ברצוני להתחיל מאמר זה בציטוט מדברי עצמי במאמר שפרסמתי ב־12 בנובמבר 2023 שכותרתו: תכנית ליום שאחרי מחר https://blogs.timesofisrael.com/a-plan-for-the-day-after-tomorrow/
תמונת הניצחון של המלחמה הזאת חייבת להיות מדינית. ההרג וההרס המסיבים ביישובי העוטף וברצועת עזה יישארו חרותים בזיכרון הקולקטיבי שלנו ושל הפלסטינים לדורות. פרק חדש בנרטיבים של שני העמים נכתב בימים אלו, ושניהם ובעיקר מנהיגיהם עלולים לנצלו כעוד נדבך בסירובם ההדדי להכיר בזכויותיו של הצד השני להתקיים כעם ריבוני על חלק מהמולדת המשותפת לשניהם. ההיסטוריה של שתי התנועות הלאומיות במאה שנות מלחמות הקיום ביניהן אינה מאפשרת להן להניח לחובתן הלאומית כביכול ולהתגייסותן הקולקטיבית להמשיך להילחם זו בזו, כל אחת עד המוות שלה ושל האחרת. ההיסטוריה של שני העמים כאן כה גדושה בדם, בשנאה, בדחף דתי-אלוהי, ובתחושה של צדקת הדרך, בשני הצדדים, יחד עם הכאב הבוער בכל אחד מאיתנו עד כי יצר הנקמה מאפיל על ההיגיון. התבונה מחייבת למצוא דרך להשקיע בקדושת החיים במקום בקדושת המוות. די לנו בקְדוֹשׁים מְעוּנִים ובשהידים.
איך נצא מהתופת של המלחמה הזאת? באיזה מצב של בריאות נפשית נהיה ביום שאחרי המלחמה? שני העמים חווים כעת את הטראומה הגדולה ביותר שלהם מאז שקמה מדינת ישראל. מבלי להשוות, לעם ישראל 7 באוקטובר היה האירוע הטראומטי ביותר מאז השואה; עבור הפלסטינים, חמאס החזיר את הסוגיה הפלסטינית אחורה 75 שנה, והם חווים עתה נכבה שנייה הלכה למעשה. אנחנו הישראלים איבדנו את ביטחוננו בַּמדינה, האמורה לעמוד מאחורינו ולשמור עלינו; לפלסטינים אף פעם לא הייתה מדינה השומרת עליהם ודואגת לרווחתם. אחרי המלחמה הנוראה הזאת חייבת לבוא בשני הצדדים הארה שתגרום לנו להסתכל קדימה במבט מפוקח לעבר יצירת מציאות חדשה שבה נַפנה את האנרגיות שלנו לבנייה ולשיקום שיתבססו על קבלת העיקרון המאוד פשוט, אך כנראה קשה מאוד לעיכול, שלכל מי שחי בין הנהר לבין הים עומדת אותה זכות לאותן זכויות. עד ששני הצדדים לא ילמדו להכיר בלגיטימיות הקיום של הצד השני כעם בעל זכות שווה לחיות כאן במולדת המשותפת – ארץ ישראל, ארץ פלסטין – לא ייגמרו ההרג, הטרור, ההרס, השנאה ויצר הנקם.
ברור שכל מי שהביא אותנו לנקודה זו חייב ללכת הביתה. אין למנהיגות הישראלית או למנהיגות הפלסטינית זכות להמשיך להנהיג אותנו. הם אלה שהביאו את כולנו עד הלום, והם חייבים ללכת. אנחנו הישראלים מוכרחים לנטוש את האשליה שאפשר לשלוט על עם אחר במשך עשרות בשנים, ולצפות לחיים של שלווה, או לכלוא שני מיליון אנשים בשטח קטן וצפוף כמו רצועת עזה בעוני מחפיר של אוכלוסייה מאוד צעירה נטולת כל תקווה לעתיד טוב יותר, ולצפות שיהיה לנו שקט. הפלסטינים חייבים להרפות מהתפיסה שלעם היהודי אין קשר לארץ הזאת, שהישראלים הם זרים כובשים ושהקיום שלהם כעם במקום הזה אינו לגיטימי. זה הפירוש של אותה זכות לאותן זכויות. זה היסוד שעליו אפשר לבנות ביחד בִּמְקום להמשיך להרוג ולהרוס.
