאשר דיווחים מצביעים על כך שעוצמת הפיצוצים במקרים מסוימים הובילה להיעלמות מוחלטת של גופות הקורבנות.

בגדה המערבית, הרצח של התינוק סאם אבו הייכל, בן שבעה חודשים בלבד, עורר גל זעם נרחב בחוגים הפלסטינים. התינוק נהרג מירי חיילי הכיבוש בעיר חברון לפני מספר ימים, באירוע שתואר על ידי מקורות תקשורת כביטוי לקלות הדעת בלחיצה על ההדק.

מקורות דיווחו כי כוח צבאי ירה ישירות לעבר מכונית משפחת אבו הייכל באור יום, מה שהוביל לפגיעת התינוק בכדור בראשו. האב עצר את הרכב לחלוטין בתגובה לפקודות החיילים, אך הדבר לא מנע מהם לפתוח באש לעבר המושבים האחוריים, שם התינוק היה בחיק אמו.

מצידו, דובר צבא הכיבוש הודה כי בני המשפחה המותקפת לא היו מעורבים בשום פעילות ביטחונית או צבאית. הצבא טען בהצדקתו הראשונית כי החיילים חשבו בטעות שהמכונית מאיצה לעברם, תירוץ החוזר על עצמו ברוב מקרי הרג אזרחים.

דיווחים עיתונאיים בשפה העברית מתחו ביקורת על השפה הצבאית המשמשת לתיאור פשעים אלו, וטענו כי תיאור מותם של ילדים כ'טרגדיה' או 'תאונה חריגה' הוא ניסיון לקבור את האמת. המקורות הדגישו כי אירועים אלו אסור שיעברו דרך חקירות פנימיות פורמליות המסתיימות בדרך כלל ללא מתן דין וחשבון אמיתי למבצעים.

המקורות הדגישו כי ישראל מתמודדת עם כישלון מוסרי ותפעולי ההולך ומתרחב מיום ליום בגדה המערבית וברצועת עזה כאחד. אזרחים פלסטינים משלמים את מחיר המדיניות הזו בדמם, למרות שאין להם קשר לעימותים מזוינים או לפעילויות המהוות איום ממשי.

הדיווחים הזכירו את אירוע העיירה תמון שאירע במרץ האחרון, כאשר ארבעה בני משפחה אחת נהרגו בעת שערכו קניות לקראת חג עיד אל-פיטר. אירוע זה, שבוצע על ידי כוחות מיוחדים, הותיר פצועים בקרב ילדים ועדויות קשות על תקיפת כלי רכב אזרחיים ללא אזהרה מוקדמת.

עם התרבות אירועים אלו, קשה לסווגם כמקרים בודדים או טעויות פרטניות, אלא כדפוס חוזר המשקף דוקטרינת לחימה מסוימת. חזרת התרחיש באזורים ובגיאוגרפיות שונות מאשרת כי יש אור ירוק הניתן לחיילים להשתמש בכוח קטלני נגד אזרחים.

המקורות הטילו על ראש המטה הכללי של צבא הכיבוש אחריות ישירה להידרדרות המשמעת הצבאית ולהפיכת הרג פלסטינים לעניין שבשגרה. הם ראו בשתיקת הפיקוד הצבאי לגבי חריגות אלו מתן לגיטימציה מרומזת למעשים הקטלניים המבוצעים על ידי חיילים בשטח.

הדרוש כעת אינו רק הצהרות צער או הבעת חרטה, אלא בדיקה רצינית ומקיפה של ההוראות המתירות ירי בקלות מדאיגה. האחריות משתרעת מהחייל שלחץ על ההדק ועד לראש הפירמידה המוסדית הקובעת את כללי השימוש בכוח.

משקיפים מאשרים כי הדם הפלסטיני הפך למותר בצל היעדר פיקוח בינלאומי ואחריות משפטית יעילה. אסור להתייחס למותם של תינוקות וילדים כפרט חולף בתמונת הסכסוך היומיומית, אלא יש לראותו כפשע מלחמה מושלם.

לסיכום, הילד הפלסטיני נשאר הקורבן הגדול ביותר של מדיניות הכיבוש השיטתית, בין אם באמצעות המצור החונק בעזה ובין אם באמצעות ירי צלפים בגדה. טרגדיה זו נמשכת בצל שתיקה בינלאומית המזינה את חסינות הפושעים מעונש ומאפשרת חזרה על מעשי טבח נגד חפים מפשע.

מה שאנו עדים לו אינו סדרה של אירועים בודדים, אלא דפוס חוזר המשקף כישלון מוסרי ותפעולי חמור בתוך הממסד הצבאי.

דיווחים עיתונאיים עבריים מצביעים על כך שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ מוצא את עצמו שקוע כיום במה שתואר כ'ביצת המזרח התיכון', וזאת לאחר מאה ימים מפרוץ העימות הצבאי שבו ארה"ב משתתפת לצד ישראל נגד איראן. התפתחויות אלו עומדות בניגוד להבטחות הבחירות שטראמפ נתן להימנע מסכסוכים עקובים מדם באזור בכל מחיר.

במהלך הימים האחרונים, טראמפ ניסה להפגין שליטה מלאה על מהלך האירועים הפוליטיים והצבאיים, כאשר הצהיר בראיון עיתונאי שהוא מקבל את ההחלטות הסופיות בוושינגטון. טראמפ הדגיש כי ראש ממשלת הכיבוש בנימין נתניהו ימצא את עצמו נאלץ לקבל את הנוסחה שהממשל האמריקאי מכין להסכם עם טהראן, והדגיש כי האפשרויות העומדות בפני תל אביב הפכו מוגבלות.

אולם, המציאות בשטח כפתה קצב שונה, כאשר הנשיא האמריקאי נאלץ לפרסם קריאות דחופות באמצעות פלטפורמות המדיה החברתית הדורשות הפסקת אש מיידית בין הצדדים. קריאות אלו הגיעו בעקבות הסלמה בשטח שחשפה את הקושי לשלוט בקצב העימות הישיר בין טהראן לתל אביב, מה שהעמיד את האמינות האמריקאית במבחן.

