כבישים בטוחים למתנחלים וכבישים מסוכנים לפלסטינים

ביום שישי האחרון פניתי לכפר שאני אוהב, הלא הוא קריות, הכפר השקט ההוא על ראשי הרי שכם מדרום-מזרח, עם ההיסטוריה הקדומה שלו, הוא כנעני אותנטי, עם שתי הברות שכאשר שמים אותו. יחד, הופכים בשפה הכנענית, למכלול של כפרים. לא הייתי צריך, אבל החלטתי לא לנתק את זה בנסיבות הקשות שעוברות עלינו, שכן מכונת המלחמה ההרסנית הורסת את רצועת עזה, מבני המגורים שלה ותושביה. טונות של פצצות שהטילו מטוסי מוות מתוצרת אמריקאית על ראשיהם של אזרחים חסרי הגנה ותמימים בבתיהם ובבתי החולים שלהם, טונות שחרגו עד כה פי עשרה ממה שהעיר הגרמנית דרזדן נחשפה אליו במלחמת העולם השנייה בידיים של מטוסי מוות בריטיים ואמריקאים.

הדרך לקריות אינה קלה, כפי שקורה בכל כבישי הגדה המערבית, לאחר שרשויות הכיבוש החליטו, באמתלות ביטחוניות, להדק את שליטתם בגדה המערבית בציפייה לתגובות לתוקפנות הברברית ברצועת עזה, על ידי חלוקתו למעגלים וכיכרות בשליטת משטר אפרטהייד בדרכים החיצוניות.בין ערים, עיירות וכפרים כדי להבטיח תנועת מתנחלים. שלטונות הכיבוש סגרו את הכביש הראשי לתנועת פלסטינים, החל מהמחסום הצבאי שני קילומטרים מהווארה, עובר דרך חווארה עצמה והעיירה ביתא, וכלה במחסום זעאתרה, שבו כוח צבאי משותף של צבא הכיבוש ו מיליציות הטרור  של סמוטריץ' ובן גביר.

כדי להגיע לקריות או לרמאללה, על האזרח הפלסטיני לנסוע בדרכים חלופיות רצופות סכנה. הנסיעה לקריות מתחילה ממחסום עוורתא, עוברת דרך עוורתא עצמה עד לעיירה ביתא, לכיוון הכפר אוסרין, לאחר מכן העיירה עקריה, שער שאפה אל-גור, ולאחר מכן נכנסת לרחוב חוצה שומרון. , המשתרעת מכפר סבא בתוך הקו הירוק ועד להתנחלות פסייל בבקעת הירדן הפלסטינית. הדרך מעוורתא לעקרבה קלה, כאשר עולים על הרים ויורדים בעמקים, שם ניתן לראות בעונת המסיק שדות זיתים נרחבים וחקלאים בשדותיהם, הרחק מהיישובים. נופים יפים של הרים ועמקים בארצכם המכוסים ביערות עצים מבורכים.

אבל ברגע שתיכנסו לרחוב אבר שומרון ותלכו מזרחה לכיוון העיירה קסרה, תמצאו את עצמכם באווירה אחרת. התנועה ברחוב חלשה, למעט מכוניות מתנחלים הנושאות נמר צהוב. יצאתי לרחוב הזה בזהירות רבה, בכיוון ארמונו, ארץ הקדושים.לפני כמה ימים נפלו ארבעה קדושים בידי בריוני המחבלים סמוטריץ' ובן גביר ומיד הצבא, עבור לא אשמה מלבד העובדה שהם נוסעים לשדותיהם למסוק את הזיתים שלהם. יום אחד אחר כך עקבו אחריהם במסע הלוויה של הקדושים שני אנוסים נוספים. המספר עלה לשישה אנוסים. הארמון שלו הוא מדינת הקדושים, הקדושים המגינים על הארץ ועל זהותה הפלסטינית, אבל אי אפשר להיכנס אליה מהשער הראשי שלה, המסתעף ממעבר השומרון.