ביום שאחרי המחר, כאשר המלחמה הנוכחית תסתיים ועזה תהיה כולה כבושה שוב בידי ישראל, חייב להיות ברור לכול כי אין לישראל כוונה להישאר בעזה. חובה עלינו כבר עכשיו לעצור את קריאת הקיצונים בישראל לחזור ולהתיישב שם שוב. גם את קולות הפנטים המשיחיים הישראלים הקוראים לגירוש המוני של פלסטינים מהרצועה חייבים לעצור, אף באיום של מעצר היות שגירוש המוני הוא פשע מלחמה בעליל. אין מצב שמצרים או ירדן יקבלו אליהן פליטים פלסטינים, וניסיון מצד ישראל לגרש את תושבי עזה הפלסטינים לעבר גבולותיהן יסתיים בביטול מוחלט של הסכמי השלום שלהן עם ישראל ובסכנה ממשית ליציבות האזור. התוכנית ליום שאחרי מחר חייבת להיות מעובדת כבר היום על כל מרכיביה הסבוכים. יש צורך בתכנון של שלל הסכמות מקומיות ובינלאומיות כדי שיהיה אפשר לצאת מהאסונות שחווינו אל עתיד בטוח ומבטיח יותר לשני העמים. בשלב הראשון חייבת להיות הצהרה ישראלית ברורה וחד משמעית שברגע האפשרי הראשון לאחר המלחמה ישראל תיסוג מהרצועה ותתייצב על הגבול בין עזה לבין ישראל.
חמישה מרכיבים חיוניים חייבים להתרחש בעזה ביחד, בתיאום ואף במקביל, כדי שיהיה בה סיכוי ליציבות, ביטחון, שיקום ובנייה, ותהליך שלום מחודש ריאלי. אלה הם:
- הובלה פלסטינית של מהלכי ייצוב של עזה תוך רפורמות עמוקות בשלטון הפלסטיני, כולל בחירות דמוקרטיות לפרלמנט ולממשלה חדשים, שיזכו ללגיטימיות של העם הפלסטיני.
- הצבת כוח רב לאומי ערבי ברצועה בהובלה פלסטינית, במנדט מוגבל מטעם מועצת הביטחון של האו''ם עד הקמת שלטון פלסטיני יציב בה.
- מחויבות בינלאומית לתהליך שלום, שיעדו פתרון שתי המדינות.
- התגייסות בינלאומית לבנייה מחדש של רצועת עזה ולמימון של פיתוח כלכלי מואץ של המדינה הפלסטינית.
- מנהיגות חדשה בישראל ובפלסטין.
הנחת היסוד לכל התוכנית המוצעת כאן היא כי חמאס ככוח צבאי וככוח שלטוני כבר לא יהיה קיים. הרעיון של חמאס והתמיכה הציבורית בו לא ייעלמו בדרך צבאית, המלחמה נגד רעיונות ואידיאולוגיה נפסדים יכולה להיות רק בהעמדת רעיונות ואידיאולוגיה טובים יותר. כוונת התוכנית המפורטת כאן היא להחליף את רעיונות "ההתנגדות" וקדושת המוות למען פלסטין באפשרות של חיים למען פלסטין ולבסס תקווה כי העתיד יביא לפלסטינים עצמאות, חירות וחיים בכבוד.