בהקשר קשור, מקורות עיתונאיים בינלאומיים ציינו כי המלחמה, שפרצה ב-28 בפברואר האחרון, החלה להראות בבירור את גבולות הכוח הצבאי האמריקאי באזור. למרות תקופות של רגיעה טקטית, המבוי הסתום האסטרטגי עדיין קיים ללא אופק ברור לפתרון, לאור המשך האתגרים הביטחוניים הגדולים.

וושינגטון מתמודדת עם כישלון מוחשי באכיפת מצור ימי נגדי על ספינות איראניות, מה שאיפשר לטהראן לאכוף סגירה בפועל של מצר הורמוז החיוני לתנועת השיט. מומחים אסטרטגיים מזהירים כי כישלון זה בשטח עלול להתבטא בתבוסה דיפלומטית קשה לארצות הברית, מה שיחליש את השפעתה בתיקים בינלאומיים אחרים.

מצידו, טראמפ הגן על מדיניותו בראיונות תקשורתיים אחרונים, והכחיש כי נסוג מהבטחותיו לסיים את 'המלחמות האינסופיות'. הוא תיאר את הסכסוך הנוכחי כ'מסע קצר' שיסתיים בקרוב, אך דיווחי ביטחון מאשרים כי היכולות האיראניות עלו על ציפיות הממשל האמריקאי, מה שהוביל להתפוגגות האשליות לגבי הכרעה מהירה של הסכסוך.

משבר הידלדלות מלאי התחמושת האמריקאי בולט כאחת ההשלכות המסוכנות ביותר של עימות זה, שכן הוא החל להשפיע ישירות על יכולת ההרתעה האמריקאית בחזיתות אחרות כמו אירופה ואסיה. אנליסטים רואים כי שחיקת המשאבים הצבאיים במזרח התיכון מחלישה את העמדה האמריקאית מול המעצמות המתחרות, ויוצרת פרצות ביטחוניות באזורי השפעה חיוניים.

במישור היחסים הבילטרליים, מקורות חשפו מתח חריף ואישי בין טראמפ לנתניהו, שהגיע עד כדי חילופי קללות בשיחות טלפון סגורות. הסיבה לכעס האמריקאי הזה נעוצה בפעולות הצבאיות הישראליות הנרחבות בלבנון, שטראמפ רואה בהן כגורם המסבך את מאמציו להגיע להסדר כולל עם הצד האיראני.

למרות הלחצים שמפעיל הבית הלבן על ממשלת ישראל, התלויה פוליטית בוושינגטון, הממשל האמריקאי לא הצליח עד כה לחלץ ויתורים מהותיים מטהראן. קיפאון זה מציב את טראמפ בפני מבוי סתום פוליטי מורכב, שכן אין באופק מוצאים קלים שיבטיחו שמירה על כבודו של הממשל האמריקאי.

בסיום פגישת תקשורת עם מקורות עיתונאיים, טראמפ הראה אי נוחות ברורה משאלות שעסקו באפשרות של מרד נתניהו ברצון האמריקאי. כשנשאל אם יתמוך בישראל אם תחליט לחזור למלחמה נגד איראן באופן עצמאי, הנשיא האמריקאי בחר לסיים את הראיון בפתאומיות, תוך התחמקות ממתן תשובה ברורה לגבי תרחישים עתידיים.

אני מקבל את כל ההחלטות, ולנתניהו לא תהיה ברירה אלא לקבל את ההסכם שאנו מכינים עם טהראן.

מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (GCC) פרסמה אזהרה חמורה לרשויות האיראניות, והדגישה כי ההתקפות האחרונות שפתחה טהראן מערערות את כל מאמצי ההבנה וסוגרות את דלתות הדיאלוג הדיפלומטי. כך נאמר בהצהרה רשמית שפורסמה על ידי המועצה השרים של ה-GCC לאחר פגישת חירום שנערכה בבירת בחריין, מנאמה, כדי לדון בהשלכות ההסלמה הצבאית האחרונה באזור.

המועצה הבהירה בהצהרתה כי הפגישה נערכה בנסיבות ביטחוניות קריטיות, לאחר שבחריין, כווית והממלכה ההאשמית של ירדן הותקפו במה שהוגדר כ'תוקפנות אכזרית'. השרים הדגישו כי מעשים עוינים אלה מנוגדים לעקרונות יחסי שכנות טובים ומכשילים כל מאמץ להתקרבות שמדינות המפרץ קראו לה בזירות הבינלאומיות.

ההצהרה הסופית דרשה מאיראן להפסיק באופן מיידי ומוחלט כל תקיפה הפוגעת במדינות המועצה, באינטרסים החיוניים שלהן או באזרחיהן, והטילה על טהראן אחריות משפטית ופוליטית מלאה. המועצה גם הזהירה מפני ההשלכות החמורות של מעשים אלה על יציבות הביטחון האזורי ובטיחות השיט הבינלאומי, בנוסף לאיומם הישיר על אספקת האנרגיה העולמית.

מזכ"ל מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ, ג'אסם מוחמד אל-בדיווי, חשף סדרת תקיפות מתמשכות שמדינות המועצה נתונות להן מאז סוף פברואר האחרון. אל-בדיווי ציין בנאומו כי השימוש בטילים בליסטיים ובכלי טיס בלתי מאוישים לתקיפת מתקנים אזרחיים מהווה הפרה בוטה של הריבונות הלאומית והחוק הבינלאומי ההומניטרי.

מקורות יודעי דבר אישרו כי ההתקפות האחרונות כוונו לתשתיות ומתקנים חיוניים בבחריין ובכווית, מה שמהווה הפרה חמורה של אמנת האו"ם. המועצה ראתה בתקיפות טרור אלה בלתי ניתנות להצדקה בשום אמתלה, והן מציבות את הקהילה הבינלאומית בפני אחריותה לרסן את ההסלמה האיראנית הגוברת במעברים הימיים החיוניים.

בהקשר קשור, טהראן הודיעה מוקדם יותר כי תקפה עמדות של הצי החמישי האמריקאי המוצב בבחריין, בטענה שזה בא בתגובה לתקיפות אוויריות אמריקאיות. המתיחות הסלימה לאחר שוושינגטון האשימה את טהראן בהפלת מסוק צבאי מעל מצר הורמוז, מה שהוביל לסדרת תגובות צבאיות הדדיות שפגעו בשטחי מדינות ערביות.