הייתי לבד ברחוב ההוא, התבוננתי בזרימת מכוניות המתנחלים, עד שמכונית פלסטינית חלפה על פני, שגם היא הייתה לבד, וסטתה במהירות ימינה לדרך עפר שידעתי שתוביל לכפר יורש. רק שתי מכוניות פלסטיניות בשטח, לכיוון יורש ומשם לארמונו מהכניסה המערבית שלו. המצב נעשה בטוח יותר, כשפניתי במכונית לכיוון תלפית ומשם לקריות. נחמד לפלסטיני להכיר את הכפר היפה של ארצו, היכן נמצאים יערות הזית והיכן נמצאים החקלאים בשדותיהם הרחק מההתנחלויות בזמן הזה מדי שנה.

בקריות התקבלתי על ידי אחד מתושביה שתיאר את סבלו ממנהגי הצבא ומליציות סמוטריץ' ובן גביר, מהבריונים של "נוער הגבעות", "תג מחיר", "מרד" ועוד. ארגוני טרור יהודיים, שלוקחים את ההתנחלויות, המאחזים ומה שנקרא חוות פסטורליות כמקלט בטוח ותחנות מוצא. לתקוף אזרחים פלסטינים. הצבא מונע מאזרחים להגיע לשדות שלהם, אפילו 200 מטר מבתי מגורים. השנה לא יהיה לכם יבול זיתים זו הייתה שפת החיילים והאזרחים שהלכו למסוק את הזיתים שלהם. באותם רגעים זכרתי את תפקידן של הוועדות העממיות להגנה עצמית, וזכרתי גם את תפקידם של שירותי הביטחון והצבא הפלסטינים, ותהיתי: מה מונע מהסוכנויות הללו, במדים, להתפשט באזורים הכפריים, עם או בלי הנשק שלהם, כדי לספק הגנה מסוימת לחקלאים בעונת מסיק הזיתים?

לא מצאתי תשובות לשאלותיי, הבנתי רק באותם רגעים עד כמה החלטתי נכונה כשהחלטתי לנסוע לקריות עם מסר פשוט אך אקספרסיבי. צבא הכיבוש ומיליציות סמוטריץ' ובן גביר פועלים יחד להשתלט בנסיבות התוקפנות נגד רצועת עזה להטלת שליטה על כבישי ארצנו והכפר היפה שלה.חופש תנועה לפלסטינים. זה היה המסר ותו לא, זה מסר לעם, אקספרסיבי, כן, אבל הוא לא מספק שום דבר ממה שהאזרחים דורשים. ביליתי כמה שעות בכפר, והבאתי לאנשים את המסר הפשוט והצנוע הזה: זו הארץ שלנו, זו אמא שלנו, אין לנו אמא מלבד זו שילדה אותנו כדי להגן עליה.

בדרך חזרה נסעתי באותו כביש, עצרתי את רכבי בצד הדרך והצטרפתי לחקלאי לזמן קצר במסיק את הזיתים שלו, אלו היו רגעים יפים, רגעים שהפיצו על מה שפספסתי בקריות, כשלא יכולתי ללכת לאדמתי להצטרף למשפחתי במסיקת הזיתים שלנו, כי הצבא והבריונים של סמוטריץ' ובן גביר מונעים מהאנשים לעשות זאת.

לבסוף, הגעתי אחר הצהריים למחסום עוורתא לאחר נסיעה חזרה שתנאיה היו קשים הרבה יותר מאלה של הבוקר. לכן, למחסום יש נתיבים בשליטת חיילי הכיבוש. ביציאה יש נתיב אחד עם פסי מהירות שנחפרו בקרקע באמצע, פסי מהירות של שליטה ופיקוד, ובחזרה שני נתיבים, הראשון נתיב רגיל והשני נתיב משובש. עליתי על הנתיב הרגיל מתוך מחשבה שזה נורמלי, אבל זה לא נורמלי, פתאום מצאתי את עצמי מול חייל מכוון את הנשק שלו לעבר המכונית ודורש ממנו לעצור. עצרתי, כיביתי את מנוע הרכב והצגתי לו את תעודת הזהות לבקשתו, הוא נעלם לרבע שעה או יותר, רק כדי לחזור ולהחזיר לי את התעודה עם אזהרה ברורה שהדרך שלי נמצאת דרך משובשת ולא הדרך הרגילה המיועדת לחיילים וחיילים בלבד. הבנתי שהמזל שלי טוב, שכן אני כבר לא צעיר שמאתגר, אפילו בלי כוונה, את מערכות הפיקוד והשליטה של כוחות הכיבוש שהקלו על לחיצת ההדק.