המרכיב הראשון והשני – שלטון פלסטיני בעזה וכוח רב לאומי ערבי
בהובלה פלסטינית ועל פי הזמנה מטעם הרשות הפלסטינית, יישלח לרצועת עזה צבא בינלאומי ערבי שבידיו מנדט מטעם מועצת הביטחון של האו״ם לפרק זמן של שנה ואפשרות לחידושו לפרקי זמן של חצי שנה. תפקיד הכוח הזה יהיה לייצב את השטח ולשמור בו על הסדר הציבורי בשעה שהרשות הפלסטינית נוטלת עליה בהדרגה אחריות שלטונית על משרדי הממשלה של עזה. הרשות הפלסטינית תיכנס למהלך של רפורמות עמוקות ובראשן בחירות דמוקרטיות לפרלמנט הפלסטיני, בגדה וברצועה יחד. דרישת סף להתמודדות בבחירות אלו תהיה הצהרה ברורה של המפלגות על מחויבות לפתרון "שתי מדינות לשני עמים" ועל שלילתן את המאבק המזוין (רוב המדינות הדמוקרטיות בעולם מציבות מגבלות על מי שרשאי להתמודד בבחירות). הכוח הפוליטי בממשל הפלסטיני יעבור מהנשיאות לפרלמנט הנבחר, וזה יקים מתוכו ממשלה חדשה שתזכה באמון הפרלמנט. הנשיא עבאס יוכל להמשיך לכהן כנשיא הרשות הפלסטינית, אם הפלסטינים ירצו בזה, ובידיו ייוותרו סמכויות ייצוגיות בלבד. הפרלמנט והממשלה הפלסטינית חייבים לזכות באמון הציבור הפלסטיני ולייצג את האינטרסים של העם הפלסטיני.
המרכיב השלישי – תהליך שלום ופתרון שתי המדינות
הקהילה הבינלאומית חייבת להתגייס לקידום סיום הכיבוש הישראלי, לחיבור מדיני-פוליטי של עזה לגדה, להכרה במדינת פלסטין, לקבלת מדינת פלסטין כחברה מלאה באו״ם. מיד בסיום הבחירות ברשות הפלסטינית והקמת ממשלה חדשה שתזכה באמון הפרלמנט, יכירו ארה״ב ומדינות ה-OECD במדינת פלסטין ויאפשרו לה להתקבל כמדינה חברה באומות המאוחדות. חשוב להדגיש כי אי-אפשר לסבול יותר הצהרות של תמיכה בפתרון שתי המדינות, הריקות מצעדים של ממש. כל מדינה שמצהירה על תמיכתה בפתרון זה חייבת להכיר במדינת פלסטין כדי לאפשר את קיומו של מו״מ ברמה מדינתית – בין מדינה למדינה – על עניינים כמו גבולות, ירושלים, פליטים ועוד, במסגרת החוק הבינלאומי.
תכונס ועידת שלום בינלאומית ובה יוחלט על הקמת מסלול למשא ומתן בין מדינת ישראל לבין מדינת פלסטין בֿמסגרת אזורית, במקום המסלול של מו''מ בילטרלי ישראלי-פלסטיני שכשל. מסגרת המשא ומתן החדש תכלול נציגים של מדינות מהאזור: מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, סעודיה, מרוקו ועוד. הפורום האזורי יעזור לישראל ולפלסטין ליישב התוויית גבול ביניהן ולהסדיר את ניהול הגבולות. יידונו בו הסכמים אזוריים במגוון סוגיות, כגון יציבות, ביטחון, פיתוח כלכלי, אנרגיה, מים, שינויי אקלים. המסגרת האזורית תתמסד כמוסד קבע, שמשימתו הראשונה תהיה כינון שלום ישראלי-פלסטיני וביסוסו לאורך שנים.
המרכיב הרביעי – שיקום עזה ופיתוח כלכלי
ארה״ב תוביל מהלך של גיוס בינלאומי למען בנייה ושיקום של עזה ופיתוח כלכלי של מדינת פלסטין ושיתוף פעולה אזורי. יש לשאוף לגיוס במהירות האפשרית של כל מדינות העולם שהן בעלות עניין לייצב את אזור המזרח התיכון, כולל מדינות כמו סין, למען הבטחת הקיום של המדינה הפלסטינית. השתתפותה של סין בעזה חשובה כי אין מדינה כמוה בעולם שהוכח כי היא יודעת לבנות תשתיות במהירות וביעילות.