התפתחויות אלה מגיעות בתקופה רגישה באזור, שבה הכוחות האזוריים שואפים למנוע הידרדרות המצב לעימות כולל. העמדה המאוחדת של מדינות המפרץ ממנאמה מדגישה את הצורך לכבד את הריבונות הלאומית ולדחות הפיכת שטחי מדינות המועצה לזירת חיסול חשבונות בינלאומיים או אזוריים, תוך שמירה על הזכות להגן על הביטחון הלאומי של מדינות המפרץ.

המעשים העוינים האיראניים אינם משרתים שום הבנה או התקרבות, וסוגרים את דלתות הדיאלוג שמדינות המועצה קראו להן זה מכבר.

בין כותרות החדשות הרצופות המתעדות את מכונת המלחמה, נחשפים סיפורים אנושיים בלתי נשכחים, אותם חווים הפלסטינים בעזה ובתפוצות על כל פרטיהם הכואבים. חוויות אלו מציגות את הצד השני של התוקפנות הישראלית המתמשכת, כאשר התושבים מתמודדים עם פרקים של עקירה ורעב שיטתי הרחק מפיקוח בינלאומי יעיל.\n\nדיווחים עיתונאיים בינלאומיים שפכו אור על סיפורו של הצעיר הפלסטיני סאלח אבו שמאללה, המתגורר בלונדון, שחייו הפכו למירוץ יומי נגד הזמן כדי להציל את משפחתו הנצורה ברצועה. סאלח, שעזב את עזה בחיפוש אחר עתיד בטוח, מצא את עצמו שקוע בחובות שעלו על 125 אלף דולר לאחר שהוציא את כל חסכונותיו כדי להשאיר את הוריו ואחיו בחיים.\n\nהטרגדיה של משפחת אבו שמאללה מגלמת היסטוריה ארוכה של אובדן, שהחלה עם מות אחותו שימא מירי טנק ישראלי בילדותו ברפיח, והגיעה עד להרס דירתו בשנת 2021. עם פרוץ המלחמה הנוכחית, חייו של הצעיר הגולה הפכו לחדר מבצעים קבוע שבו הוא עוקב אחר חדשות ההפצצות ומנסה לגייס כספים כדי לשלוח אותם דרך ערוצים לא רשמיים.\n\nהמציאות הכלכלית בעזה הגיעה לרמות קטסטרופליות חסרות תקדים כתוצאה מהמצור וההגבלות הישראליות המחמירות על כניסת סחורות. מקורות דיווחו כי עלות משלוח בודד, שערכו המקורי אינו עולה על 28 דולר, יכולה לזנק ליותר מ-5700 דולר עם הגעתו לרצועה עקב עמלות ומתווכים.\n\nמונופול והגבלות אלו הובילו להיווצרות שוק שחור עצום, כאשר מחיר קילוגרם קמח עלה מחצי דולר לפני המלחמה ל-27 דולר, בעוד שמחיר גז הבישול הגיע ל-190 דולר לקילוגרם. מספרים אלו הפכו את הבטחת המזון הבסיסי לחלום רחוק עבור רוב המשפחות החיות מתחת לקו העוני הקיצוני.\n\nהסבל לא הוגבל לצד הפיננסי, אלא כלל עמלות מופרזות שגבו מתווכים להעברת כספים, שהגיעו ל-60% מערך הסכומים שנשלחו. משמעות הדבר היא שהסיוע שנשלח על ידי הגולים מאבד יותר ממחצית מערכו לפני שהוא מגיע לידי קרוביהם הנזקקים במחנות העקורים.\n\nביוני 2025, משפחת אבו שמאללה ספגה את המכה הכואבת ביותר עם מות בנם ראג'י (בן 27) בעקבות תקיפה אווירית ישראלית ישירה שכוונה אליו בזמן שהכין אוכל מול אוהלו. הפשע התרחש לנגד עיני אמו, שנכנסה למצב של התמוטטות נפשית קשה, בזמן שלמשפחה לא היה את מותרות הזמן להתאבל בגלל הסכנה הקיומית המרחפת מעליה.\n\nאביו של סאלח, כמאל אבו שמאללה, מייצג מודל לסבלם של החולים בעזה, שכן הוא סובל מטרשת נפוצה ועבר סדרת שבץ מוחי בהיעדר תרופות. אפילו בתי החולים לא היו מקלט בטוח, שכן מתחם נאסר הרפואי הופצץ בזמן שקיבל טיפול, מה שאילץ אותו לחזור לאוהל בתנאי בריאות מסוכנים ביותר.\n\nבצד אחר, מקורות עיתונאיים חשפו קריסה סביבתית מוחלטת במחנות העקורים, כאשר הצטברות ההריסות והפסולת הובילה להתפשטות מפחידה של מכרסמים וחרקים. עקורים באזור אל-מוואסי מתארים הופעת חולדות בגדלים חריגים התוקפות אוהלים, קורעות בגדים ומטילות אימה על ילדים.\n\nנתוני האו"ם מצביעים על הפסקת פעולתם של 80% מתחנות שאיבת מי השפכים, מה שהוביל לזרימת מי ביוב בין אוהלי העקורים. קריסה זו בתשתיות הפכה את המחנות לסביבה אידיאלית להתרבות מזיקים ומגפות, בהיעדר חמור של מים נקיים וחומרי ניקוי בסיסיים.\n\nבצפון הרצועה, ובמיוחד במחנה ג'באליה, התושבים נאלצים להשתמש בבורות פרימיטיביים כשירותים כתוצאה מהרס מוחלט של הרשתות הציבוריות. מקורות מקומיים דיווחו כי חולדות ויתושים הפכו לחלק מחיי היומיום, כאשר הם חולקים עם העקורים את מרחביהם הצרים ומשחיתים את מעט המזון שנותר להם.\n\nהמשבר נכנס לשלב חדש של מצור מוחלט על סיוע, כאשר מערכות מסורתיות הוחלפו במוסדות הנתמכים על ידי ארה"ב שלא הצליחו לעצור את הרעב. על פי דיווחי זכויות אדם, קרוב לאלף בני אדם נהרגו מירי ישראלי בזמן שניסו להשיג קמח ליד נקודות חלוקה שהפכו למלכודות מוות.\n\nבלונדון, סאלח אבו שמאללה חי מלחמה פסיכולוגית קשה, כאשר הוא נרדף על ידי תחושת אשמה כלפי משפחתו הסובלת מרעב ועקירה חוזרת ונשנית. סאלח מתאר את מצבו כאיבוד היכולת לישון ולהתרכז, ורואה בהישרדותו הפיזית נטל כבד המזכיר לו בכל רגע את הטרגדיה של אלה שהשאיר מאחור.\n\nפרטים אלו מציירים תמונה של חברה פלסטינית העוברת השמדה באמצעים מרובים, החורגים מהפצצות ישירות וכוללים שחיקה חומרית, פסיכולוגית וסביבתית. זהו סיפור של עם הנלחם על הישרדותו תחת שתיקה בינלאומית, כאשר המרכיבים הבסיסיים ביותר של החיים הופכים למסחר רווחי עבור חלקם ולעלות יומית יקרה שמשלמים הקורבנות.\n\nאני יכול להבין שהאדם שעומד מולי במראה הוא אני, אבל הפנים השתנו לחלוטין.

בצעד שחרג מגבולות הגינוי הדיפלומטי המסורתי, שש מדינות מערביות הכריזו על חבילת סנקציות שמטרתן מתנחלים וגופים התיישבותיים בגדה המערבית הכבושה. יוצא דופן בצעדים אלה הוא הכללת שר האוצר הישראלי, בצלאל סמוטריץ', שפריז אסרה עליו כניסה לשטחה, מה שמהווה תקדים ביחס המערבי לחברי הממשלה הישראלית הנוכחית.

מהלכים בינלאומיים אלה מגיעים בתקופה שבה הגדה המערבית עדה להסלמה חסרת תקדים בתקיפות מתנחלים, המתרחשות בחסות רשמית ובהגנה של כוחות הביטחון הישראליים. דוחות של האו"ם חיזקו מגמה זו לאחר שאישרו את מעורבותן הישירה של הרשויות הישראליות במתן כיסוי למתנחלים בעת הפעלת אלימות נגד פלסטינים ורכושם.

מצדה, בריטניה השיקה חבילת סנקציות רביעית ש targeting שישה גופים ואדם אחד המעורבים במימון ובאפשרות של פעולות התיישבותיות. צעדים אלה מתרחשים במקביל למשבר כלכלי חמור שחווה הרשות הפלסטינית כתוצאה מהחזקת כספי המיסים על ידי ישראל, מה שהוביל לירידה ביכולת הרשות לשלם משכורות בשיעורים העולים על מחצית.

משקיפים רואים כי העיתוי המערבי של סנקציות אלה נובע מחשש אמיתי להישרדות הרשות הפלסטינית כיישות מנהלית וביטחונית באזור. המסלולים הישראליים הנוכחיים, שמטרתם לחנוק את הכלכלה הפלסטינית ולבתר את הגדה המערבית, מאיימים בקריסה שעלולה להוביל לפיצוץ אזורי כולל שישפיע מלבנון ועד איראן.

מנגד, מומחים אחרים מפחיתים מחשיבותן של סנקציות אלה, ומתארים אותן כצעדים סמליים שמטרתם לטפל בסימפטומים ולא בשורש הבעיה, שהוא מערכת הכיבוש. בעוד שמוטלות הגבלות על יחידים, אותן מדינות ממשיכות לספק לישראל חלק ניכר מהארסנל הצבאי שלה המשמש בפעולות המלחמתיות המתמשכות.

התגובה הישראלית הייתה חריפה ותוקפנית, כאשר משרד החוץ הישראלי תיאר את הסנקציות כ'מבישות' והאשים את המדינות החתומות בחוסר יכולת להתמודד עם אנטישמיות. תל אביב ראתה בצעדים אלה ניסיון לכפות תכתיבים פוליטיים המערערים את מה שהיא מכנה 'זכותם של היהודים לחיות בארצם', ברמז ברור לדחיית כל לחץ בינלאומי.

במישור האנליטי, עולה שאלה מהותית האם סנקציות אלה מייצגות תחילת שחיקה של ההון הפוליטי של ישראל בבירות המערב. הפער מתרחב בין תל אביב לבין בעלות בריתה ההיסטוריות, אשר רואות כעת במדיניותם של סמוטריץ' ובן גביר איום ישיר על חזון פתרון שתי המדינות והיציבות האזורית.

ההצהרה המערבית המשותפת מפילה את התירוץ הישראלי הקבוע לפיו תקיפות המתנחלים הן 'פעולות אינדיבידואליות' שאינן מייצגות את המדינה. ובהצבת מערכת המשפט הישראלית תחת זכוכית מגדלת בינלאומית, הממשלה הישראלית נדרשת לספק תשובות ברורות לגבי לגליזציה של מאחזים ומתן הגנה לתוקפים.

ישנה מסר סמוי המופנה לבוחר הישראלי לפיו עלות התמיכה בימין הקיצוני החלה להתבטא בבידוד בינלאומי וסנקציות כלכליות. עם זאת, ההשפעה בפועל נשארת מוגבלת כל עוד השותפויות הכלכליות הגדולות בין האיחוד האירופי לישראל לא נפגעו באופן מהותי עד כה.

עבור הפלסטינים, אנליסטים רואים בסנקציות אלה ניסיון בינלאומי לווסת את ההתנהגות הישראלית ולמנוע ממנה להגיע לנקודת אל-חזור. אך הם מזהירים שצעדים אלה עלולים להפוך ל'משככי כאבים' פוליטיים המטהרים את המצפון האירופי מבלי לשנות את המציאות המרה בשטח בערים ובכפרים בגדה.

המציאות הכלכלית בגדה המערבית מתמודדת עם חנק שיטתי באמצעות למעלה מאלף מחסומים ונקודות בידוק המעכבים את תנועת העובדים והסחורות. כמו כן, סירוב בנק ישראל לקבל עודפי שקלים מהבנקים הפלסטיניים מאיים בשיתוק מוחלט של המערכת הפיננסית, מה שהופך את הסנקציות האישיות לזעירות מול המצור המוסדי הזה.