המרכיב החמישי – מנהיגות חדשה ישראלית ופלסטינית
העם הפלסטיני והעם הישראלי חייבים לבחור מנהיגים חדשים כי כל מי שהביאם למצב של היום אינו ראוי להמשיך להובילם. מנהיגי הדור החדש אינם ידועים היום, אך הם יקומו. חשוב שלפלסטינים תהיה אפשרות לבחור במנהיגים שיזכו באמון העם, ולכן על ישראל לשקול היטב את האפשרות לשחרר את מרואן ברגותי מהכלא כדי לאפשר לו להתמודד על הובלת עמו. ברגותי זוכה לתמיכה רחבה של העם הפלסטיני בכל סקרי דעת הקהל בעשרים השנה האחרונות והוא דוגל בפתרון שתי המדינות. רצוי כי גורמים ישראליים יפתחו כבר עכשיו בשיח עם מרואן ברגותי כדי לדעת כיצד הוא יוכל להשתלב במעשה הבנייה מחדש של עזה ומדינת פלסטין כמדינה החיה בשלום עם ישראל. כמו כן יש מנהיגים פלסטינים החיים בגלות בעלי יכולות וקשר אל הציבור הפלסטיני, שאולי ירצו לחזור למולדת וליטול חלק במאמצי הבנייה של המדינה העצמאית שלהם.
בתוך ישראל התזוזה המתמשכת ימינה של הציבור היא תוצאה של אסטרטגיה פוליטית מכוונת שהצליחה לשמור את הפילוג בין שני חלקי פלסטין תוך כדי מהלכים ששכנעו את הציבור הישראלי ב"אקסיומה" שאין פרטנר לשלום בקרב הפלסטינים. המנהיגות הפלסטינית שיתפה פעולה עם הנחה זו במידה רבה, גם אם בלא כוונה תחילה, ובנימין נתניהו הצליח בשיתוף פעולה רחב מהקהילה הבינלאומית למחוק את הסוגיה הפלסטינית מהאג׳נדה הגלובלית. בכל סבבי הבחירות האחרונים בישראל הסוגיה הקיומית האמיתית היחידה בכלל לא הוצגה לציבור כאשר הלכנו לבחור את מנהיגינו. מהשמאל ועד הימין הקיצוני המו''מ והשלום עם הפלסטינים וסיום הכיבוש נעדרו מהשיח, ולא הוצגה כמעט שום מחלוקת עליהם בין המפלגות הרבות שהתמודדו על תמיכת הבוחר. כאשר נראה שלא היה פרטנר פלסטיני מולנו היה קל מאוד שלא לדבר על שלום עתידי ומאוד רחוק.
אחרי 7 באוקטובר לא נוכל להמשיך להשלות את עצמנו שנוכל להמשיך לשלוט על עם אחר ולמנוע ממנו עצמאות וחופש. הסיוט שעברנו חייב להוביל אותנו למה שאני מכנה ״הרגע הבלפסטי״ הזמן שבו אנחנו, בשני הצדדים, קמים ואומרים " די. לא עוד!". הציבור הישראלי יחשוד ובצדק ברעיון השלום וקיום מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. חשוב לדעת כי כל תהליך שלום נבנה מלכתחילה מתוך חוסר אמון מוחלט בין הצדדים. הסכמים חייבים להיות בנויים על ההנחה שהצדדים ינסו דרכים להפר את התחייבויותיהם, כמו שהיה בתהליך אוסלו. שני מרכיבים חדשים חייבים להיות בתשתית של כל תהליך מדיני חדש. האחד – הצהרה ברורה ומפורשת שמטרתו הסופית של התהליך היא "שתי מדינות לשני עמים" בניגוד להסכם אוסלו שלא הוגדרה בו שום מטרה סופית מוסכמת. השני – מיסוד מנגנון חסון ויציב של ניטור, בקרה ווידוא מילוי ההתחייבויות של שני הצדדים וקביעת אבני דרך מוגדרות בין צעדים בעלי סיכון, שיאפשרו לצדדים להמתין עד למילוי מלא של התחייבויות קודמות. גם רכיב זה נעדר מתהליך אוסלו ותרם לכישלונו. אחרי תהליך שלום שנכשל אסור לנו לעשות אותן טעויות שעשינו בעבר, חייבים ללמוד מהן לקחים. לפיכך כדי להגדיל את סיכויי הצלחתם, הסכמים עתידיים חייבים להיות הרבה יותר חשדניים והרבה יותר חכמים.