מומחים מציעים את המושג 'כלכלת עמידה' כחלופה להתמודדות עם מדיניות החנק הישראלית, וקוראים לרשות הפלסטינית לבחון מחדש את תקציביה ולתמוך במגזרים היצרניים. הצלחת מסלול זה קשורה לקיומה של רשת ביטחון ערבית ואיסלאמית המסוגלת לפצות על הכספים שהכיבוש מחזיק ככלי סחיטה פוליטי.

מבחינה מבנית, העמדה האירופית סובלת מהיעדר הסכמה מלאה, מה שדחף מדינות כמו צרפת לפעול במסגרת בריתות קטנות יותר כדי לנקוט בצעדים מחמירים יותר. פריז צפויה לארח פגישה שרים מורחבת באמצע יוני הנוכחי כדי לדון בדרכים להסלמת הלחץ הדיפלומטי והמשפטי על מערכת ההתנחלויות.

לסיכום, ההצהרה המערבית נשארת מסמך חשוב המציין שינוי בטון, אך העיקר נשאר בהפיכת רשימות אלה להליכים משפטיים בינלאומיים. כל עוד הפרויקט ההתיישבותי לא יוגדר כמדיניות מדינה רשמית, המתנחלים ימשיכו להרגיש חסינים תחת הגנת החוקים והצבא הישראלי.

הסנקציות המערביות הפכו מכלי לחץ לכלי לניהול איזון, ורושמות עמדה מוסרית המטהרת את מצפונן של בירות הממשיכות לחמש את תל אביב.

דוחות בריטיים ואו"ם חשפו רשת מורכבת של מימון ותמיכה לוגיסטית המזינה את ההתפשטות ההתנחלותית בגדה המערבית הכבושה. הנתונים חשפו מעורבות של עשרות עמותות צדקה הרשומות בבריטניה בהעברת סכומי עתק לפרויקטים התנחלותיים, מה שעורר גל של מחלוקת פוליטית ומשפטית סביב ניצול פרצות מס לתמיכה בפעילויות בלתי חוקיות בינלאומית.

חברת הפרלמנט מטעם מפלגת הלייבור, מלאני וורד, הבהירה כי כ-32 עמותות צדקה הפועלות באנגליה ובוויילס העבירו לפחות 28 מיליון ליש"ט (כ-35.5 מיליון דולר) לגורמים הקשורים להתנחלויות. וורד ציינה כי כספים אלו מועברים למוסדות הפועלים באזורים שהאו"ם ורוב מדינות העולם רואים בהם שטחים כבושים, מה שמציב את פעילות הצדקה הבריטית במלכוד אתי ומשפטי.

הסכנה הפיננסית טמונה בכך שתרומות אלו נהנות ממערכת הפטור ממס הבריטית הידועה בשם 'Gift Aid', מה שאומר שממשלת בריטניה תרמה בעקיפין כ-5.6 מיליון ליש"ט מכספי משלמי המסים. מקורות פרלמנטריים ראו בתמיכה זו סתירה מוחלטת למדיניות החוץ הרשמית של לונדון, המתנגדת להתנחלויות ורואה בהן מכשול בפני פתרון שתי המדינות.

בעקבות חשיפות אלו, רשות הצדקה הבריטית החלה בחקירות מקיפות בנוגע לקשרים הפיננסיים בין המוסדות המוזכרים לבין ההתנחלויות הישראליות. וורד דרשה במכתב רשמי למחוק עמותות שמעורבותן במימון פעילויות הסותרות את החוקים המסדירים את פעילות הצדקה הוכחה, והדגישה כי תמיכה בהתנחלויות אינה משרתת את האינטרס הציבורי הבריטי בשום צורה.

מנגד, חלק מהמוסדות המואשמים, כמו 'קרן הצדקה קסנר' ו'יו קיי תורמיט', ניסו להכחיש כל עבירה, בטענה שהם עומדים בסטנדרטים החוקיים ובביקורת פיננסית. עם זאת, דיווחים עיתונאיים מאשרים כי סכומים אלו אכן הגיעו למוסדות חינוך ודת הממוקמים בלב ההתנחלויות שהוקמו על אדמות פלסטיניות שהוחרמו בגדה המערבית.

מעבר להיבט הפיננסי, דו"ח של ועדת חקירה של האו"ם חשף פן נוסף של סבל הפלסטינים, המתבטא בקנוניה בשטח בין צבא הכיבוש למתנחלים. הדו"ח קבע כי הרשויות הישראליות ממלאות תפקיד ישיר בהסלמת האלימות, באמצעות מתן הגנה צבאית למתנחלים במהלך התקפותיהם על כפרים ועיירות פלסטיניות.

סטטיסטיקות האו"ם תיעדו קפיצה מפחידה בהתקפות המתנחלים בשיעור של 130% מאז תחילת 2023, כאשר התקפות אלו הפכו לדפוס יומי קבוע. הוועדה תיעדה את מותם של 7 פלסטינים ופציעתם של למעלה מ-800 נוספים במהלך השנה שעברה, בסביבה של חסינות מוחלטת מעונש המובטחת על ידי המערכת המשפטית והביטחונית הישראלית לתוקפים.

הדו"ח של האו"ם הצביע על תופעה מסוכנת של 'היעלמות ההבדלים' בין חיילים למתנחלים, כאשר שני הצדדים משתתפים בפעולות התעללות שיטתיות שמטרתן עקירת האוכלוסייה. התקפות אלו משמשות ככלי פוליטי לכפיית מציאות סיפוח בפועל בשטח, והרחבת השליטה הישראלית על משאבי טבע ושטחים חקלאיים שבבעלות פלסטינים.

בין המקרים המזעזעים שתועדו בדו"ח, אזרחים פלסטינים נחטפו, הותקפו פיזית ואוימו באיומים בעלי אופי מיני על ידי קבוצות מתנחלים חמושות. הוועדה הזכירה מקרה של חטיפת ילדה בת שתים עשרה ואחיה הקטן, כאשר הם נקשרו לעץ במטע זיתים לפני שמשפחתם התערבה להצילם ברגעים האחרונים.

יאסר אל-קום, אזרח פלסטיני בעל אזרחות אמריקאית, מספר על עדותו לגבי תקיפה אלימה שעבר בזמן שעבד באדמתו בעיירה תורמוס עיא, ומאשר כי התוקפים נהנים מתמיכה כספית וביטחונית מתמשכת. אל-קום רואה בכספים הזורמים מחו"ל את המניע העיקרי למאחזים אלו המצרים את חיי היומיום של הפלסטינים ודוחפים אותם לעקירה כפויה.

למרות הצטברות הראיות והעדויות, ממשלת ישראל ממשיכה להכחיש את האופי השיטתי של פשעים אלו, ומתארת אותם כ'אירועים בודדים' הנחקרים על פי החוק. אך ארגוני זכויות אדם בינלאומיים וישראליים מפריכים טענות אלו, ומציינים כי רובם המכריע של תיקי החקירה נסגרים ללא הגשת כתבי אישום, מה שמעודד את המתנחלים להמשיך בפשעיהם.

התפתחויות אלו מגיעות בתקופה שבה הלחצים הבינלאומיים על ישראל גוברים, במיוחד עם המשך החקירות בבית הדין הפלילי הבינלאומי בנוגע למצב בשטחים הכבושים. בית הדין הבינלאומי לצדק רואה במערכת ההתנחלויות כולה בלתי חוקית, עמדה שאומצה על ידי רוב ממשלות המערב למרות המשך זרימת כספים פרטיים משטחיהן לתמיכה במערכת זו.

משקיפים רואים בחשיפת המימון הבריטי מבחן אמיתי לממשלת לונדון בנוגע למחויבותה לחוק הבינלאומי ולזכויות האדם. הדרישות להטיל פיקוח הדוק יותר על זרימות הכספים אינן מוגבלות עוד לארגוני זכויות אדם, אלא הגיעו גם לפרוזדורי הפרלמנט, בתוך קריאות להבטיח שאף פרוטה מכספי המסים לא תגיע לתמיכה בכיבוש.

התמונה בגדה המערבית כיום משקפת ברית בין כסף חוצה גבולות לבין אחיזת הביטחון של הכיבוש, מה שיוצר מציאות טרגית עבור הפלסטינים. ועם המשך שתיקת הקהילה הבינלאומית בנוגע למנגנוני מימון אלו, ההתנחלויות ממשיכות להתרחב על חשבון דמם ואדמותיהם של הפלסטינים, נתמכות בכיסוי כספי המספק להן קיום והרחבת השפעתן התוקפנית.

תמיכה בהתנחלויות אינה יכולה להיחשב כפעילות צדקה המשרתת את האינטרס הציבורי, אלא היא אחד המכשולים הבולטים בפני השגת שלום והפרה בוטה של החוק הבינלאומי.

הזירה האיראנית עדה למצב של כוננות כללית וגיוס מתמשך מאז תחילת פברואר האחרון, כאשר ההנהגה בטהראן מקפידה לשמור על להבת ההתלהבות בוערת בקרב הציבור התומך במשטר. מקורות בשטח דיווחו כי התכנסויות עממיות בכיכרות הציבוריות הפכו למראה יומיומי חוזר ונשנה, במיוחד בשעות הערב, להעלאת סיסמאות תומכות בעימות ולהדגשת העמידה האיתנה מול איומים חיצוניים.\n\nברמה הרשמית, טהראן מאמצת שיח פוליטי וצבאי אחיד המדגיש כי הסכסוך טרם הסתיים, ומתארת את המצב הנוכחי כ'שקט צבאי' זמני ולא כהסכם הפסקת אש. ההנהגה האיראנית רואה בשקט זהיר זה לא נסיגה, אלא חלק מניהול המערכה הדורשת נשימה ארוכה ותיאום גבוה בין השטח לפוליטיקה.\n\nבהקשר זה, הבהיר מוחמד באקר קאליבאף, ראש צוות המשא ומתן האיראני, כי ארצו נוקטת באסטרטגיה ברורה המבוססת על השגת זכויות באמצעות מרכיבי כוח חומריים. קאליבאף הדגיש כי היכולות הצבאיות הן המנוע העיקרי הכופה הישגים על שולחן המשא ומתן, והדגיש כי הדיפלומטיה באה כדי לעגן את מה שהשטח משיג ולא להיפך.\n\nטהראן פעלה בחודשים האחרונים להעלות את העלות האסטרטגית והכלכלית של הסכסוך על ארצות הברית ובעלות בריתה, תוך ניצול הרגישויות הפוליטיות הפנימיות בוושינגטון. איראן מנופפת שוב ושוב בקלפי לחץ חיוניים, ובראשם השליטה במעברי השיט הבינלאומיים במצר הורמוז ובאב אל-מנדב, מה שמציב את הסחר העולמי בסכנה.\n\nמהלכים איראניים אלה התרחשו במקביל להסלמה במתיחות בחזית הלבנונית ולאיומים הישראליים המתמשכים על הדאחייה הדרומית של ביירות, מה שהוביל לשיבושים מוחשיים בשווקי האנרגיה העולמיים. הסלמה זו השתקפה בעלויות השינוע והביטוח, מה שהגביר את הלחצים הכלכליים על הצדדים הבינלאומיים המעורבים במשבר.\n\nלמרות כוח זה, החזית הפנימית האיראנית לא הייתה חסינה מההשלכות, כאשר הכלכלה המקומית מתמודדת עם לחצים חונקים שהתבטאו בהידרדרות ערך המטבע הלאומי. השווקים האיראניים סובלים מגלי התייקרות עוקבים, ואלו אתגרים שהרשויות מכירות בהם ופועלות במרץ להכילם באמצעות תוכניות חירום כלכליות להפחתת הנטל על האזרחים.\n\nניהול השלב הנוכחי באיראן מבוסס על ארבעה עמודי תווך עיקריים, הראשון שבהם הוא המסלול הדיפלומטי שלא נקטע למרות חומרת העימות. מספר מדינות אזוריות, ובראשן פקיסטן ובתמיכת קטאר, טורקיה, מצרים, ערב הסעודית ועומאן, מעורבות במאמצי תיווך נמרצים לקירוב עמדות ולמניעת הידרדרות למלחמה כוללת.\n\nעמוד התווך השני הוא שמירה על רמת הכוננות הצבאית הגבוהה ביותר ושיקום היכולות ההגנתיות שנפגעו בסבבי ההסלמה הקודמים. גורמים רשמיים בטהראן מאשרים כי הצבא ומשמרות המהפכה הצליחו להחזיר לעצמם את היוזמה, ואף עלו על רמות הכוח שהיו זמינות לפני פרוץ העימות האחרון.\n\nבתגובה נחרצת לדיווחים מודיעיניים מערביים, אישר שר החוץ עבאס עראקצ'י כי יכולות הטילים של ארצו גדלו ב-120% לעומת תחילת המלחמה. טהראן הכחישה את נכונות הטענות על נזקים חמורים למערכות ההגנה שלה, והדגישה כי התעשיות הצבאיות המשיכו לפעול תחת הפגזות לפיתוח ארסנל הנשק שלה.\n\nמקורות תקשורת איראניים חשפו הכנסת פיתוחים טכנולוגיים מתקדמים לטילי 'ח'ייבר שכן' האסטרטגיים, בנוסף לשדרוג מערכות המל"טים המתאבדים. כלי נשק אלה נחשבים לאבן הפינה באסטרטגיית ההרתעה האיראנית, כאשר טהראן שואפת באמצעותם לשלוח מסרים ברורים לגבי יכולתה לפגוע במטרות רחוקות טווח בדיוק גבוה.\n\nעמודי התווך השלישי והרביעי נותרים הגיוס הפנימי וניהול התיק הכלכלי, כאשר הממשלה שואפת להבטיח את זרימת השירותים הבסיסיים למרות הסנקציות הבינלאומיות המחמירות. הרשויות עושות מאמצים כבירים להתמודד עם ההגבלות שהוטלו על תנועת הסחר והתחבורה הימית, ורואות בעמידה הכלכלית את הפן השני של העמידה הצבאית במערכה גורלית זו.\n\nהיכולות הצבאיות האיראניות הגיעו היום ל-120 אחוזים בהשוואה למה שהיו בתחילת המלחמה.