אם אחרי האסון של 7 באוקטובר לא נשנה כיוון לקראת יישוב הסכסוך בינינו לבין העם הפלסטיני, יהיה זה רק עוד סבב, הקשה מכולם, אך רק עוד אחד במעגל הדמים המתמשך. המעגל הזה חייב להיעצר.
ועכשיו נחזור להיום: המנהיגים שלנו, ה"מומחים", עיתונאי לענייני ערבים וכל שאר ה"יודעי־כל", כולם אמרו שחמאס לעולם לא יחזיר את כל בני הערובה — זו הייתה פוליסת הביטוח שלהם. הם אמרו שחמאס לעולם לא יחזיר את החיילים החטופים — ובוודאי שלא את הדר גולדין. הם אמרו שחמאס לעולם לא יסכים לסיים את המלחמה לפני שישראל תיסוג לחלוטין מרצועת עזה. הם אומרים שחמאס לעולם לא יוותר על שלטונו. הם אומרים שחמאס לעולם לא יסכים לוותר על נשקו. הם אומרים שכל ממשלה חדשה בעזה שאינה חמאס תישלט למעשה על ידי חמאס. רוב האנשים שמשמיעים תחזיות כאלה כלל אינם יודעים על מה הם מדברים, ובכל זאת הם אלה שקובעים את הנרטיב ואחראים לעיצוב דעת הקהל הישראלית. אני כבר אמרתי בספטמבר 2024 שחמאס מוכן לעסקה מאותו סוג שנחתמה בחודש שעבר, אך איש לא רצה להקשיב. וכך נהרגו עוד אלפים בעזה, עשרות מהחטופים החיים נהרגו, כ־100 חיילים ישראלים נהרגו, והמלחמה נמשכה לפחות שנה מעבר למה שהיה צריך.
הם טעו בעבר, ולדעתי הם טועים גם היום.
ראשית – וכבר התייחסתי לכך פעמים רבות – חמאס הפר את ההסכם, ללא ספק, אך גם ישראל הפרה אותו – מדי יום מאז תחילת הפסקת האש. ההפרות הישראליות הן מהותיות, אך כמעט איש בישראל אינו מדווח עליהן. כן, לישראל יש זכות להמשיך ולפגוע בתשתיות טרור בשטחי עזה שעדיין נמצאים בשליטתה. אבל לא, אין לה שום זכות להרוס תשתיות אזרחיות ובתים שאינם צבאיים. ישראל אפשרה כניסה של פחות משליש מכמות הסיוע ההומניטרי שסוכם עליה מאז תחילת הפסקת האש. זו הסיבה שארצות הברית לוקחת לידיה את נושא הסיוע ההומניטרי שנכנס לעזה. מרכז הפיקוד האמריקני בקריית גת נעשה פעיל יותר ויותר, ויותר מדינות ברחבי העולם מצטרפות למעגל המדינות העוסקות בנושא זה.
על פי אתר ynet מהיום https://www.ynetnews.com/article/sjaysuxewg:
"ארצות הברית מתכננת בסיס בעלות של 500 מיליון דולר סמוך לגבול עזה כדי לתמוך בהפסקת האש, כך מוסרים גורמים ישראליים… המתקן ישמש כוחות בינלאומיים הפועלים בעזה כדי לסייע בשמירת הפסקת האש, ויוכל לאכלס כמה אלפי חיילים."
ארצות הברית לא תאפשר למצב להידרדר או לחידוש המלחמה, וגם לא תאפשר לחמאס להתארגן מחדש או להשיב לעצמו שליטה בעזה. מתקיים לחץ אמריקני מקיף הן על ישראל והן על חמאס. הזרם הבלתי פוסק של בכירים אמריקנים – מהנשיא טראמפ ומטה – נועד לעשות ״ביבי-סיטר" כדי לוודא שישראל לא תעשה דבר שעלול להביא לחידוש הלחימה. אותו לחץ מופעל גם בצד של חמאס, דרך תשומת לב ולחץ מתמידים על קטר, מצרים וטורקיה כדי להבטיח שחמאס יעמוד בהתחייבויותיו על פי ההסכם.