ב-2 בפברואר 2026, הנשיא מחמוד עבאס הוציא צו הקורא לבחירות למועצה הלאומית הפלסטינית ב-1 בנובמבר 2026. ב-4 ביוני 2026, הוא אישר את תקנון הבחירות למועצה הלאומית הפלסטינית לשנת 2026. על פי התקנון החדש, המועצה הלאומית תורכב מ-350 חברים: 200 חברים המייצגים את שטח פלסטין, ו-150 חברים המייצגים את הפלסטינים בחו"ל ובתפוצות.

התקנון האלקטורלי שפורסם ב-4 ביוני קובע כי חברי המועצה המחוקקת הפלסטינית הנבחרים יהיו חברים במועצה הלאומית למשך כהונתם, וחברותם תיכלל ב-200 המושבים המוקצים לשטח פלסטין. הוא גם קובע כי במקרה של בחירות למועצה המחוקקת ולמועצה הלאומית בו זמנית, המושבים המוקצים לשטח פלסטין יאוישו אוטומטית על ידי חברי המועצה המחוקקת הנבחרים.

וכאן טמונה המשמעות הפוליטית הגדולה:

אם 200 המושבים המוקצים לפלסטינים בתוך המועצה הלאומית אמורים להתמלא על ידי חברים נבחרים במועצה המחוקקת, הרי שעריכת בחירות אמיתיות למועצה הלאומית בתוך פלסטין דורשת גם עריכת בחירות למועצה המחוקקת, או לפחות מציאת פתרון משפטי ברור.

עבאס פתח את הדלת – וכעת עליו לעבור בה

עבאס אינו יכול לקרוא להתחדשות דמוקרטית של אש"ף באמצעות בחירות למועצה הלאומית, ובמקביל להימנע מהמבחן הדמוקרטי המרכזי בתוך פלסטין: בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. אם 200 המושבים במועצה הלאומית קשורים למועצה המחוקקת, הדרך להתחדשות אש"ף חייבת לעבור דרך בחירות בעזה, בגדה המערבית ובירושלים המזרחית.

1. הבחירות חייבות לכלול את עזה, הגדה המערבית וירושלים המזרחית. ללא שלושת האזורים הללו, הבחירות יחסרו לגיטימציה לאומית.

2. אסור לאפשר לחמאס להשתתף כמיליציה חמושה. כל רשימה אלקטורלית צריכה להתבקש לקבל את העיקרון של 'רשות אחת ונשק אחד', את התוכנית הפוליטית של אש"ף, ואת התחרות הדמוקרטית השלווה. זה עולה בקנה אחד עם המגמה האחרונה בתקנות הבחירות שאושרו על ידי עבאס, המדגישות ייצוג יחסי והשתתפות במסגרת אש"ף.

3. ישראל תנסה למנוע הצבעה במזרח ירושלים. יש להתמודד עם זה בינלאומית כעת, לא שבוע לפני מועד הבחירות. לישראל אין זכות לומר דבר בעניין זה, וישנן דרכים רבות שבהן תושבי ירושלים יכולים להצביע ללא כל התערבות ישראלית. יש לתכנן ולבצע זאת. ירושלים, ואסור לנו לשכוח זאת, היא העיר הפלסטינית הגדולה ביותר בפלסטין.

4. מרכיב התפוצות מהפכני, אך קשה. התקנון החדש מאפשר עריכת בחירות בחו"ל היכן שניתן, והיכן שלא ניתן, נבחרו נציגים באמצעות עמותות, הסכמות או מינויים. זה עשוי להרחיב את בסיס הייצוג, אך הוא עלול גם להפוך למנגנון שליטה נוסף אם לא יפוקח.

5. זו הזדמנות לאלטרנטיבה דמוקרטית פלסטינית חדשה. מפלגה חדשה כמו 'מסלול חדש' בהנהגת סאמר סנג'לאווי יכולה לאשר שבחירות למועצה הלאומית ולמועצה המחוקקת אינן רק רפורמה מוסדית, אלא ההזדמנות האמיתית הראשונה מזה שני עשורים להחזיר את הלגיטימציה לחיים הפוליטיים הפלסטיניים.

מסוק של צבא ארה"ב התרסק באזור הסמוך למצר הורמוז האסטרטגי, כך דיווחו מקורות עיתונאיים בינלאומיים לפנות בוקר יום שלישי. הדיווחים הראשוניים אישרו כי צוותי החילוץ הצליחו לפנות את צוות המטוס הצבאי ולהבטיח את שלומם בהצלחה, ללא נפגעים בנפש.

המקורות ציינו כי עדיין קיימת אי-בהירות לגבי הסיבות האמיתיות להתרסקות המסוק באזור רגיש זה, שכן לא פורסמה הודעה רשמית המציינת אם התאונה נבעה מתקלה טכנית או מכנית במטוס, או שהיא נגרמה כתוצאה מפגיעה ישירה מירי איראני לאור המתיחות הקיימת באזור.

חוגים צבאיים בינלאומיים עוקבים אחר השלכות אירוע זה, המתרחש בתזמון רגיש שבו מצר הורמוז עד למהלכים צבאיים אינטנסיביים, וצפוי כי הרשויות האמריקאיות יפתחו בחקירה מקיפה כדי לברר את נסיבות האירוע ולקבוע אחריות.

לא היה ברור מיד אם המסוק הופל על ידי ירי איראני או סבל מתקלה מכנית.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ קרא היום, שני, לישראל ולאיראן להפסקת אש מיידית ומקיפה, וציין בפוסט בפלטפורמת 'Truth Social' כי שני הצדדים כבר מחפשים דרך להרגעת המצב. טראמפ הדגיש כי המסלול הדיפלומטי לא נפסק, וכי מתנהלים משא ומתן אינטנסיבי להשגת הסכם שלום סופי, תוך שהוא מדגיש כי המצור שהוטל יישאר ככלי לחץ עד להשלמת ההסכם.

קריאתו של טראמפ מגיעה בתקופה שבה האזור חווה הסלמה צבאית חסרת תקדים, כאשר טהראן ותל אביב החליפו התקפות טילים מאז שעות הבוקר המוקדמות. מקורות דיווחו כי הסלמה זו הגיעה למרות בקשה ישירה מטראמפ לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו להימנע מביצוע תקיפות נוספות, ולתת הזדמנות למאמצים הפוליטיים המתנהלים מאחורי הקלעים.

בשטח, משמרות המהפכה האיראניים הודיעו על ביצוע תקיפות טילים שכונו על מרכזים חיוניים בתוך ישראל, כולל בסיסי האוויר האסטרטגיים 'נבטים' ו'תל נוף'. הצד האיראני הבהיר כי מטחי טילים אלו הגיעו בתגובה לתקיפת ישראל על אתרי מכ"ם בשלושה אזורים איראניים, בנוסף לתקיפה שכוונתה על הפרבר הדרומי של ביירות בירת לבנון ביום ראשון בערב.

מנגד, מטוסי קרב ישראליים ביצעו סדרת תקיפות שכוונתה על אתרים צבאיים במרכז, בצפון ובדרום-מערב איראן, ופגעו במתחם פטרוכימי ענק. גורם צבאי ישראלי הצהיר כי לצבא יש אפשרויות מרובות להתמודד עם האיומים האיראניים, והדגיש את המוכנות להמשיך בפעולות צבאיות 'ככל שיידרש' וברגע שיינתנו ההוראות הפוליטיות.

במישור המהלכים הפוליטיים, דיווחים חשפו כי טראמפ קיים שיחת טלפון עם נתניהו שתוארה כרגועה, ובה דחק בו לנהוג באיפוק ולא להיגרר לעימות אזורי רחב. בהתאם לכך, נתניהו קיים התייעצויות ביטחוניות דחופות עם הקבינט המדיני-ביטחוני המצומצם לפנות בוקר כדי לדון בהצעות האמריקאיות ובתיווך הבינלאומי שמובילים גורמים אזוריים.

מקורות תקשורתיים ציטטו את סוכנות הידיעות האיראנית תסנים אזהרות מגורם צבאי בכיר, שאישר כי טהראן מוכנה למאבק ארוך טווח אם ההסלמה הישראלית תימשך. המקור הזהיר כי האינטרסים האמריקאיים באזור לא יהיו חסינים מפגיעה במקרה שוושינגטון תתערב ישירות בתמיכה בפעולות התקפיות נגד שטחי איראן.

בתוך ישראל, נפלו רסיסים וטילים באזורים שונים, כולל 'בית שמש' ממערב לירושלים והעיר באר שבע בנגב, בנוסף לסביבת ההתנחלות 'איתמר' בצפון הגדה המערבית. מטחי טילים אלו גרמו למצב של כוננות ביטחונית נרחבת, בצל אזהרות של פיקוד העורף למתיישבים להישאר בקרבת מקלטים עם המשך המתיחות.

נתונים דיפלומטיים מצביעים על קיומם של תיווכים פעילים בהובלת פקיסטן וקטאר לקירוב עמדות ולמניעת התפוצצות המצב באופן מלא. גורמים בממשל האמריקאי צופים אפשרות להגיע לטיוטת הסכם ראשוני בין טהראן לוושינגטון בימים הקרובים, מה שמסביר את הלחץ האינטנסיבי של טראמפ על ממשלת נתניהו לשמור על רגיעה זמנית.

משקיפים רואים כי נתניהו מתמודד עם לחצים כפולים, כאשר הוא קושר את הישרדותו הפוליטית בהמשך הפעולות הצבאיות כדי למנוע הליכים משפטיים פנימיים, בעודו מתנגש עם רצונו של טראמפ לסיים את התיק האיראני במהירות. טראמפ אישר בהצהרות קודמות לכלי תקשורת בינלאומיים כי יש לו את ההחלטה המוחלטת בניסוח כל הסכם עתידי עם איראן, מה שמציב את ממשלת ישראל בפני אפשרויות קשות.

לסיכום, התמונה באזור נשארת תלויה בין לועי התותחים לשולחנות המשא ומתן, כאשר העולם ממתין לתוצאות השעות הקרובות כדי לקבוע את גורל הרגיעה. ועם התעקשותה של טהראן להגיב על תקיפת המכ"מים שלה, והתעקשותה של תל אביב על זכות התגובה למטחי הטילים, קריאתו של טראמפ להפסקת אש נשארת המבחן האמיתי למידת השפעתה של וושינגטון על בעלות בריתה ויריבותיה כאחד.

על ישראל ואיראן להפסיק את האש מיד, המשא ומתן לשלום נמשך והמצור יישאר עד להשגת הסכם סופי.