הגרסה האחרונה של החלטת מועצת הביטחון של האו״ם הופצה למדינות החברות - אני סבור שזו הגרסה השלישית, אך נמסר לי כי בוצעו שינויים רבים בגרסה המקורית. תכנית 20 הנקודות של הנשיא טראמפ צורפה כעת להחלטה כנספח, וזאת כדי להבטיח שההליך ימשיך ויטפל בסוגיה הרחבה יותר של הסכסוך הישראלי–פלסטיני. מתנהלים דיונים רצופים, ובקרוב תתקבל החלטה על הרכב הממשלה הטכנוקרטית בעזה שאינה של חמאס, שלמיטב הבנתי תלווה גם בגוף מדיני פלסטיני – אולי בדרג ביצועי – שייתן לגוף השלטוני החדש בעזה לגיטימציה פוליטית. תהיה גם פיקוח בינלאומי על התהליך הזה ועל תהליך השיקום, אך להבנתי עזה תנוהל על ידי עזתים – למען העזתים.
גם תהליך פירוק הנשק של חמאס יתרחש. אני סבור כי השיחות המתנהלות כעת על גורלם של 100 עד 200 לוחמי חמאס המצויים במנהרה בצד העזתי שבשליטת ישראל עשויות להיות הצעד הראשון בתהליך פירוק הנשק של חמאס. אין פירוש הדבר שזה יהיה המודל כולו – אך זו עשויה להיות נקודת הפתיחה.
כאשר יקום ממשל פלסטינית חדש עם כוח ביטחון־משטרה פלסטיני חדש, וכאשר תיפרס בעזה כוח הביטחון הבין־לאומי (ISF) ותתחיל לפעול, תבטיח ארצות הברית את היציאה המלאה של הכוחות הישראליים מעזה. הדבר כנראה יתרחש בשלבים, אך יסתיים בקו הגבול הבין־לאומי.
כעת חיוני שארצות הברית והקהילה הבין־לאומית יתמקדו הרבה יותר במה שמתרחש בגדה המערבית. אף שטראמפ אמר כי "הסיפוח אינו על הפרק", בפועל מתקיים תהליך של סיפוח דה־פקטו. אלימות המתנחלים, הנתמכת על ידי הצבא והמשטרה הישראלית, יצאה משליטה ועלולה בקלות להצית גל אלימות פלסטיני באזורים שאיש שפוי אינו רוצה לראות. ארצות הברית חייבת לחייב את ישראל להעביר לרשות הפלסטינית למעלה מ־2 מיליארד דולר מכספי המסים והמכסים שהיא גובה עבורה בהתאם לפרוטוקול פריז מ־1995. עליה גם להכריח את ממשלת ישראל להפסיק את אלימות המתנחלים כלפי פלסטינים, אדמותיהם ורכושם. בנוסף, על ארצות הברית לחייב את ישראל לחדש ביקורי משפחות והצלב האדום אצל האסירים הפלסטינים, שעונו על ידי רשות בתי הסוהר של בן גביר בשנתיים האחרונות. ישראל חייבת לפעול לפי אמות המידה של המשפט הבין־לאומי בכל הנוגע לאסירים הפלסטינים.
בהבנה שעם הממשלה הישראלית הנוכחית אין אפשרות אמיתית לקדם תהליך שלום המבוסס על פתרון שתי המדינות, על ארצות הברית לקדם מדיניות של "לא להזיק" עד שהמציאות הפוליטית בישראל ובפלסטין תאפשר חידוש השיחות על פתרון שתי המדינות. בתקופה זו תוכל ארצות הברית לעבוד עם השותפים האזוריים כדי להקים את המארג האזורי של ביטחון ופיתוח כלכלי שיבטיח את ביטחונה של ישראל במסגרת פתרון שתי המדינות, ואת חירותה של פלסטין והזדמנויות השגשוג הכלכלי והפיתוח לכל מדינות האזור.
